צה"ל זקוק לאמון אבל בינתיים הפוליטיקאים לא מפסיקים לריב | אבי בניהו

בעוד הלוחמים מסתערים בגבורה עם "יחד ננצח", הפוליטיקאים לא מפסיקים לריב. צה"ל זקוק לאמון, לזמן ולגיבוי. גם בצפון יש מלחמה. ועל אנשים טובים ושיר עצוב לשבת

1.

מכל הכבישים וצירי התנועה, מעל לכל המגדלים והמחלפים, זועקת אלינו סיסמת המלחמה "יחד ננצח". הנאומים של ראש הממשלה בנימין נתניהו ואחרים נפתחים ב"ערב טוב, אזרחי ישראל" ומסתיימים ב"יחד ננצח".

ואני רוצה לקחת אתכם להצצה קטנה אל תוך קודש הקודשים שבו מתקבלות ההחלטות. אל חדר קבינט המלחמה. ובכן, זוהי תמונת המצב: ראש הממשלה ושר הביטחון יואב גלנט אינם מחליפים ביניהם מילה, למעט בדיונים. אל תתרשמו מלחיצת היד הרפה במסיבות עיתונאים, היא הצגה למצלמה. התיעוב ביניהם הוא הדדי וקיצוני.

ראש הממשלה אוסר על ראש המוסד וראש השב"כ הכפופים אליו, להשתתף בדיונים מקדימים אצל שר הביטחון בנושא החטופים שלא בנוכחותו של נתניהו עצמו. זה לא "משחק פוליטי", זוהי פגיעה בביטחון הלאומי. הייתי יועצם של שלושה שרי ביטחון, ואני יכול להעיד כי הדיאלוג בין השר לראשי השב"כ והמוסד הוא חשוב והכרחי.

הלאה. בעוד בני גנץ נכנס מתחת לאלונקה ומחזק את נתניהו והממשלה בניהול המלחמה, מנהלת סביבתו של נתניהו קמפיין פוליטי שלילי נגד גנץ (הקמפיין נגד גדי איזנקוט הוקפא בשל הנסיבות הטרגיות). נתניהו לא מגנה את זה ולא יכול לגנות.

עוד. נתניהו לא נענה לפניות שר הביטחון, הרמטכ"ל וראשי המערכת שמבקשים לקיים דיון על "היום שאחרי" בעזה. היום שאחרי נועד לשרת את התכלית הביטחונית והמדינית של המהלך הצבאי ולשמר את הישגיו. את הנושא הזה מנהל נתניהו לבדו עם השר רון דרמר, שאמור לצאת לוושינגטון לשיחות בנושא.

אתם שואלים למה לא דנים עם גלנט, גנץ, איזנקוט, הרמטכ"ל הרצי הלוי וראש השב"כ רונן בר? כי נתניהו מתכנן קמפיין פוליטי נגד שילוב הרשות הפלסטינית בניהול האזרחי של עזה (את מי הוא רוצה שם? את האיטלקים!). אבל אתם יודעים על מה ידון דרמר בארה"ב? אגיד לכם: על חיזוק הרשות הפלסטינית ועל מעורבותה בעזה.

סקרתי בפניכם בקליפת אגוז את הדינמיקה בין חמישה אנשים שמהווים את קבינט המלחמה ואמורים לתת לנו דוגמה אישית. כיצד בדיוק "ביחד ננצח"?

ראש וראשון לבעיות הוא כמובן נתניהו. הוא עסוק בעצמו ובהישרדותו ובהנצחת הקואליציה של הבייס. ראש האופוזיציה יאיר לפיד טען השבוע בראיון לגלי צה"ל שזה דבר קשה להחליף ראש ממשלה במהלך מלחמה, אבל זה הרבה יותר קשה וחמור שלא להחליף אותו במהלכה.

2.

אני רוצה להצדיע ולהביע הערכה והכרת תודה לישיבת ההסדר ירוחם. השבוע נפל בקרב בעזה סמ"ר אפרים יכמן ז"ל והוא החלל השמיני(!) מהישיבה הקטנה הזאת מאז ראשית המלחמה. מהישיבה ומהמכינה בעלי נפלו לא פחות מ־14 חללים.

