סדר לאומי חדש: על מנת לנצח – חייבים שינוי דרמטי בפוליטיקה | אבי בניהו

כדי לנצח חייבים שינוי דרמטי: בפוליטיקה, בביטחון, בכלכלה, בדיפלומטיה ועוד. ואם הממשלה תתקשה לעשות זאת, היא תצטרך לפנות את מקומה

1.

ישראל נכנסת כעת לשנת לחימה נוספת במלחמה ארוכה, קשה, רב־זירתית ותובענית. כדי לנצח, נידרש להרבה מאוד כוחות פיזיים ונפשיים, אורך רוח, לכידות, עזרה הדדית ואמונה בצדקת הדרך.

אין לנו שום ברירה זולת להכריע ולהרחיק את האויב מגבולותינו ולהעניק ביטחון לאזרחי ישראל בכל מקום לאורך הגבולות ובמרכז הארץ. במשך עשור או שניים רכשנו שקט מזויף וזמן שאול במחיר מופקע ובריבית נשך. הגענו לקופה, אל התשלום – והוא כבד אבל הכרחי.

2.

‏אנחנו הצודקים. ‏יגידו בהאג מה שיגידו, ‏יחליטו מה שיחליטו. ישראל צריכה להסיר את הכפפות ולהפוך את האג לבמת הסברה אדירה על הטבח ב־7 באוקטובר ועל איראן ושלוחיה.

הפרקליט מלקולם שואו צריך לשאת ״נאום האוזנר״ נגד הנאצים בני זמננו, שיהדהד וילווה את המשכו של המפעל הציוני. יש להסיר את המסיכות מעל פני המדינות הצבועות שהטרור האיראני מאיים על בירותיהן.

מאז הקמתה, ישראל נאבקת בטרור הקטלני בגבולותיה ובעריה, באלימות של חלק ממדינות ערב סביבנו וכיום באיראן ושליחיה, המבקשים לכלותנו. כי חפצי חיים אנו.

3.

פוליטיקאים (קשה לי לקרוא להם מנהיגים) אוהבים להשתמש במונח "כוחנו באחדותנו", אבל מתעלמים מהעובדה שלצד אמירה כזאת יש להצמיד את האמירה "כוחנו באמינותנו", בטח ובטח בשעת מלחמה. ועם "האמינות" הזאת יש לי בעיה (וגם לכם).

התחושה היא שאנו נכנסים אל תוך שנת הלחימה הבאה כשאין ידיים אמונות על הגאי האדריכלות וניהול המערכה על כלל מרכיביה: הצבאיים והביטחוניים, המדיניים, הכלכליים וההסברתיים.

לא לרפות ידיים באתי חלילה, אלא לומר שייתכן שעיקר המלחמה עודנו לפנינו ושצריך להיערך אחרת וטוב יותר. בראש ובראשונה יש צורך להגדיר יעדים ברורים, בני השגה, אמינים וניתנים לכימות, במקום סיסמאות הקרב הנבובות של "נחסל אותם", "נמחץ" ו"נמוטט". נדרשים כבר בשלב הזה תחקיר ביניים כפי שמבקש הרמטכ"ל לבצע לארגון שבראשו הוא עומד, תחקירים שמבוססים על דיווחי אמת, תחקירי אמת ומסקנות אמת לקראת השלבים הבאים. הלוואי והממשלה הייתה נוהגת כמוהו.

נדרש מאמץ מדיני עוקב גם בדרום ובהמשך גם בצפון, באמצעות גוף ייעודי שמורכב ממשרדי רה"מ, המל"ל, משרד החוץ, משרד הביטחון והמטה הכללי, שיטפל במנגנוני הסיום הרצויים, במשטר הביטחון המתבקש בגבולות ומעבר להם, בערבויות בינלאומיות וכיוצא באלה. קוראים לזה "היום שאחרי", וזו לא מילה גסה ולא אירוע פוליטי – אלא אם מישהו באמת חושב שצריך לבצע טרנספר בעזה (ואולי בהמשך בדרום לבנון), ולהקים שם היאחזויות נח"ל ויישובים.

