הפער בין חוסן העם ועוצמת צה"ל לרפיסות הדרג המדיני | אבי בניהו
האם טראמפ ינקום במי שגרר אותו לביצה האיראנית? | מעמדה המידרדר של ישראל בארה"ב | כתב אישום בשם קריית שמונה | ובקשה ממירי רגב
1
הייתם מאמינים לי? אני מניח שהייתם סבורים שאני חולה רוח, מנותק מהמציאות או שאינני מבין את ממדי האסון הנורא. אז הנה (להבדיל אלף אלפי הבדלות), שניהם עדיין כאן.
בואו לרגע נעשה ביחד "מסדר בוקר" צבאי קטן למזרח התיכון לאחר הפסקת האש ובתום עשרות ימי לחימה של ארה"ב וישראל נגד איראן. משטר האייתוללות – נוכח; משמרות המהפכה – נוכחים; פרויקט הגרעין והאורניום המועשר – נוכחים; פרויקט הטילים – נוכח; חיזבאללה – נוכח; חמאס בעזה – נוכח.
ומה כל המציאות הזאת מלמדת? היא מצביעה בראש ובראשונה על הפער העצום והבלתי נתפס בין העוצמה הצבאית האדירה של צה"ל, חיל האוויר והמוסד, העליונות המודיעינית הבלתי נתפסת, העליונות הטכנולוגית שהותירה עולם פעור פה והחוסן האדיר שמפגין עם ישראל – לבין הרפיסות והרדידות של הדרג המדיני, שלא ידע ולא יודע לתרגם הישגים צבאיים אדירים לתמורות מדיניות ולהסכמים. לא בעזה ולא בשום מקום אחר.
זה עניין מהותי, בולט, כואב וסותר את כל תורת הלחימה, שתכליתה מימוש ההישג הצבאי לתמורה מדינית. כשהרמטכ"לים מזכירים זאת לדרג המדיני, הם הופכים לקפלניסטים. כשאישי ציבור ותקשורת טוענים זאת, הם הופכים להיות "מחרחרי שלום" הבורחים ממלחמה.
"חשיבה מדינית", "מנגנון יציאה", "היום שאחרי" נהפכו פה על ידי דרג פוליטי תאב מלחמות, שאף פעם לא די בהן, למילים מסוכנות של שמאל קיצוני. את פרי הבאושים של המצב הזה אנו אוכלים כבר שנים ועוד נמשיך לאכול.
2
על הסקאלה שבין סקנדל לבין פסטיבל יש הרבה מאוד מקום, ואנחנו כנראה איפשהו באמצע בין שאגת הארי לבין יללת החתול. מוקדם מדי לסכם, שכן יכולתה של איראן להשתקם על ציר הזמן בתחום הגרעין והטילים – עם משטר קיצוני יותר וחדור נקם – עדיין לא ברורה, וכמוה תוצאות המו"מ שיתנהל בזמן הפסקת האש.
מה שבטוח הוא שגם ישראל וגם ארה"ב – ששיתוף הפעולה הצבאי ביניהן היה אדיר, חסר תקדים, מופתי ועוד ייזכר לדורות – לא היו צנועות דיין בהגדרת מטרות המלחמה. ואצלנו במזרח התיכון אתה נשפט בין מוצא פיך למיקום רגליך, בין מה שחרטת על הקיר במסיבות העיתונאים לבין מה שמתנהל בפועל על הרצפה.
אין מקום לפסטיבל, זה כבר ברור לכל. המשטר על כנו, עם משמרות מהפכה במעמד גבוה יותר, קיצוני יותר ותאב נקם. סין ורוסיה, שישבו כל המלחמה על היציע, צפו במשחק ולא שילמו כרטיס, עומדות לגרוף הון בשיקום איראן צבאית וכלכלית, ואולי ליהנות מהנפט שדונלד טראמפ חשק בו.
אבל מנגד אין גם מקום לסקנדל. המשטר האיראני נפגע קשות בכל הקשור לכוחו הצבאי, פרויקט הגרעין הוסג לאחור, פרויקט הטילים נפגע קשות, מערכות הגנה אווירית, שליטה ובקרה הושמדו, חילות האוויר והים כמעט אינם קיימים, נפגעו תשתיות ייצור ותעשיות ביטחוניות, וסוכלו מוקדי ידע בתחום הגרעין, החלל, המודיעין והמשטר.
איראן נחלשה, ללא כל ספק, אלא אם ארה"ב תיכנע ותיגרר במצוקתה הרבה להסכם גרוע שיאפשר שיקום מהיר. לירושלים תהיה כנראה השפעה קטנה מאוד על ההסכם.
טראמפ כמעט אינו סופר אותנו, הוא מרגיש בעלות מלאה על ישראל ועל נתניהו, מפקיע מאיתנו סמכויות והחלטות, והוא יבקש להיחלץ מהבוצה האיראנית כמה שיותר מהר ולהתמסר לאתגרים הפנימיים שלו בארה"ב, בסביבתו הקרובה בבית הלבן, במפלגתו ובדעת הקהל.
במלחמות מהסוג הזה, כבר אמרתי, אין מנצחים. יש מפסידים יותר ומפסידים פחות. הכי הרבה הפסידה איראן, אחריה הפסידה ארה"ב, ובסוף הכי מעט הפסידה ישראל.
