האושפיזין שלי: האנשים שהייתי רוצה לפגוש לשעה אחת תחת הסוכה | אבי בניהו
בנציון נתניהו, מנחם בגין, רונה רמון, נעמי שמר, גדי מוזס ועוד – וגם אבא שלי ז"ל והגרסה העתידית של נכדתי הבכורה | את מי אשמח לארח מתחת לסכך?
אבא שלי
אבא יעקב, יליד דרום תל אביב, חניך בנוער העובד, פלמ"חניק בהכשרה בתל יוסף ולוחם בקרבות על לוד ועל הגליל. הוא נמנה עם מייסדי קיבוץ מלכיה באצבע הגליל, אך נאלץ לעזוב ולעזור בכלכלת המשפחה.הוא היה טפסן בסולל בונה, נפל מפיגום מקומה חמישית ונפצע באורח קשה, ולאחר שנתיים של החלמה ושיקום, התיישב על הטרקטור וסלל את כביש אילת-שארם ואת כביש 1 לירושלים.
לא היינו חברים כמו שאני חבר של ילדיי – אורי, תמר וענבל. היה בינינו סוג של דיסטנס שהיה נהוג אז, בכלל לא חיבוקים, לא הרבה נשיקות, אבל ידעתי שהוא אהב אותי מאוד ודאג לי, ולא תמיד אהב את הדרך שבחרתי. הוא לא הבין למשל מהי העבודה בלהיות עיתונאי. על מה משלמים? איפה מזיעים? הוא רצה שאלך לחברת החשמל, לקבל קביעות וליהנות מהקייטנות לילדים.
כשהייתי יועץ לראשי הממשלה רבין ופרס ז"ל, הוא לא הבין כל כך במה אני יכול לייעץ להם. "אתה יועץ להם מאיפה לתקוף?", שאל והפציר בי ללכת להיות נהג באגד ולקבל חברוּת ותנאים. נדמה לי שרק כשהייתי מפקד גלי צה"ל, הוא התחיל להבין ולהעריך, אולם מעולם לא הודה בכך.
אני כמה לשיחות עם אבא ז"ל.
לא דיברנו מספיק, אף פעם לא לעומק, לא בחברות. רציתי לשאול אותו אם הוא גאה בי ובדרך שעשיתי כדובר צה"ל, במשרד הביטחון, בתקשורת, בעסק הפרטי, עם המשפחה, הילדים והנכדים. אני רוצה שבסוף השיחה בסוכה הוא יטפח לי על השכם ויאמר: "בני בכורי, אני גאה בך", ושיישאר כמה שיותר, כי אני מתגעגע אליו.
בנציון נתניהו
את בנציון נתניהו הייתי רוצה לשאול על ישראל של היום, על מעמדו של עם הספר, עם הסגולה ועם הבחירה. רציתי לשאול אותו אם אי פעם חזה שסיעת הליכוד היוצאת והנכנסת תהיה נציגת התנועה הרוויזיוניסטית. הייתי מקשה עליו קצת בעניין בנו בנימין, שמנהל את המדינה עם כתב אישום ועם פירוד ופלגנות ושיסוע, ומה היה אומר על כך אילו היה יכול. והייתי מרחיב קצת על יחסי ישראל וארה"ב ועל הדרך שבה נוכל לחזור להיות אור לגויים, וגם על הדרך שבה צריך לנהל מחלוקת כיום.
גולדה מאיר
הייתי מספר לה עוד שנתניהו הקציב לאחרונה כמה מיליונים להנצחתה, ושואל אותה אם לדעתה בכך הוא מביע עמדה שגם ראש ממשלה, שתחת אחריותו אירע אסון כבד, ראוי להנצחה לאומית.
רונה רמון
את רונה הייתי רוצה לשאול, כיצד בכלל קמים בכל בוקר עם אובדן כה גדול? כיצד הופכים כאב פרטי לכוח, לעוצמה ולתקווה? מניין, לעזאזל, הכוחות להקים את הקרן על שם יקיריה ולצאת לפעילויות חברתיות מרתקות? וגם איך הסכימה שבנה, בן שכול, יהיה בעצמו טייס קרב בחיל האוויר?
רונה היא השראה לרבים ולרבות, והייתי שואל אותה מה חשבה ואיך תכננה את אחרית ימיה, לאחר שהתבשרה על מחלתה הקשה, שהכריעה אותה.
אל"ם אסף חממי
לא הכרתי אותו, אבל אני מעריץ שלו. הייתי רוצה מאוד לארח אותו בסוכה בקיבוץ שלי ולשאול, כיצד מסתער אדם אל מותו בניגוד לטבע האנושי? מה הניע אותו? על מה חשב כשידע שהוא צריך להציל את קיבוץ נירים עם אפס סיכויים, עם כוח צבאי קטן, מול מחבלים שנהנו מעדיפות במספרים ובתחמושת?