כדי לנצח, אנחנו צריכים לשמור ולהדק ולשתף פעולה עם ארה"ב. לא לקבל תכתיבים, אלא לחתור להבנות, להיהרג על החיוני, להיאבק על החשוב ולהתפשר על היתר. האמריקאים איתנו לגמרי. בלעדיהם קשה מאוד. ובינתיים אנחנו רואים שג'ו ביידן עובד עבורנו במשרה כמעט מלאה, פוגע בבייס שלו במפלגה הדמוקרטית. ואצלנו, בנימין נתניהו לא מוותר על גרגיר אחד מהבייס הפוליטי שלו לטובת ישראל. זה חייב להשתנות.

כדי לנצח צריך ניהוג כלכלי־חברתי רחב יותר ועמוק יותר: מול העסקים, מול החקלאים, מול ההרס הגדול של מבנים ותשתיות, מול אנשי המילואים ובני משפחותיהם ומול כלל הצרכים והנפגעים בחזית ובעורף. מדובר בעשרות מיליארדים ובתהליך של שלוש־ארבע שנים מכאן ואילך.

נדרשים לשם כך לא רק העלאת מסים וביטול פרויקטים של תחבורה בפריפריות ולא רק קיצוצים ברווחה, אלא סדר לאומי חדש, סדר עדיפויות חדש, עם דוגמה אישית למעלה, באמצעות ביטול עשרה משרדי ממשלה מיותרים, הסתפקות של נתניהו ומשפחתו במספר "מעונות" מצומצם וצמצום דרמטי בכספים הקואליציוניים.

כדי לנצח צריך לתבוע מנתניהו לחדול מעיסוקו בפוליטיקה קטנה לאורך היום, לחדול מניהול דחיית "היום שאחרי" הפרטי שלו ולהורות על שריו ועל סביבתו הקרובה לחדול מלנעוץ סכינים בגבם של הרמטכ"ל ושל ראשי הצבא.

ככל שיתאמץ וככל שתתאמץ סביבתו, נתניהו לא יוכל להתנקות מאירועי 7 באוקטובר ולהטיל את הכל על כתפי הרמטכ"ל, צה"ל, הטייסים ו"השמאל הקיצוני". מישהו צריך להסביר לו את זה (אבל אין מי…). אנחנו גם צריכים להתבונן למעלה אל המנהיגות, אל נבחרי הציבור ולקבל דוגמה אישית. מה שקורה זה בדיוק ההפך.

הם שם למעלה, הם אלו שצריכים להתבונן מטה אל המפקדים והלוחמים, אל צוותי החירום, ההצלה והרפואה, אל המשפחות השכולות, אל מיליוני האזרחים הנהדרים שלנו ואל מאות אלפי המתנדבים בכל מקום ובכל תחום ולקבל מהם דוגמה אישית לנתינה, לאחריות, לערבות ההדדית ולאהבת המדינה.

אם לא נדרוש שינוי בכללי ההתנהגות, באחריות למדינה ולביטחונה, לסדר עדיפויות נכון, לממלכתיות ולשיקול דעת, במקום פוליטיקה ומניפולציה – נתקשה להתגבר על מכלול האתגרים ולנצח. ואני בכלל לא רוצה לחשוב על אפשרות כזאת.

האמינות, היושרה, היעדים המדיניים, הלכידות, החוסן והשותפות עם ארה"ב ועם בנות בריתנו באזור, אינם עניין מובן מאליו. האחריות להשגתם ולשימורם בידי הממשלה, ואם היא תתקשה לעשות זאת ותסכן בכך את קיומנו וביטחוננו, היא תצטרך לפנות את מקומה. גם תוך כדי מלחמה.

4.

גם בקבינט המלחמה וגם במטה הכללי של צה"ל מבחינים בין הזירות בצפון, בדרום ובמזרח על פי היכולת להגיע להישגים משמעותיים. בעוד בעזה יש אפשרות להגיע לשינוי משמעותי של המציאות, הרי שבגדה ובלבנון ניתן רק להשפיע באופן כזה או אחר, אבל לא לשנות מציאות.

