זה יעלה מיליארדים – אבל אחרי ניסיון הפיגוע בטיסת דובאי כבר אין ברירה | אבי בניהו

האירוע בטיסת פליי דובאי מחייב רפורמות באבטחת טיסות לישראל וממנה | נתניהו מתייצב לבחירות עם ארגז כלים ובו הפחדות, התרעות וזריית פחד, בהלה ותחושת הישרדות

אבי בניהו | 03/10/2026

1
ניסיון פיגוע הטרור בנתיב דובאי-ת"א ביום רביעי, אשר כפסע היה בינו לבין אסון כבד עם עשרות הרוגים ישראלים, הוא בהחלט "נס סוכות", שמחייב את קברניטי מדינות האזור ואת שירותי המודיעין וחברות התעופה לתובנות ולהיערכות ריאלית ומחמירה.

חברות ורשויות התעופה משקיעות לא מעט בסינון הנוסעים ובמעקב אחר פרופילים חשודים ובדיקות קפדניות של כבודה, אולם צוותי האוויר, שפטורים מכך, יכולים להיות יעד לגיוס פעולות נקם איראניות או אחרות, או אפילו מכשיר פרקטי למימוש הפרעה נפשית או נקמנות מדינית או פוליטית של איש צוות אוויר.

אם עד היום ידעו חברות ורשויות התעופה להיזהר מפני נוסעיהן, מהיום הן צריכות לסמן כיעד לבדיקת מהימנות גם את טייסיהן ואת צוותי האוויר והקרקע שלהן. זה יעלה מיליארדים, חלק ייפול על הנוסעים, זה עלול לגרום לפגיעה בלוחות הזמנים, לחרדות אצל נוסעים – אבל אין ולא תהיה ברירה אחרת.

החשש כעת הוא מניסיונות חקיינות, והאזור כולו עומד להתמודד עם בעיות גלובליות, ויידרשו פתרונות גלובליים, ואפילו שיתופי הפעולה המודיעיניים והאחרים ההדוקים עם איחוד האמירויות יידרשו להידוק נוסף ואולי לפתרונות נוספים. למשל, אבטחה ישראלית ואמירותית משותפת על טיסות של החברות האמירותיות, שהפכו להיות מובילות ומועדפות על ישראלים ליפן, וייטנאם, תאילנד, הודו ועוד.

אז צריך גם לזכור. האירוע החמור הזה הוא עלבון לנשיא איחוד האמירויות, שמדינתו היא היום אולי הידידה הטובה של ישראל בעולם. חברות התעופה האמירותיות היו היחידות, ביחד עם החברה האתיופית, שטסו לישראל בזמן המלחמה. אסור להתעלל בהן ולהשפיל אותן. רק סידורי ביטחון נטו.

ואת הטייס ההודי של פליי דובאי, שהציל על פי המידע את הטיסה ואת שלום הנוסעים הישראלים, תדע מדינת ישראל לחבק ולהוקיר כמו שרק אנחנו יודעים. ולאירוע הזה כמובן אין כל קשר לא לבנימין נתניהו, לא לשיחותיו באבו דאבי ולא לחשיבות האדירה של השארתו בשלטון בעיניו ובעיני סביבתו.

2
לאחר שהודיע לנו שהציל את מדינת ישראל מסכנת השמדה (לא פחות), מתייצב שוב ראש הממשלה בנימין נתניהו, פחות מחודש לפני הבחירות, על רקע מטוסים של חיל האוויר, חמוש במצלמות, בז'קט אפור (איפה היוניקלו הקרבי?) ובמחסן התחמושת העיקרי שלו – הפחדה, חרדה, זריעת פחד ובהלה – ומודיע לנו על כוונת אויבינו לתקוף אותנו כדי לשבש את הבחירות בישראל. הוא נראה כל כך בטוח בעצמו ובניצחונו וכל כך חרד משיבוש הבחירות.

והאמת? היא מורכבת קצת יותר, ועיקרה: אין כל מידע קונקרטי על כוונה לפתוח במלחמה נגד ישראל, יש חשש שהגברת הלחץ האמריקאי על איראן ודחיקת המשטר השורד בגבו אל הקיר, יביאו לירי חסר תבונה, אולי גם לישראל. החשש השני הוא מהתלקחות ביהודה ושומרון ואולי מניסיונות פיגוע גבולות או אירוע נקם איראני. בשטחים, אגב, אנחנו על זמן שאול, ויש בממשלה אחדים שמעוניינים לקצר טווחים לעימות.

