לכו להתחזק: הנה הנושאים שעליהם לא אכתוב לכם השבוע | אבי בניהו
החיילים המטופלים במחלקות השיקום מרגשים ומעוררים תקווה וגאווה. משימת הדור של מנהלת תקומה. מי שינסה לפלג בינינו, נקום עליו. וגם: על מתכוני העוטף ופרידה ממולי שפירא
1.
2.
במחלקות השיקום בבית החולים שיבא תל השומר, שמחה והמולה. כן, אני לא טועה במילים. נמצאים שם בערבוביה פצועי צה"ל מהקרבות בעזה, בני המשפחות, החברות והחברים, רופאים ואחיות, אין־ספור מתנדבות ומתנדבים, מפקדים ברמות שונות וקצינות נפגעים. ותאמינו לי שהמשפט הקלישתי "באתי לחזק ויצאתי מחוזק" הוא בכלל לא קלישה.
הלכתי לבקר ביחד עם קצין בכיר במטכ"ל, עם קצינת הנפגעים של גולני סרן (במיל') אופק דרורי, עם מנהל עמותת נותנים תקווה שמואל משה, שפועל כאן במסירות ובאהבה עבור החולים והמשפחות, ועם דיקלה חקיקת, שהייתה בעבר נהגת שלי בלשכת שר הביטחון.
עברתי בין המשפחות והחיילים, והתוודעתי שוב לתעצומות הנפש, למסירות, לרוח הלחימה ולפטריוטיות של בני הדור המדהים הזה. המכנה המשותף לכולם הוא הרצון לשוב מחר לגדוד וללחימה. לא כולם יצליחו, חלקם אני בטוח שכן. קחו "תפריט טעימות" מהגיבורים המופלאים הללו.
אוריאל בן גיגי מזיכרון יעקב הוא יתום מאב ובן יחיד, אבל התעקש שאמא אסנת תחתום לו ללכת לקרבי. האמא לא עמדה בלחץ, חתמה בתקווה שהצבא לא יאשר, אבל הוא אישר, ובן גיגי התעקש על גולני, גדוד 13. ב־18 בדצמבר הוא היה עם חבריו לפלוגה ייעודית משותפת עם השריון בתוך דירה בעזה, כאשר נפתחה לעברם אש תופת והוא חטף קליע קטלני של מקלע 0.5 בירך ופונה במסוק עם יחידה 669 לשערי צדק.
השבוע ביקר אותו המ"מ שלו, הביא לו את הקליע וסיפר שהוא נפצע בשוגג מירי דו־צדדי של גדוד 12 של גולני ("אני מקווה שלא סגרו חשבון עם הגדוד שלי", הוא אומר בחיוך).
מהמנתח בשערי צדק הוא ביקש לעבוד מהר כדי שיוכל לחזור ללחימה, אבל המנתח עשה עבודה יסודית. וכעת, על המרפסת במחלקת השיקום בשיבא, הוא מבטיח לאמא אסנת שהוא לא יחזור לעזה, וכשהיא נרגעת ומחייכת, הוא מפטיר לעברה: "לעזה לא, אבל בלחימה בלבנון כבר אהיה בחזרה בגדוד שלי".
סרן אסא סופר משרת כקצין שריון בגדוד 82. הוא נקרא למלחמה משנת לימודים במכללה לפיקוד, ובמהלך הקרבות נפצע כשרימון התפוצץ בכף ידו. אסא איבד את כף היד ואת הראייה באחת מעיניו. בני המשפחה לא משים ממנו, וכשהוא שומע שגם אני כאן, הוא מבקש ש"נארגן לו כף יד חדשה" – ומבטיח שעד חודש אפריל הוא חוזר להיות מפקד פלוגה. אני מאמין לו.
נתנאל טקלה הוא גיבור של ממש. בבוקר 7 באוקטובר היה עם הפלוגה שלו בגולני במוצב בנחל עוז, שהותקף בידי מאות מחבלים. הוא הרג שבעה מחבלים ולחם בגבורה, גם לאחר ששלושה קליעים חדרו לידו.
סא"ל מ' הוא איש עסקים ישראלי בהודו, שטס מיד חזרה לארץ לפקד על גדוד ההנדסה שלו במלחמה. הוא חטף טיל אר־פי־ג'י, ומשתקם כעת עם לוחמיו.
סרן שמעון כהן הוא מ"פ א' בגדוד 12 של גולני. הוא וחבריו נקלעו למארב קטלני של כוח נוח'בה. במהלכו נורה לעבר ה"נמר" שעליו פיקד טיל נ"ט שחדר וריסק את רגלו. הוא יושב מולי בשיקום, קטוע רגל, ממהר לחדר הכושר להתאמן (השד יודע איך), והוא אומר לנו "רק כששמעתי את הסגן שלי נותן פקודות בקשר בסמכותיות ובביטחון, הבנתי שאני יכול להתפנות". אתם מבינים במה מדובר כאן?
גם סמג"ד 13 של גולני כאן – הסגן של תומר המג"ד ז"ל. גם הוא נפצע באורח קשה בראשו ומשתקם, וגם ג' מסיירת מטכ"ל מהמושב הסמוך לקיבוץ שלי, ששמחתי שהוא כבר טורף מנת שווארמה.
המשפחות מתלוננות בחלקן על כך שנבחרי ציבור לא מגיעים מספיק (השבוע פגשתי שם את השר עמיחי שיקלי), וביקשו ממני להעיר להם ולבקש מהם להגיע – גם אם יחטפו פה ושם.
על הפוליטיקאים אני לא אחראי, אבל לכם הקוראים מכל רחבי הארץ, אני יכול להמליץ בחום: קחו את עצמכם ולכו לבקר את הפצועים במחלקות בשיבא או בכל בית חולים אחר. הם ישמחו מאוד לראות אתכם, ואתם תחזרו הביתה עם מצברים מלאים, עם גאווה, תקווה ואמונה בדור הגיבורים הנפלא הזה, שנושא כעת בתורו ובדורו את האלונקה הכבדה של ביטחון מדינת ישראל ועתידה.
3.
במנהלת תקומה, המרכזת את המאמץ הלאומי לשיקום וחיזוק יישובי העוטף, מבטיח לי ראש המנהלת תא"ל (במיל') משה אדרי, ששום דבר לא יחזור לקדמותו. המשימה שלו היא להפוך את חבל הארץ הזה, את המועצות, את היישובים והקהילות לגדולים יותר, לחזקים יותר ולמשגשגים יותר. עם תשתיות, מקומות תעסוקה, חקלאות מתקדמת ועוד.
0 תגובות