הנח"ל חוזר לגבולות – וההתיישבות הישראלית מקבלת חיים חדשים | אבי בניהו
הקיבוץ החדש בבקעת הירדן, היישוב היצרני שמתוכנן בנגב וחזרת הנח"ל לשדות ולגבולות; אלה המשימות שיכולות לעצב מחדש את ההתיישבות – ואת סדר היום של הממשלה הבאה
אבי בניהו1. היות שבריאותכם הנפשית חשובה לי עד מאוד, והיות שאני סבור שמגיע לנו מעת לעת – ובעיקר בתקופה הזאת – צינור חמצן נקי שיוחדר לחדר האטום והמחניק שבו אנו מצויים, החלטתי שלא לכתוב לכם השבוע על בנימין נתניהו ורעייתו, על יאיר גולן וגבורתו, על משה פייגלין ושותפו בצלאל סמוטריץ', על טלי גוטליב ואיתמר בן גביר, וגם לא על אביגדור ליברמן, גדי איזנקוט ועל המשבר במפלגתם של יאיר לפיד ונפתלי בנט.גם לא על בג"ץ ולא על המשטרה ולא על פורעי החוק ביהודה ושומרון, וגם לא על האיומים המבעבעים מצפון, דרום ומזרח. יעשו זאת הפעם טוב ממני בן כספית ומתי טוכפלד שלפניי ואלו שאחריי.וחוץ מזה, מדי יום רביעי בבוקר מתקשר אליי חברי אמיר תמרי ומפציר בי "כתוב חיובי אבי. אסור להגביר שנאה". ואומר ״הנני״. אז בואו לנשום איתי אוויר פסגות.2. למשרדי במגדל בתל אביב הגיע לפני שבוע תא"ל (במיל') גל שוחמי, בן כפר סירקין, שהשתחרר לא מזמן. הוא היה מפקד אוגדה ומפקד חטיבה וראש חטיבת תורה והדרכה במטה הכללי, שבמקום להתמקם באחוזה שלו בסירקין, החליט להיענות לקול קורא של הממשלה, לעשות מעשה ציוני ולהקים יישוב חדש בבקעת ערד שבנגב.גל הקים גרעין התיישבות ויש איתו כבר 25 משפחות מקובצות ומאורגנות: צעירים, ותיקים, דתיים וחילונים, שכולם נכונים לעזוב את אזור הנוחות שלהם, לרדת למדבר, להתגורר שלוש שנים בקרוואנים ולהקים יישוב חדש בנגב, על פי חזונו של בן-גוריון, ובהתאם כאמור לקול קורא של ממשלת ישראל להקמת יישובים קהילתיים בנגב, רובם ליהודים ואחד לפזורה הבדואית.גל מספר לי כי הכל הולך קשה מאוד, והעסק קצת תקוע, אבל הוא לא נותן לייאוש להכריע. המחלוקת שלו היא עם המדינה ורשויות התכנון שיודעות ומתועלות להקמת יישובים קהילתיים, מעין "יישובי שינה" לא יצרניים, שכל תושביהם מתפרנסים במוסדות ובמפעלים מחוץ ליישוב, בעוד גל והגרעין המייסד מבקשים להקים יישוב מתוכנן עם אמצעי ייצור, מכסות אדמה ומים, אפשרות לגידולי שדה ומטעים ורפתות ולולים מתקדמים ועוד סוגי חקלאות מודרניים, כדי לממש ציונות, כדי להתפרנס ביישוב וכדי לייצר.גל סבור כי רק בדרך הזו ניתן לשנע לנגב, לאזור הקשה הזה, אוכלוסייה איכותית, שלא מחפשת רק שכונה ללון בה והקלות מס ועידודים נוספים, אלא לחיות, לייצר, להתפרנס ולהגשים ציונות בקצות האצבעות.