כל אלה לא מצדיקים את הפחדת אזרחי ישראל ואת זריעת הבהלה על רקע מטוסי קרב של חיל האוויר, אלא מחייבים הערכות מצב רציפות, אחריות לכל מילה שיוצאת מהפה, וניהול ענייני הביטחון של ישראל במנותק מהשיקול הפוליטי והבחירות. אני יודע שאני מצחיק כעת חלק מכם, אבל ככה לפחות זה צריך להיות.

הכפפת שיקולי ביטחון לשיקולים פוליטיים היא אסון. אני זוכר היטב שיחה בין ראש המטות המשולבים של צבא ארה"ב, האדמירל מייק מאלן, לבין עמיתו דאז הרמטכ"ל גבי אשכנזי, לאחר מבצע עופרת יצוקה: "מהו הלקח העיקרי שלך מהמלחמה?", שאל האמריקאי, ואשכנזי השיב לו "יש לא מעט", והאדמירל הקשה וביקש את המרכזי והעיקרי. "הלקח העיקרי שלי הוא שלא טוב לצבא ולרמטכ"ל לנהל מלחמה בתוך חודש של בחירות", ענה אשכנזי, לאחר שחווה מבצע צבאי כשראש הממשלה ושר הביטחון עורכים במקביל קמפיין בחירות.

מאז המציאות השתנתה, כמוה גם התקשורת והרשתות החברתיות, ואיתן התרבות הפוליטית והאתיקה השלטונית. והמציאות הקשה והנוראית הזו מחייבת את הרמטכ"ל אייל זמיר להיות כל הזמן צמוד לדגל שחור ולהיות מוכן להניף אותו, אם חלילה ינסה מאן דהוא לגרור את צה"ל לעימות לא ראוי ולא מוצדק.

ערב הבחירות, ישראל ניצבת בשנת המלחמה הרביעית, כשכל הזירות פתוחות, עם יכולות פחותות אצל אויבינו, אבל עם תאווה גדולה לנקמה, הפתעה והרג. יש מתיחות, יש כוננות, יש הגברת זהירות, אבל אסור לאפשר לאף אחד לנצל זאת לטובת מאווייו הפוליטיים, במיוחד במציאות שבה שר הביטחון לא יכול להתייצב בפני ראש הממשלה ולומר לו "לא!", ובמציאות של קבינט וממשלה שמקבלים החלטות פה אחד – פיו של נתניהו.

3
נתניהו רוצה, על פי הצהרתו, שהבחירות יתמקדו בשאלה "ימין או מדינה פלסטינית", כאילו שהמחנה מולו חותר למדינה פלסטינית ולא הרבה יותר אחראי ממנו להתנהלות ביטחונית נבונה, כאילו איזנקוט וליברמן החזירו את חברון, מימנו את חמאס, שחררו אלפי מחבלים מהכלא ולא שעו לאזהרות הצבא. נתניהו לא רוצה בחירות על 7 באוקטובר, לא רוצה דיון על ההתרעות שקיבל. הוא לא רוצה לדבר על הרס החינוך, הביטחון ברחובות ובכבישים, על השירות הציבורי הקורס, על חוסר ההכרעה בכלל הזירות. אפשר להבין אותו, אסור לקבל.

הבחירות הקרובות חייבות להיות בראש ובראשונה על אחריותו לטבח 7 באוקטובר ולאירועים שקדמו, על מתן "כיפת ברזל" למשתמטים החרדים, על הרס השירות הציבורי, על השיסוי, הפלגנות וסדר העדיפות הלאומי המעוות שהנהיג כאן.

השבוע, לאחר שהשמיץ את ראש השב"כ רונן בר (שיש לו אחריות ברורה משלו למחדל 7 באוקטובר), הודיע בר שהחליט להגיש תביעת דיבה נגד נתניהו – וכאן יש לי הצעה לסדר היום: תביעה בעניין כה מהותי על מה ידע או לא ידע נתניהו בערב בחירות, תיחשב כ"אתרוגים אחר סוכות", שכן היא תתברר הרבה אחרי הכרעת העם – ואת זה נתניהו, תובע דיבה המוני בעצמו, יודע היטב.

