אחרי 1,000 ימי לחימה ו-30 שנות נתניהו: ישראל מזמן לא "ליגה אחרת" | אבי בניהו
מסקנות מכמעט 1,000 ימי מלחמה ללא הכרעה | 30 שנות נתניהו – שכבר אינו "ליגה אחרת" | אתגרי האופוזיציה| כך נשמתי אוויר פסגות במקום הכי נמוך בעולם | וצדיק כתמר יפרח
1
התוצאה הזו, נכון לעכשיו, נעוצה בהיעדר תבונה מדינית ובניהול לא נכון של המערכה, בהערכות חסר לגבי חוסנו ועמידתו של האויב ובהיעדר חלופות, נקודות יציאה ופתרונות מדיניים שימצו את ההישגים הצבאיים. בעזה, אגב, העובדה שחמאס עדיין שולט ברצועה היא לא פחות מפשע של הדרג המדיני.
ההסכם עם איראן, שאליו יגיע כנראה נשיא ארה"ב, מבטא כישלון. העובדה שהנשיא האמריקאי, לאחר מלחמה כה ארוכה ועוצמתית, מנהל מו"מ עם משטר האייתוללות ודי מתחנן בפניו להסכם – היא בשורה רעה לישראל ולמעמדה של ארה"ב במזה"ת. אין כאן מקום לחלש, אין כאן סבלנות למי שממצמץ.
ההסכם המסתמן, גם אם יוציא את האורניום המועשר מאיראן, רע לישראל. אבל בניגוד לרבים אחרים במחנה שאליו אני משתייך, אין בי שמחה לאיד לבנימין נתניהו. כי הבעיה איננה שלו, אלא שלנו. מדובר בביטחון שלנו ולא בביטחונו. כי זו המדינה שלי ואני חרד לה.
בתום קרוב ל־1,000 ימי מלחמה, יש לי שלוש מסקנות עיקריות:
• עלינו לסמוך רק על עצמנו, להיות אדונים לגורלנו, לא להישען על אף אחד אחר. בריתות הן דבר חשוב, ותמיכה ממעצמה היא חשובה – אבל לנו ולביטחוננו נדאג כנראה רק אנחנו, ועלינו להיערך לכך בכל תחום.
• לרגע אחד אסור לנו לשכוח כי משימת הדור שלנו, לאחר טבח 7 באוקטובר ולנוכח האיומים שנשקפים לנו והאתגרים שלפנינו, היא חדה וברורה ואין בלתה – לאחד את כל הישראלים הטובים שיש בארץ הנהדרת הזו ולנצח את כל הערבים הרעים שסביבנו, כדי שנוכל להמשיך להקים בית לאומי בטוח, יהודי ודמוקרטי.
• את הממשלה הרעה הזו צריך להעביר מן הארץ. כל חלופה תהיה טובה ממנה. לפנינו מערכת הבחירות הגורלית ביותר בתולדות מדינת ישראל. זו לא מליצה. יידרשו עוד מחקרים רבים כדי להבין כיצד באה עלינו המכה הקשה הזו, כיצד התנתקו נבחרי הציבור מהציבור, וכיצד משסע, משטה ומהתל בנו ראש ממשלה שפג תוקפו, שקונה את שלטונו תוך מכירת המדינה וערכיה למשיחיים קיצוניים ולמשתמטים.
2
נתניהו מתייצב (אם יתייצב לבסוף) למערכת הבחירות הקרובה, כשהוא בשפל חסר תקדים. מ"מר ביטחון" לא נותר דבר לאחר טבח 7 באוקטובר וכמעט 1,000 ימי הלחימה. מ"מר שלום" לא נותר דבר וחצי דבר. "מר כלכלה" – תואר שרכש בהיותו שר האוצר, מתנפץ מול גלי יוקר המחיה וקריסת המערכות בשירות הציבורי.
כלכלתה של ישראל נשענת כיום על התעשיות הביטחוניות, ש"איום השלום" הוסר מעליהן נוכח המלחמה במזה"ת ומלחמות ברחבי העולם, ומתעשיית ההייטק. גם מ"מר הסברה" לא נותר דבר – ישראל במעמד נוראי ברחבי העולם, לרבות בארה"ב, באופן שיהיה קשה מאוד לתקן.
נתניהו, אל תטעו, מומחה גדול בתחום ההסברה, אבל הוא מרוכז בהסברתו־שלו ולא בהסברת המדינה. מכל אלה נותר קמפיינר של פעלולים, בוטים, מניפולציות. לא עוד "ליגה אחרת". הקמפיין הקרוב שלו יהיה כנראה אמוציונלי, "אני ביביסט", ותכליתו תהיה: "אסור שבליל הבחירות – התקשורת, השופטים, הפרקליטות והשמאלנים יהיו שמחים". זה מה שנותר לו.