נכון, איננו נוהגים לקטלג את הנופלים על פי מגזרים. בטנקים, בנגמ"שים ובבתי העלמין הצבאיים הם ביחד. דתיים וחילונים, אנשי הייטק וחקלאים, יהודים ודרוזים, אנשי עיר, כפר וקיבוץ. זה נכון, ובכל זאת ראוי להביע הוקרה והערכה לבוגריה של הישיבה הזאת, לתלמידיה ולמחנכיה, לחבק את המשפחות ואת החברים והחברות ולומר: אנחנו יודעים להעריך. אתם אחים שלנו.

בכל יום ויום אני מתפלל שהמלחמה הזאת תסתיים הכי מהר והכי טוב שאפשר, אבל שכל גילויי האחדות, הערבות ההדדית, ההתנדבויות והורדת החומות והגדרות בינינו לא ימושו מאיתנו לעד ושנהיה ראויים לקורבן הגדול.

3.

הלחימה בעזה מתנהלת בקצב שלה וצוברת הישגים לא מבוטלים, שיגיעו בסוף התהליך להישג אסטרטגי. המחיר כבד והזמן מתמשך, צה"ל נתקל בתשתיות בהיקף ובעומק מעבר למה שחשב תחילה, בכמויות אמל"ח גדולות הרבה יותר, וגם ברוח לחימה פונדמנטליסטית של מחבלי חמאס הארורים. לא במקרה הגדיר הרמטכ"ל השבוע שהמלחמה יכולה להימשך שנה, גם בהשלמת המשימה בעזה וגם בצפון (יש אגב מלחמה גם ביהודה ושומרון).

יחיא סנוואר, למשל, יכול להפתיע אותנו פעמיים. הן בהתקפה המוצלחת והקטלנית שביצע נגדנו ב־7 באוקטובר והן בהגנה, במסתור ובמילוט. ייתכן שהוא יוכל להחזיק מעמד יותר זמן במסתור מתחת לקרקע מאשר כוחות צה"ל שעל פני הקרקע. אבל בסוף הוא יימצא וייהרג, וייתכן שזה יהיה בשלב ג' של המערכה, כשצה"ל יעבור מ"מלחמה" ל"לחימה" ולמבצעים מיוחדים. צה"ל חייב להשלים כעת את משימתו בעזה, והוא בדרך לשם, צריך להעניק לו אמון, גיבוי וזמן.

4.

חיסולו בדמשק של בכיר משמרות המהפכה האיראני, הגנרל ראזי מוסאווי, שהיה נציגו בסוריה ולבנון של משטר הרשע, נועד להבהיר למשטר האיראני מצד הגורם המבצע את הסיכול כי לא יוכל לאורך זמן להסתתר ולהשתתף במגרש המשחקים בלי לשלם כרטיס.

העובדה שנשיא איראן ונסראללה הגיבו בעצמם על הסיכול מלמדת עד כמה חשוב ומרכזי היה האיש הזה בציר שבין איראן, סוריה ולבנון, בעיקר בצד הלוגיסטי של ביסוס איראני בסוריה והעברת נשק לחיזבאללה. אגב, סוריה, שעל אדמתה בוצע הסיכול, לא הגיבה. לדמשק ולירושלים אינטרס משותף, והוא לפגוע ולסלק את איראן מסוריה.

בצפון מתנהלת כעת מלחמה, כל מונח אחר יהיה מכבסת מילים. נהרגים אזרחים, חיילים, רבים נפצעים, היישובים הסמוכים לגדר נטושים, 70 אלף תושבים בבתי מלון, החקלאות קורסת, ויישובים רבים נפגעו. לתושבי הצפון צריך לומר את האמת: כמעט בכל תרחיש הם עתידים להישאר מחוץ לבתיהם לפחות שישה חודשים. גם אם יבשיל ויתממש הסכם מדיני, ובטח ובטח אם נלך למהלך צבאי.