גל וחבריו מלווים על ידי התנועה הקיבוצית, שהקימה לאחרונה גג משותף עם הקיבוץ הדתי ואשר עומדת – לאחר 40 שנה – להקים קיבוצים חדשים, וכעת צריך לחנוך ולסייע לגורמי התכנון והממשלה בהקמה ובתכנון של דבר כזה, שהוא לא "יישוב לינה". מדובר בעניין של החלטה ושל מדיניות ושל הכרה בצורך של משפחות איכותיות ומבוססות, שמוכנות לעזוב הכל ולעלות לנגב (כן, "לעלות" ולא "לרדת") ולהקים שם התיישבות הומוגנית, רעיונית, חלוצית, קיבוצית ושיתופית, לצד אורח חיים עם בית כנסת שהוא גם בית העם. וכן, גם עם ועדת קבלה כמו בקיבוץ.ליישוב החליטה המדינה לקרוא בשם "שלהבית", ולא רק אני לא התלהבתי מהשם, אבל על זה יתגברו. בינתיים, צריך להתגבר על המכשול התפיסתי והתכנוני – ועם הכרתי את גל שוחמי, הוא יתגבר גם על זה.3. בכלי התקשורת הפנימיים של התנועה הקיבוצית, הוויכוח הרעיוני הופך ללוהט, והוא קשור ליעדי ההתיישבות של התנועה, שהחליטה לחזור אל מלאכת ההתיישבות ולא להשאיר זאת לאחרים. אולם בדרך למימוש היעד, מתפתח דיון מרתק על זהותה של התנועה הקיבוצית ב-2026 כתנועה מאוחדת של הקיבוץ הארצי (השומר הצעיר), התנועות הקיבוציות המאוחד והאיחוד לשעבר, שהתאחדו יחד לפני שנים, והקיבוץ הדתי שמצטרף בהדרגה.ותמצית הדיון במילים שלי היא: האם מתיישבים רק בגבולות הקו הירוק, או האם בקעת הירדן היא יעד התיישבות ראוי של התנועה הקיבוצית? אילן גזית, חבר קיבוץ נערן בבקעת הירדן ויו"ר מחנות העולים, מוביל את המהלך להקמת קיבוץ חדש בבקעה. הוא שואף להציב מודל קיבוצי מול מה שהוא מכנה "התיישבות לאומנית": לחזק את הגבול המזרחי באמצעות התיישבות חקלאית ולהקים "התיישבות שוחרת שלום" שתחזק את הקשר עם הפלסטינים.את התימוכין לעמדתו זו הוא שואב מתפיסתם המדינית של יצחק רבין ויגאל אלון ז"ל: בקעת הירדן היא אזור בהסכמה לאומית ותהיה גבול ביטחון של ישראל בכל הסדר. לעומתו, איתי גונאל, שגם רוצה לראות הקמת קיבוצים חדשים, מבקש להקים אותם בנגב ובגליל ולא בבקעת הירדן, באופן שעלול לדעתו להכשיל הסכם שלום עתידי ולפגוע בפלסטינים השכנים, ובעיקר הוא רוצה שממשלת ישראל תקבל החלטות מדיניות בלי שיישובים כלשהם יהוו מכשול. הוא לא רוצה שהתנועה הקיבוצית תקים התנחלויות "לא משיחיות ולא חילוניות".והוויכוח הסוער והמרתק הזה מחזיר אותי לימים שבהם הייתי נער מתבגר בשומר הצעיר ולדיון הנוקב בקיבוץ הארצי של השומר הצעיר בשאלה אם להקים קיבוצים של התנועה ברמת הגולן. מאיר יערי ותומכיו התנגדו בטענה שזה שטח כבוש (אז), ויעקב חזן ז"ל ותומכיו – תמכו.ואז נמצאה הנוסחה הנכונה! התנועה הקימה את הקיבוצים גשור ונטור תחת החלטה כי השומר הצעיר והקיבוץ הארצי לא יהיו מכשול לשלום – קרי, אם יחליטו לפנות את הגולן – היישובים יתפנו. גשור כידוע קיים עד היום כקיבוץ, נטור הפך ליישוב מעורב דתי-חילוני, ורמת הגולן סופחה וקיבלה הכרה אמריקאית.