על מה חשב כשידע שהוא מרוקן מחסנית אחרונה בבוקר השחור ההוא? על המדינה? על המחדל? על תושבי נירים שאותם הציל בנפילתו? על המשפחה והילדים, כשהוא יודע שעוד שנייה או שתיים הם הופכים ליתומים? הייתי רוצה להצדיע לו, לחבק ולנשק אותו, ולומר לו תודה ענקית בשם קיבוץ נירים ובשם המדינה.
מנחם בגין
אני חושב שבנו בני בגין ותלמידו דן מרידור ואחרים די מבטאים את דעתו, אבל היה מעניין לשמוע זאת מפי האיש – שכל נאום שלו היה חוויה, וגם דברים קשים נמהלו בהומור סרקסטי.
הייתי עוד שואל אותו אם הוויתור על סיני, אופירה ושדות הנפט והתעופה בשביל השלום עם מצרים במתכונתו הנוכחית, היה שווה. וגם איזו עצה היה נותן היום לבנימין נתניהו, אם האחרון בכלל היה פונה אליו, שכן בגין היום הוא כנראה "איש שמאל קיצוני".
נעמי שמר
הייתי שואל אותה על כנרת ועל ירושלים של זהב, שאולי חוברה לה יחדיו, אבל בפועל איננה כל כך מחוברת. ומעניין אותי אם הייתה תומכת בנערי הגבעות. והאם הם בעיניה חלוצים בני זמננו או פורעי חוק? ומה היו מילות השיר שהייתה כותבת מיד לאחר 7 באוקטובר, על הטבח ביישובים, על החטופים ובכלל?
ג'פרי הינטון
הייתי שואל אם היה עושה זאת שוב, ואם כמו אלפרד נובל עצמו, ממציא הדינמיט, הוא יכול לטעון שהאחריות היא לא אצל המפתחים, אלא אצל המשתמשים. הייתי גם מספר לו שאמא שלי, לאה תבדל"א, נכנסת לתחום ה-AI והוא מרתק אותה, והיא לא מודעת בכלל שזה מאיים על פרנסתו של בנה הבכור ושל מיליונים נוספים.
חביבה רייק
הייתי מספר לה על הטקס שבו נכחתי לפני חודשיים בפראג, בגילוי מצבת זיכרון לכבודה עם הרמטכ"ל הצ'כי וראשי הצבא המקומי ומשרד הביטחון הישראלי. הייתי מוציא אותה לסיבוב בקיבוץ שקרוי על שמה לגינת חביבה על הגבעה המוריקה ומראה לה את גני הילדים שם, שמלמדים על חביבה רייק. והייתי לוחש לה באוזן שחברי מענית הפכו בינתיים לעשירים עם השקעות נבונות, ושתהיה גאה על כך שהיא מדור המייסדים.
גדי מוזס
אינני יודע מאיפה האיש הזה מגייס את הכוחות בגילו ולאחר מה שעבר. אני כן מכיר את אנשי ניר עוז, את חניכי השומר הצעיר, את הקיבוצניקים מהעוטף – אבל גדי מוזס הצליח לשרוד את השבי של הג'יהאד האסלאמי, לחזור לגיא ההריגה בניר עוז, ואז לגלות שרצחו את בת זוגו ואת חבריו, ותיקי הקיבוץ, שנרצחו בשבי או בשבת הארורה.
מוזס לא הלך עם הקהילה לקריית גת ולא לבית ניר. הוא שב מיד לגור בניר עוז החרבה וחזר לגדל בה תפוחי אדמה. "לא עייפי דרך, אם כי מחפשי נתיב", אלו דבריו של מאיר יערי ז"ל, מייסד הקיבוץ הארצי ומפ"ם, שניר עוז אימצה כמוטו.
גדי מוזס, חרף גילו, הוא אדם צעיר, אופטימי, מאמין, ויש לי אליו לא מעט שאלות על איך שורדים בגילו שבי כה קשה ומורכב; על מה שוחח עם שוביו? ואיך זה לחיות ביישוב חרב, שבו כל חבר רביעי נרצח או נחטף? וגם לתת לו חיבוק ולומר לו כמו בתנועה שלנו "חזק ואמץ".
אלמה
בכל יום ויום אני חושב על אלמה, על יהב ועל עתיי, נכדיי. אני מוטרד ממצב המדינה, ממצב האנטישמיות בעולם, מהאפשרות שיהיה פה רוב לא ציוני, מהטכנולוגיה ההרסנית, ומכדור הארץ שפתח במסע נקמה באנושות שהתאכזרה אליו. אני "מת" לשמוע מאלמה שהכל בסדר, שהכל בטוח ורגוע ושקט. בכל אופן, אני מתחייב לעשות הכל כדי שנשאיר כאן לה ולבני דורה מדינה טובה וראויה, בתקווה שיידעו לקחת אותה קדימה.
אלו הם האושפיזין שלי לסוכה. יכלו להיות יותר, אבל הסוכה קטנה וגם עמודי הטור הזה. ולכן נותר לנו רק להיות טובים וראויים, חג שמח, שנה טובה ושבת שלום.
0 תגובות