גם בדרג הפוליטי וגם בדרג הצבאי ברור לכל שללא הרחקת חיזבאללה מהגדר אל האזור שמצפון לליטני – התושבים לא יחזרו. הממשלה וצה"ל צריכים לספק להם ביטחון ותחושת ביטחון. קבינט המלחמה נהג נכון עד כה, כשלא אפשר לחיזבאללה למתוח את המאמץ ההתקפי בין עזה לצפון, אבל ההסלמות יחייבו התייחסות מהירה.

ובינתיים, על הקבינט, הממשלה, צה"ל ורשויות הביצוע, להסיט קשב, זמן, משאבים כלכליים ופתרונות לתושבי הצפון, לבעלי העסקים, לחקלאים – ולהיערך עם תגבור מיגוניות ומרכיבי חוסן נוספים לקראת עימות. זה יהיה ארוך וקשה, אין ברירה. זהו המשכה של מלחמת העצמאות.

5.

הנה כמה דברים טובים שגיליתי סביבנו:

• גם אמיר החתן שלי וגם ידידי אלי אסקזידו, שניהם במילואים בצפון, סיפרו לי על סניף "ארומה" בתחנת הדלק בצומת כח בגליל העליון. מתחילת המלחמה הסניף הזה בבעלותו של הזכיין בלסאם חליפה, מעניק לכל החיילים קפה, מאפה וכריכים בחינם! חלק גם ישנים שם. מאות חיילים מבקרים שם ביום, והזכיין בשלו – הכל בחינם. תודה לך.
• אצל חני במסעדת "הניצחון של חני" באשקלון, שעת צהריים מאוחרת ואני פונה לאכול לאחר ביקור בעיר. זוהי מסעדה רומנית משובחת שייסדו הוריה. חני איבדה את אחיה ראובן יומיים לאחר הטבח בעוטף. ראובן ז"ל, אשקלוני שהיה מנהל הרפת של כיסופים, התעקש לנסוע להאכיל את הפרות, ומחבל שנותר בשטח הרג אותו. "הפכתי מהאישה השמחה בעולם, לעצובה ביותר בעולם", היא אומרת לי. ואני אמרתי לה שהיא חייבת להמשיך ושביחד נתגבר על כל הקשיים ושבמדינה שלנו המתחדשת, תהיה לראובן ולאחרים שנרצחו ונפלו, מניה של זהב. והודעתי שאני בא בשבוע הבא לראות אותה מחייכת. תבקרו אותה גם אתם.
• בחיל החינוך של צה"ל הוחלט להקים יחידת הסברה בקיבוץ יד מרדכי למרגלות פסלו של מרדכי אנילביץ', מפקד מרד גטו ורשה. זה יביא לאזור העוטף מאות רבות של מפקדים וחיילים שיכירו את האזור ואת המורשת של הגבורה והניצחון. וזה מתבקש וחשוב.
• כמעט בכל יום שישי, כשאני מסיים את עיסוקיי בעיר הגדולה ונוסע הביתה לקיבוץ וכשאין לי כוח לבשל לשבת, אני עובר אצל "שוקי קייטרינג" בניר צבי. האוכל אצלו עשוי בחום ובאהבה. יש לו בגינה פרלמנט נחמד, והוא מגיש קפה ועוגיות ללא תמורה ועוד דבר קטן וחשוב: יש לו מרק חמוץ־חריף סיני מהסוג שאני (ועוד כת לא קטנה של אנשים) אוהב וממעט למצוא בעידן של מסעדות סיניות שנסגרות. ובימי המלחמה והחורף, המרק הזה הוא דבר חשוב.

6.

אסתָר שמיר פרסמה השבוע בטוויטר, בכתב ידה, את השיר שכתבה ושאיתו אבקש לסיים את הטור הזה:
"כולם היו בניי, אמר יהודה,
כולם היו בניי, אמר ישראל,
כולם היו בניי, אמרה האומה,
כולם היו בניי, אמרו הדמעות, והשקו את האדמה, שאספה את כולם כאחד אל חיקה".
שנהיה ראויים וטובים, שבת שלום.