3
יש משהו בטענה של נתניהו ובני משפחתו שהוא מעולם לא התקבל כאן במאור פנים ובזרועות פתוחות. מהרגע הראשון ראו בו גם אנשי מפלגתו, כמו דוד לוי, איציק מרדכי, אריק שרון, דן מרידור, משה קצב, רובי ריבלין, לימור לבנת, סילבן שלום ואחרים, מעין "ילד חוץ" אמריקאי שמתקשה להיקלט. הוא גילה חשדנות מיידית כלפי הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ז"ל, ראש השב"כ עמי אילון וראש המוסד דני יתום.
עם הזמן, בגל השני, הקיף עצמו בחובשי כיפות דוברי אנגלית, זיגזג בהצהרות על הסקאלה בין מרצ לימין הקיצוני, החזיר את חברון, המשיך את הסכמי אוסלו, הכריז על "שתי מדינות לשני עמים", חזר בו – וכך בכל תחום.
אני יכול להעיד על נתניהו שהוא חש מותקף ולא מקובל מהרגע הראשון, שהיה מנוכר לתקשורת ולאליטות – והן אליו, ושהוא באמת מאמין שהוא שליח האל לגאולת ישראל. והאיש המיוחד הזה – שהסתבך וכיום הוא נאשם בפלילים ואחראי לטבח הקשה ביותר בתולדות המדינה – צריך ללכת הביתה. לטובתו ולטובתנו.
4
כך למשל מקומו של גדי איזנקוט היה צריך להיות בעבר לצד יאיר לפיד, שהיה זקוק לו בזמנו כדמות ביטחונית. אולי בני גנץ עשה הכל כדי שאיזנקוט לא יהיה עם לפיד אלא איתו. זה נגמר רע. בינתיים איזנקוט צובר גובה ובונה מפלגה, מאמין בכוחו וביכולותיו, ולא פוסל חיבור ואיחוד כזה או אחר קרוב לבחירות.
לפיד מאוד מקווה שאיזנקוט יצטרף ל"ביחד" שלו ושל נפתלי בנט. מעבר לתרומה הפוליטית, יש לו מטרה סמויה וחשובה: להיות הגבוה ביותר במפלגה, גבוה מבנט ומאיזנקוט. זה ייחשב עבורו פיצוי להיותו הנמוך ביותר לעומת גנץ, משה (בוגי) יעלון וגבי אשכנזי במפלגת כחול לבן. גם פוליטיקאים הם בני אדם עם אגו.
5
ביליתי השבוע 48 שעות בכנס ההנהגות של התנועה הקיבוצית בים המלח. ודווקא במקום הכי נמוך בעולם, נשמתי אוויר פסגות. מאות מנהלי קהילות, יושבי ראש של קיבוצים, מנהלים עסקיים, ראשי תעשייה ואיגודים חקלאיים התכנסו לדון איך יוצאים מהשכול הכבד שפקד את התנועה לצמיחה ושגשוג, להתרחבות, השפעה והובלה.
"צו עשה" קורא לזה המזכ"ל ליאור שמחה, שמוביל מהלכים חשובים של התנועה הקיבוצית והחברה הישראלית. "שיבולים החוצה" קוראים לזה בתנועה. רוצים שם להשתלב יותר בהנהגת המדינה, בתקשורת, בשירות הציבורי, בחינוך, לקלוט עוד צעירים ומשפחות, להחזיר את גרעיני הנח"ל, לקלוט חבורות נוער ולשמש "אור לישראל". לייצא את הרוח הקיבוצית שנחטפה ב־7 באוקטובר ואחריו, את החוסן ואת הנחישות, לישראל טובה יותר.
בינתיים התחברו שם עם הקיבוץ הדתי, תוך התגברות על הפערים, ומבקשים להציב בכך מודל לחיקוי לחיבורים בחברה הישראלית. לאחרונה נכנסה התנועה גם לשותפות בערוץ 13, דרך תרומה לקרן של אסף רפפורט, כדי לחזק תקשורת חופשית ועצמאית.
גם אני דיברתי בכנס. אמרתי עד כמה אני גאה להיות חבר קיבוץ, עד כמה אני גאה שילדיי ונכדיי בקיבוץ, עד כמה אני בטוח שלתנועה הקיבוצית עבר מפואר ועתיד מזהיר, ועד כמה היא חשובה לחברה הישראלית ולחוסנה. קראתי לה לעודד שירות בקבע, לשגר אנשים לשירות הציבורי והדיפלומטי, לפתוח מגמות תקשורת ולהתגייס למשטרה. כן, להשפיע מבפנים, בכל תחום. יש לתנועה הזו עוד מה לתרום למדינה, והיא תיתן.
6
7

0 תגובות