והנוסחה הזאת כאז, כן עתה, יכולה לטעמי ליישב את המחלוקת גם כעת. ואם תשאלו לדעתי האישית, היא כמו זו של מזכ"ל התנועה ליאור שמחה, שהצהיר כי הוא תומך בקיבוץ החדש בבקעה. לדעתי, בקעת הירדן היא אזור הסכמה כמו גוש עציון, והיא חייבת להיות גבול ביטחון של ישראל בכל הסדר מדיני, לרבות הקמת מדינה פלסטינית אם תקום בעתיד. אח צעיר לנערן ולגִלגל הוא יעד התיישבותי ראוי, לפחות בעיניי. בהצלחה.4. חוזר הנח"ל לשדות ולגבולות. בעשורים האחרונים השתתפתי בצה"ל ובמשרד הביטחון, וקודם לכן סיקרתי כעיתונאי עשרות דיונים על עתיד הנח"ל. הימין רצה בעבר לסגור אותו, אבל שר הביטחון אריק שרון הסב אותו ליעד ההתיישבות שלו. אחר כך הקיבוצים המופרטים לא רצו עוד גרעינים, והנח"ל – שהפך מחיל שלם למחלקה בקושי בחיל החינוך – עסק בעיקר בחינוך ובמשימות חברתיות, אבל אף אחד לא העז לבטל את ההחלטה והייעוד של "נוער חלוצי לוחם" כפי שהגדיר אותו בן-גוריון.וכעת, "הורה כרוב והורה תרד", הנח"ל חוזר. התנועה הקיבוצית והאגף החברתי-ביטחוני במשרד הביטחון החליטו להקים מחדש גרעיני נח"ל. השבוע עשרות נח"לאים ונח"לאיות ב-11 גרעיני נח"ל החלו "פרק משימה" ושנת שירות בתנועה הקיבוצית, אבל גם בקריית שמונה ובבצת ועוד. הם יעסקו שם בחקלאות ובהדרכת נוער ויעזרו לשקם קיבוצים שפונו וחזרו בדרום ובצפון.המהלך הגדול עודנו לפנינו, עם עוד 40 גרעיני נח"ל ועם כ-800 צעירים וצעירות שיתיישבו או יחזקו יישובים לאורך הגבול המזרחי המבעבע, הדליל במכשול, בהתיישבות ובבסיסי צבא. כבר אמרו לפניי: אם תחשיכו את מדינת ישראל ותשאירו רק נורות בכל יישוב שהוקם על ידי הנח"ל – תראו את גבולותיה של מדינת ישראל, כנאמר: "וחי כל אשר יבוא שמה הנחל" (יחזקאל פרק מז).חתירה פוליטית לשירות אזרחי לכל במדינת ישראל, עם עדיפות לצורכי צה"ל, תאפשר להרחיב גם את מסגרת הנח"ל באופן שמשלב ביטחון, חקלאות והתיישבות – שבתפיסת ביטחון מפוכחת אי אפשר להפריד ביניהם בהיבט של חוסן, נחישות ושילוב של מגל וחרב (אז) וג'ון דיר ומסק"ר (היום). בהצלחה.5. היה לי השבוע דיון מעניין עם העיתונאי ניר גונטז', בעל המדור הנחמד "על הקו" בעיתון "הארץ". הוא התקשר בהפתעה לראיין אותי בעקבות ציוץ שלי ברשת, בנוגע לאמירה של ינון מגל בערוץ 14 – שלפיה אלעזר שטרן, שעבר באותו היום לאיזנקוט, "מכר את ביתו בנוף הגליל לערבי". ידעתי שזה לא נכון ונועד לפגוע בשטרן, וכתבתי כי ידוע לי ששטרן מכר את ביתו שהיה בפרויקט מגורים של צה"ל ליוצא צבא, במקרה זה יהודי, והוא אף ויתר על הצעה כספית גבוהה ממי שלא שירת בצה"ל.ניר גונטז' ואחרים ראו בזה גזענות טהורה של שטרן ושלי, והתפתח בינינו דיון על ציונות, התיישבות, גזענות ומה שביניהם. בעוד אני תומך גדול בחיזוק ההתיישבות היהודית בגליל ובנגב (שלא על חשבון האוכלוסייה הערבית והבדואית כמובן), גונטז' סבור שמדובר ב"התנחלויות אשכנזיות", כלשונו.