הצעה לגוש האופוזיציה: תחתרו לשותפות עם ערביי ישראל | אבי בניהו

כ"ץ הוא שר ביטחון שלא משתתף בהלוויות של חיילים ומפקדים, לא פוקד משפחות שכולות באבלן ולא מרבה לבקר פצועים – וזה חריג אבל לגיטימי. אקל עליו בעניין זה ואומר שישנם שרי ביטחון שחוששים שמפגש עם השכול, העצב והאובדן עלול לסרס אצלם תהליכים של קבלת החלטות. ניחא. אבל שר הביטחון חייב לפחות לדרוש ועדת חקירה, כדי שזו תספק תשובות למשפחות השכולות, למשפחות החטופים, לרבבות הפצועים בגוף ובנפש, לקהילות שחרבו ולעם ישראל כולו.

הוא חייב זאת לצה"ל, שמפקדיו שבים ודורשים ועדת חקירה ממלכתית, הוא חייב זאת לאחריות השילוחית שלו, באשרו מבצעים שאליהם מי שיוצא – לא בטוח שישוב. אבל במקום לעשות זאת, הוא "משחק" עם תחקירי הצבא, שהוא הגוף היחיד שחקר את עצמו בעצמו, לאחר שהממשלה אסרה עליו לגייס את שר הביטחון והרמטכ"ל לשעבר שאול מופז לעמוד בראש התחקירים, הואיל והיה בעבר "פוליטי". אז נאלצו לחקור לבד.

ואז הרמטכ"ל הרצי הלוי הלך ואייל זמיר בא במקומו ומינה את האלוף (במיל') סמי תורג'מן לתחקר את התחקירים. כשתורג'מן סיים, שר הביטחון – שעסוק כל יום בלהסביר שהוא שר ביטחון – ביקש תחקיר על תחקיר ומינה את מבקר מערכת הביטחון לתחקר את תחקירי הרמטכ"ל והאלוף תורג'מן.

משול הדבר לכך שראש הממשלה בנימין נתניהו ימנה את השרה מאי גולן לבחון את החלטותיו של שר הביטחון כ"ץ בנושא סגירת גלי צה"ל, ביטול הצווים המנהליים נגד פוטנציאל הטרור היהודי בשטחים או היעדר יו"ר לתעשייה האווירית משיקולים פוליטיים של השר כ"ץ. הוא היה מתפוצץ בעוצמות גדולות בהרבה מאלו של הרמטכ"ל זמיר.

עם כניסתו של כ"ץ לתפקיד, נמניתי עם אלו שטענו שזה דווקא לא רע. שיש כעת "שר ביטחון אזרחי" שלא בא משורות הצבא, לא מחויב, עם ניסיון של 25 שנה בקבינט הביטחוני, ושזה טוב וחשוב לאתגרי הצבא והמערכת במלחמה ואחריה. אבל כ"ץ מתמסר על פי כל העדויות יותר לפוליטיקה הליכודית מאשר לביטחון ולצבא, וזאת בשעה שעימותים צבאיים נוספים מצפים מעבר לפינה, כשהאתגרים רבים, וכשהצבא ומפקדיו זקוקים לא רק לאיומים ולהקפאת מינויים – אלא בעיקר לגיבוי, לתמיכה, למאבק לשימור צבא הקבע, לתוספת כוח אדם וגיוס חרדים, ולתוכנית רב־שנתית לצד בקרה, פיקוח והכוונה.

מהרגע שנכנס ללשכתו, השר כ"ץ מצטייר כמי שמנסה להעביר טירונות מחודשת וחינוך מחדש לרא"ל זמיר שאותו מינה בעצמו. זה נהיה דפוס של חילופי אש תקשורתיים, משחק מיותר בהקפאת מינויים, מאבקי כוח וכיפופי ידיים. הרושם הוא שכ"ץ מנסה לשמר את תדמיתו כ"בולדוזר", כ"עוקר הרים" ו"כמכופף ידיים". בתחבורה כהורדוס נגד ועדי העובדים, בנמלים ובקריה כנפוליאון נגד הרמטכ"ל וצה"ל.

