לחזור לעצמנו | אבי בניהו

להחזיר את עם ישראל למעמדו הראוי # בירושלים קמה פלסטין – בשכרון כוח ובחוסר תבונה # האם הפרק הנוכחי הוא מבחן ל"עם הסגולה"? # לחזק מורשת וזהות יהודית # ספר חכם ומעורר מחשבה # מפגש רעים, קיטורים וניתוחים

כלומר, בדוגמה האישית לעולם במדע, באקדמיה, בדמוקרטיה, בתרבות הפוליטית, באומנות, ברפואה, במוסר היהודי, בקבלת "הגר הבא בשעריך". והנה עוברת שעה ועוד שעה, ואני תוהה אם עמנו, מדינתנו והנהגתנו לוקחים אותנו אל כיוון הראש או אל כיוון הזנב. מצד אחד, ההישגים של העם הזה ושל המוחות הגדולים והעוצמות האדירות הגלומות בו הם בקנה מידה עולמי, ובהחלט משמשים "אור לגויים" כמעט בכל תחום.

ומצד שני, העולם מתרחק מאיתנו ואנו הופכים מצורעים: בכל העולם הפגנות נגד ישראל, האשמות בפשעי מלחמה, אי־הבנה ואי־הסכמה בעניין מלחמה שלא נגמרת בעזה, ואי־הסכמה עם אמירות הזויות של שרים בממשלה. ומה אנחנו שווים ללא העולם? למי נהיה לאור?

זוהי השנה החדשה השנייה שאנחנו מקבלים כשעמנו ומדינתנו בתוך טראומה קשה של מלחמה, שכול ויתמות. מלחמה שהחלה כמלחמת אין ברירה, צודקת ומוצדקת מאין כמותה, והפכה למלחמה פוליטית ללא הסכמה לאומית רחבה, כשהממשלה פועלת בניגוד להמלצת הרמטכ"ל והדרגים המקצועיים.

והעולם רועש וגועש ומגיב. אותו עולם שהתייצב לצידנו לאחר 7 באוקטובר, שתמך, שגיבה, שנתן כתף חמה – הולך ומתהפך עלינו. ואני מבין שבלי הגויים לא נהיה "אור לגויים", ובלי העולם לא נוכל להביא ל"תיקון עולם". ועם ההנהגה הזאת וההחלטות הללו והמציאות הפוליטית המתמשכת הזאת, שדוגלת ב"עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" – אנחנו נעים לכיוון ה"זנב" ולא לכיוון ה"ראש".

ובמגמה הזו נידרש בשנה הבאה להיאבק, לחתור בכוח לכיוון ההפוך – ולהשיב את עם ישראל ומדינת ישראל למקום הראוי לו, למקום שאליו ייעד אותנו אלוהים.

2. לתפארת מדינה פלסטין

באופן כללי, בצורה מסודרת, בהחלטות מפוכחות, בזמן הנכון ובדרך הנכונה, אני לא בטוח שמדינה פלסטינית בחלק מהשטח, לצד מדינת ישראל, היא פתרון לא נכון לעתידנו וביטחוננו. אני יודע שכל חלופה אחרת הופכת אותנו אוטומטית או למדינה שמאבדת במהירות את הרוב היהודי בין הנהר לים, או לחלופין למדינת אפרטהייד עם אפס סובלנות בינלאומית ועם הרבה דם, יזע ודמעות.

אני יודע עוד שזה לא הזמן לכך, גם בגלל הטראומה של 7 באוקטובר, גם כיוון שאין בצד הפלסטיני ובצד הישראלי מנהיגות שיכולה להעביר "החלטות קשות" לשני הצדדים, וגם כי אירוע כזה צריך להבשיל בהדרגה, עם אחריות ביטחונית ישראלית – וכנראה אנחנו מגלגלים את העניין הזה בחוסר אחריות לילדינו ולנכדינו. סיפוח של 2.5 מיליון פלסטינים לישראל יהיה בעיניי הרה אסון.

באופן רציונלי, אני מניח שמדינה פלסטינית בפועל לא תקום בקרוב, כשם שאני מעריך שלא יהיה סיפוח והחלטת ריבונות על השטחים. אבל ההכרה במדינה פלסטינית מצד ידידות גדולות של ישראל, ההולכת ונערמת בקצב מסחרר באו"ם – היא מ"תוצרת ישראל".

אנחנו, במו ידינו, באיוולת ובחוסר אחריות לאומית ותבונה מדינית, הבאנו את "הצרה" הזו על עצמנו. כן, בירושלים ייסדנו את המדינה הפלסטינית. באמצעות מלחמה בלתי נגמרת ורוויית קורבנות בעזה. באמצעות אמירות הזויות של שרים על כיבוש וגירוש וייהוד עזה וחלוקה נדל"נית של הרצועה עם ארה"ב.