את המאזן נדע לעשות לאחר שייחתם הסכם סופי, ככל שייחתם, ועל פי הנכונות האיראנית לעמוד בו.
3
כשאני מתבונן בטראמפ, באמירותיו, במנעד האיומים שלו, בכמות ההצהרות שהוא מפזר, לרבות אמירותיו כלפי ישראל ("אני אחליט עד מתי ישראל תילחם" וכו'), אינני יכול שלא לחשוש מהיפוך קנים כלפי נתניהו וכלפי מדינת ישראל.
טראמפ עוד יבוא חשבון עם הגורמים שהביאו אותו להזיע ולאיים ולזחול כלפי האיראנים כדי שיסכימו להפסקת אש. בין אלה יהיו לא רק אנשים בקבינט שלו שיובאו לעולה, אלא גם גורמים בישראל, שעל פי פרסומים בארה"ב דחפו אותו למלחמה עם הערכת חסר מודיעינית לגבי אופיו וחוסנו של המשטר בטהרן ולגבי העם האיראני – שעשרות ימי מלחמה לא הוציאו אותו לרחובות, כשזו הייתה האסטרטגיה העיקרית שלא פעלה.
כשאני שם עצמי לרגע (עם פוליסת ביטוח גדולה) כיועצו של ראש הממשלה נתניהו, אני באמת מתלבט אם זה נכון שטראמפ יגיע לישראל ליום העצמאות, יקבל את פרס ישראל וישיא משואה.
לנשיא יצחק הרצוג זה בוודאי גורם לסיוטי לילה קשים, אבל גם נתניהו יכול ליפול קורבן לפיו הגדול של טראמפ בעיצומו של מו"מ קשה מול האיראנים. האם נתניהו הוא נכס בארה"ב עבור טראמפ או נטל? והאם טראמפ עדיין נכס גדול עבור נתניהו בישראל? ימים קרובים יגידו.
4
תוצאותיו של המו"מ בין ארה"ב לאיראן בכל הקשור לשימור יכולת הפיתוח הגרעין האיראני, איום הטילים והשליטה במצר הורמוז, הן קריטיות עבור מעמדה של ארה"ב במזרח התיכון בכלל ובעיני מדינות הסכמי אברהם בפרט. זה חשוב מאוד עבורנו, היות שמעמדה של ישראל ועוצמת ההרתעה שלה בנויות בין היתר על קרבתה לארה"ב.
לאחר שיתבררו פרטי ההסכם, ככל שיושג כזה, ייקבע מעמדה של ארה"ב בעיני מצרים, סעודיה, טורקיה ומדינות נוספות במזרח התיכון ובמפרץ. ישראל תידרש לנהל את האסטרטגיה והבריתות שלה בשום שכל, בחוכמה ובראייה עתידית ביטחונית וכלכלית. ארה"ב לא תהיה לצידנו לעד ובכל מצב.
לא חשוב מי יהיה השלטון בישראל, כל ראש ממשלה יידרש להתבונן במציאות אסטרטגית וגיאופוליטית שיש בה לא מעט סיכונים עבורנו. למשל, מצב שבו ארה"ב ומדינות הסכמי אברהם המשוחררות מאיראן גרעינית כאיום מוחשי, יחלו לקדם מדינה פלסטינית מול ישראל ביחד עם אירופה. תכנון, רגל מדינית, היום שאחרי – אלו אינן מילים גסות.
5
מעמדה של ישראל בארה"ב הולך להיות עניין מרכזי עבור ממשלת ישראל, עבור מערכות הביטחון ועבור כל אחד ואחת מאיתנו. זהו עניין קריטי שממילא לא מובטח לנו בעידן החדש בארה"ב ובשינויים הדמוגרפיים (ראו ראש עיריית ניו יורק זוהרן ממדאני).
אבל על מה שעוד ניתן להילחם ולהשיג, חייבים להילחם ולהשיג. לא מדובר רק בפעולות הסברה, מדובר גם בנטרול הקיצונים והמשיחיים שפועלים בשטחים, ובשרים שנותנים להם גיבוי מלא, עם סיכה של חבל תלייה על דש חליפתם.
6
אבל בצפון לא יחזרו כל כך מהר לשגרה. המציאות בקריית שמונה ובגליל כאוטית, והממשלה מפגינה שם אפס אחריות, אפס חמלה ואפס שירות. הם שם, בעיר הצפונית, ללא מיגון, ללא התרעה, ללא נציגי ממשלה, ללא חדר מיון קדמי וללא תוכניות שיקום ופיתוח. ומדובר בטובי אזרחינו, מבוגרים וצעירים, ציונים ופטריוטים. מגיע להם את הכל ויותר, וכיום הם מקבלים כלום ופחות.
קריית שמונה היא כתב אישום אחד ענק נגד הממשלה הזו.
7
מירי, אנא ממך, המשיכי כך, בלי פוליטיקה, בלי שיקולי בחירות. אני סומך עלייך שתדעי לעמוד בלחצים. ותבחרי את הראויים ביותר. רגשי אותנו, מירי.
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.
0 תגובות