ברקע אנו עדים גם לניסיון של נתניהו וכ"ץ להעמיק מעורבות במינויים בצה"ל ולהצבת "אנשי שלומנו" בעמדות מפתח. כך למשל אני ממליץ לרמטכ"ל לוודא שהרב הראשי לצה"ל תא"ל אייל קרים לא יעז חלילה להודיע על פרישה, שכן חייו של הרמטכ"ל ייהפכו לגיהינום פוליטי במינוי יורש. אם חלילה למשל דובר צה"ל יפרוש, לא הרמטכ"ל ימנה את דובר צה"ל הבא, הוא ייקבע בציר שבין מיאמי לירושלים ויוכתב לכ"ץ ולרמטכ"ל וכך הלאה. כמו עם מתאם הפעולות בשטחים, כמו בקרב על זהות הפצ"ר.

עד היום, למעט מינויים ספורים בצמרת הצבא, נתניהו וראשי הממשלה לא היו מעורבים. שר הביטחון נהג להביא לידיעתו מינויים של סגן רמטכ"ל בהופכו לפוטנציאל רמטכ"ל, מינוי של מפקדי זרוע הים והאוויר שהן זרועות אסטרטגיות מדינתיות, של ראש אמ"ן בהיותו המעריך הלאומי ואולי את מינוי מתפ"ש. אבל בחסות הסיסמה "מה שהיה לא יהיה" – התיאבון גדל.

מה שקורה עם בן גביר והמשטרה מעורר קנאה במשרד הביטחון, ולא רק שם. למה שהם קוראים "משילוּת", אני קורא רצון לצייתנות, כניעה ורפיסות. בהנחה שלא זמיר ולא כ"ץ הולכים הביתה, מה שצריך לקרות הוא שכ"ץ יזמין את זמיר לארוחת צהריים בלשכה בארבע עיניים, יסכמו על מה הם מסכימים ואיך הם מנהלים את חילוקי הדעות. כל דבר אחר הוא על חשבוננו ועל חשבון ביטחוננו.

אבל פוליטיקאים עם אמביציות בדרך כלל לא רואים בעיניים. קל לי להציע, אבל כשניסיתי בעצמי להוביל בזמנו מהלך כזה ב"מגה־עימות" בין שר הביטחון אהוד ברק לרמטכ"ל גבי אשכנזי – נכשלתי. ברק היה נעול לשלוח את אשכנזי הביתה.

ועוד משהו קטן באותו עניין. בלי הרבה רעש והודעות לתקשורת (באופן מובן כפי שאסביר), הנחה שר הביטחון את מבקר משרדו לתחקר את פעולות מתאם פעולות הממשלה בשטחים בראשות האלוף רסאן עליאן. אני מניח שבתוך זמן מה ישוב המבקר לשר ויאמר לו: "כבודו, אי אפשר לתחקר את מתאם פעולות הממשלה בשטחים מבלי לתחקר את החלטות הממשלה עצמה, שכן המתאם רק מיישם את החלטות הממשלה, וזה יכול להיבדק רק אם יתחקרו את הממשלה והקבינט". מובן?

3

בשנתיים האחרונות אזרחי ישראל הערבים מגלים אזרחות ונאמנות למופת בתנאים קשים שבהם בני משפחותיהם נהרגים בעזה. הם ישראלים שרוצים לחיות ולהשתלב כאן.

בעוד 20 או 30 שנה תחדל ישראל מלהיות מדינה עם רוב ציוני. יהיה כאן רוב של חרדים וערבים, ואני רוצה להציע דרך חשיבה אחרת לפוליטיקאים מגוש האופוזיציה: תחתרו לשותפות, להסכמות, להשתלבות, לחיים משותפים עם ערביי ישראל. קחו את זה כיעד, בראש מורם. אל תפחדו ממכונת הרעל.

4