בעוד צה"ל נערך אחרת, בכוחות מצומצמים יותר, להשלמת משימתו ברצועת עזה ושלילת יכולת חמאס (ומנופי לחץ להשבת החטופים), תשומת הלב עוברת צפונה למערכה מול חיזבאללה, שמתקיימת כבר שלושה חודשים בעצימות משתנה.

במהלך החודשים הללו, לצד ההישגים של חיזבאללה בפינוי עשרות אלפים מהיישובים בצפון, בפגיעות משמעותיות ובהרס בתים ומוצבים בצד הישראלי, רושם צה"ל הישגים לא מבוטלים בשלילת יכולות חיזבאללה ובפגיעה בתשתיות, באופן שיקל עלינו באם תפרוץ מלחמה בצפון.

שני הצדדים, גם ישראל וכנראה גם מזכ"ל חיזבאללה חסן נסראללה, לא חפצים במלחמה כעת, אבל לדרג המדיני והצבאי בישראל ברור שללא הרחקה פיזית מלאה של חיזבאללה מקו הגבול, מרבית התושבים לא ישובו לקיבוצים, למושבים ולערי הצפון. אין להם כל כוונה להיות בגל הבא של הנטבחים, ואפשר להבין אותם. המפלצות כבר צצו מתחת למיטות של הילדים.

עם המתח הצבאי שעלול לארוך שבועות, חודשים ואפילו שנה, לצד הפניית תשומת הלב הצבאית צפונה, צריכות לנוע איתם גם התשומות הכלכליות – מה עושים עם המפונים מיישובי הצפון? איך מקימים מערכת חינוך? כיצד לפצות בעלי עסקים, חקלאים, מלונאים? ומה דינם של אלו שהתפנו עם ילדיהם ביוזמתם לדירות שכורות במרכז ומשלמים ארנונה כפולה ומשכנתה בצפון לצד שכר דירה במרכז?

אינני מבין מדוע לא הוקמה עדיין מנהלת "תקומה" צפונית שמתחילה לתכנן אורח חיים זמני ושיקום קבוע, כפי שנעשה כעת בדרום. כבר כעת יש שם הרבה מאוד עבודה, וכנראה שזו רק ההתחלה. למה מחכים?

5.

אריאל מימון הוא בן 27 ממרכז הארץ. איש הייטק, בן הציונות הדתית שקורא קבוע את הטור הזה. הוא התקשר אליי, אמר שהוא מזהה שיש בי "זיק ליהדות ולמסורת" כדבריו וביקש ממני להיפגש איתו.

השבוע נפגשנו במשרד, והוא העניק לי עותק מספר שחיבר תחת הכותרת "בגובה העיניים, להתפלל, להבין, להיות שייך". הספר, כך הוא מספר, נולד מתוך הפער בשילוב בין חיי היומיום בישראל, לנקודת המפגש עם המסורת והתרבות היהודית ונועד להנגיש לכל אדם את מה שכבר שייך לו, גם אם לא פתח סידור מימיו.

הספר כולל את ה"סידור", לצד עשרות פרקים על המדריך למתפלל, לוח השנה העברי, תפילין וטלית, סדר התפילות, סדר הברכות, הדלקת נרות, קבלת שבת הקידוש, שלום עליכם, החגים והמועדים, ברית מילה, בר־מצווה, תעניות ועוד.

אני יהודי וישראלי גאה, שגדל בבית מסורתי וחי אורח חיים חילוני, שסבור שיהדות ומצוות הן עניין חשוב וראוי מדי מכדי "להפקירו" בידי דתיים בלבד – ממליץ להרחיב את הידע, להכיר ולחזק את הזיקה למורשת, לתרבות ולמסורת שלנו. בטח ובטח בצומת הזה של ישראל שלאחר הספירה מ־7 באוקטובר.
תהיו טובים ושבת שלום.