להלן הצעתי: נוכח חומרת האירועים והמניפולציות בדעת הקהל, היעדר ועדת חקירה לטבח והפגיעה באלפי משפחות ופערי הגרסאות, רונן בר צריך לנקוט צעד חריג, מיידי ואפקטיבי, שכמוהו טרם נעשה בישראל ושישרת את חובת הציבור לדעת. הוא צריך לקרוא לערוץ טלוויזיה (אולי ערוץ הכנסת), להביא מכון פוליגרף מקצועי שהוא גם ספק של המדינה, לאפשר לעיתונאי (אלמוג בוקר, יאיר שרקי או אחר), ביחד עם שופט מוערך שלא התבטא פוליטית (ניל הנדל, אשר גרוניס או אחר), להרכיב שאלות רלוונטיות להתרעות ולימים שקדמו, ולבצע בדיקת אמינות בשידור חי מול פני האומה – ומיד לאחר מכן לקרוא לנתניהו פומבית למהלך דומה. יהיה גם רייטינג, גם אמת ואמינות וגם שירות לציבור. ואחר כך אפשר גם להגיש תביעת דיבה.

4
כשגדי איזנקוט וחבריו לגוש נקלעים כל יומיים למלכודת של נתניהו ול"אין קמפיין" של "גדי ילך עם הערבים" וכך הלאה – התשובה של איזנקוט וחבריו צריכה להיות אחת, חדה ויחידה: "חבריי ואני נחושים לעשות כל דבר במסגרת החוק כדי להעביר ממשלת זדון מן הארץ. כל מה שהחוק יאפשר לנו, נעשה. זאת משימת חיינו להציל את ישראל, להושיע את אזרחיה ולהבטיח לצעיריה עתיד אחר".
נקודה.

5
שמעתי השבוע את איציק בונצל, האיש שנתניהו שריין את פה הג'ורה שלו, מתנצל על כך שלא ניתן להחזיר את יוכבד ליפשיץ, פדוית השבי מניר עוז, לידי חמאס. אותה ליפשיץ שבעלה עודד נרצח, שחבריה נטבחו ושקהילתה חרבה. אחר כך התנצל, וכעבור שעה שוב תקף אותה בערוץ 14. ועל האיש הזה, ששכל את בנו גיבור ישראל עמית בונצל ז"ל, ניתן לומר שהעץ כנראה רחוק מאוד מהתפוח.

6
השתתפתי השבוע עם חברים נוספים ב"פסטיבל מספרי סיפורים" של יוסי אלפי בגבעתיים, במושב על "סיפורי ראשי ממשלה" – מדוד בן-גוריון ועד לאריק שרון ז"ל. לא עסקנו בחיים, אבל בסוף המושב, כשנתבקשו מילות סיכום, לאחר שדיברנו על בן-גוריון, משה שרת, לוי אשכול, גולדה מאיר, יצחק רבין, פרס, שרון ועוד, אמרתי שצריך להיות ברור לחלוטין שחוץ מאנגלית משובחת, צריך שיהיו אצל ראש ממשלה בישראל גם אמינות, שקיפות, אחריות, נאמנות, מחויבות למדינה ולחברה, נאמנות לחוק ולאזרחים, צניעות וענווה, לכידות, וכשצריך גם קבלת אחריות.

7
הודעה: לאבוקדו מזן גליל יש שם יפה וצורה מעוותת. הוא אכן מקדים את העונה, אבל אין בו בשורה לא בצורה ולא בטעם. בעיניי (ויסלחו לי המגדלים, שעם חלקם אני עובד) הוא "אבוקדו מינוס". חכו ל"אטינגר" הגדול, השומני והטוב, הוא בדרך. תדחו סיפוקים. שנהיה טובים וראויים ושנדע יבולים טובים ובשורות טובות. חג שמח ושבת שלום.

זה יעלה מיליארדים – אבל אחרי ניסיון הפיגוע בטיסת דובאי כבר אין ברירה | אבי בניהו

האירוע בטיסת פליי דובאי מחייב רפורמות באבטחת טיסות לישראל וממנה | נתניהו מתייצב לבחירות עם ארגז כלים ובו הפחדות, התרעות וזריית פחד, בהלה ותחושת הישרדות

0 תגובות

האושפיזין שלי: האנשים שהייתי רוצה לפגוש לשעה אחת תחת הסוכה | אבי בניהו