הלוואי שהייתי יכול לומר לכם שאינני מוטרד מהעובדה שבגליל יש מיעוט יהודי של 34%, ואילו במה שמכונה לב הגליל (בין כרמיאל לנצרת) – 14% יהודים בלבד. אני מוטרד מזה מאוד ומציע גם לכם להיות מוטרדים, גם בהיבט של פיזור אוכלוסייה למרחב הכפרי, גם בהיבט של החזקת החקלאות, המטעים והשדות, גם בהיבט של תשתיות חינוך ותרבות. כך גם בנגב. זוהי משימה לאומית אדירה של הממשלה הבאה, בעיקר בגליל, שתושבים רבים שפונו ממנו, טרם שבו.6. מילות השיר האלמותי של נעמי שמר "אנחנו שנינו מאותו הכפר", קיבלו בלילה אחד באוקטובר 2024 ביטוי מוחשי וכואב, כשבתוך יממה אחת הקישו נציגי "סיירת איוב" של צה"ל על שתי דלתות בקיבוץ הקטן והשלֵו שמרת בגליל המערבי. תחילה הייתה זו ההודעה על נפילתו של גיא עידן ז"ל, בן 51, לוחם מתנדב בגדוד "הזקן" והרב"ש של שמרת. בעוד אנשי הקיבוץ מזעיקים הביתה את יו"ר הקיבוץ עמיר בן צבי, שחגג באותו הלילה את מסיבת יום הולדתו ה-50 מחוץ לקיבוץ, כדי לארגן את הלוויית חברו עידן, הקישו "המבשרים" על דלתו שלו והודיעו לו על נפילת בנו עידו ז"ל.כששמעתי אז על אסונו של הקיבוץ, נשאוני רגליי לשמרת, אל שתי המשפחות שלא הכרתי, והזלתי איתן דמעה. שתי המשפחות, הקהילה והקיבוץ, החליטו לא לשקוע באבלם, אלא לבחור בדרך ההנצחה, השיקום והחיים עצמם.השבוע הונח על שולחני הספר שכתבו יזהר קישון ולאה גורליק ריגר "לילה אחד, קהילה אחת" לזכרם של גיא ועידו ז"ל. הספר בהוצאת יד יערי, יד טבנקין והוצאת טפר, מתמקד דווקא ביום שאחרי השבר ועל קהילה קרועה אבל נושמת. תקראו.7. במשך שנים שיקרו לי ולכולנו. אמרו לנו בבית שבית הספר והלימודים הם "הכנה לחיים", בעוד מתברר שהם החיים עצמם, חיי הנעורים, הסקרנות והחוויות. אותי למשל שלחה "היועצת הפסיכוטכנית" של עיריית תל אביב ללמוד מסגרות בבית הספר שבח, ושם שייפתי ברזלים במשך שנתיים לאי-שביעות רצונו של המורה למסגרות, ולא ראיתי בכך "הכנה לחיים".החיים שלי היו בשכונה ובתנועת הנוער ובעבודה בבריכת "גלית" ביד אליהו. בכיתה י"א, עם תעודה נוראית, רציתי ללכת לקיבוץ, אבל אף קיבוץ לא קיבל אותי בגלל הציונים (בית אלפא, יקום, עין דור ועוד). אז הצטרפתי לחברת הנוער בלהבות חביבה, שם למדנו הבנים שוב מסגרות בבית הספר עמל בעין שמר. מתברר שקראו לזה "הסללה". כמובן שבתום לימודיי הנחתי את המחרטה מאחור ופניתי לתקשורת ודוברות.אצל הדור של ילדיי ונכדיי זה כבר שונה, ואני מקפיד לומר להם: תיהנו, אלו החיים עצמם. אז להם ולכל תלמידי ישראל, בהצלחה; למורים ולסגל החינוך, תודה והערכה; ולנו, שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
0 תגובות