באמצעות איומים בסיפוח יהודה ושומרון, עם הזנחה פושעת של מערכי ההסברה. באמצעות שיכרון כוח, יוהרה, שחצנות וחוסר אחריות שהחליפו שיקול דעת, תבונה ומדינאות מפוכחת. ועם התחושה ש"קרה לנו נס", כפי שסבורים ומצהירים חלק מחברי הקואליציה.

ואולי באמת אלה הם "הימים הנוראים". הימים שבמקום חשבון נפש לאומי ומנהיגותי וחתירה לסיום המלחמה ושחרור החטופים – הממשלה הזאת לוקחת אותנו לעימות עם העולם, לשפיכות דמים ולמציאות שלא משרתת את ביטחון המדינה. את כל הקרדיט שצברה ישראל באיראן, בסוריה ובלבנון – היא מאבדת בעזה, ושולחת אותנו ואת בנינו ובנותינו, כמו לוויתנים שחותרים אל החוף – אל מותם.

3. הימים הנוראים

כבר כתבתי כאן פעם או פעמיים שאנחנו בתוך פרק תנ"כי דרמטי, שבראייה היסטורית של עמנו הוותיק עוד "יותיר אבק" לפרקים דרמטיים בתנ"ך שכבר כתוב.

זהו פרק שמתחיל בעיניי בקורונה, המשכו במלחמה על הדמוקרטיה במדינת היהודים, ואחריו טבח 7 באוקטובר, המלחמה הרב־שנתית והרב־זירתית שלנו, החופפת למלחמה פנימית על אופיו ודמותו של הבית הלאומי. תראו לי פרק שגובר על האירועים הללו – למעט בריאת העולם, מעמד הר סיני ויציאת מצרים.

בערב יום הכיפורים אתוודה בפניכם שהימים הנוראים היהודיים והמסורתיים נמהלים אצלי, כמו ודאי אצל רבים, ב"ימים הנוראים המודרניים" סביב טבח אוקטובר. גם בסמיכות של המועדים וגם בעוצמתם.

לפעמים אני מנסה לשכנע את עצמי שבשנים הללו, במלחמות החיצוניות עם אויבינו ובמלחמות בתוכנו, בורא עולם בוחן את "עם הבחירה" שלו. תמיד אמרו לי שהיושב במרומים בוחן דווקא את המיועדים להנהגה, את חוסנם, את כושר עמידתם, את מנהיגותם. הייתכן שאנחנו במבחן? דבר אחד ברור לי: אשמנו, חטאנו, גזלנו, עווינו, פשענו, כיזבנו, דיברנו לשון הרע, רשענו וחמסנו.

שכל אחד ואחת יסתכלו פנימה וסביב. התנהגנו ב"שכונה" שלנו כאילו היינו בעליה, התמכרנו לעושר, למותגי יוקרה, לחופשות מפנקות. טמנו ראש בחול, התעלמנו מסכנות ומאיומים סביב, לא היינו ראויים בהתנהגותנו לקורבן הגדול ששילמנו על המדינה הזאת. לא הבנו שאנחנו עדיין בשלב ביסוס עצמאותנו ועדיין רחוקים מ"איש תחת גפנו ותחת תאנתו".

אני אדם מאמין, חי בקיבוץ של השומר הצעיר, אבל ינקתי מבית אבי ואמי את יהדותי ואמונתי. "דור הכיפה השקופה" אני קורא לעצמי ולשכמותי. זה שנתיים אני מתפלל מדי בוקר, יש לי התפילה שניסחתי לעצמי מול אלוהיי, והיא נוגעת אליי, אל משפחתי, ילדיי, נכדיי, אמי, אחיי ומשפחותיהם, לחיילי צה"ל ופצועי צה"ל, למדינתנו האהובה והמיוסרת ולעם שלנו. אני לא יודע אם תפילותיי יישמעו וייענו, אבל אני מודיע לכם שאותי עצמי זה מחזק. וגם זה משהו בימים הללו.

4. לחזור למקורות

לפני כמה שנים בא למשרדי במחנה מטכ"ל השר לשעבר יאיר צבן (אדם שאני אוהב ומעריך) והביא לי את "זמן יהודי חדש" – חמישה כרכים על "תרבות יהודית חילונית" ביוזמתו של צבן ובעריכת פרופ' ירמיהו יובל. המפעל הזה הוא ניסיון להוכיח תרבות יהודית עשירה חילונית, מעין תשובה למשל "העגלה הריקה" שהציג החזון איש בפני דוד בן־גוריון על ההבדל בין דתיים לחילונים.

בדבר אחד אני בטוח, גם יאיר צבן וגם שולמית אלוני ז"ל היו בקיאים ביהדות ובתנ"ך הרבה יותר מכמה חובשי כיפה בורים שבתוכנו, לרבות בהנהגת המדינה. וכך גם אחמד טיבי. עוד דבר שאני בטוח בו הוא שאנחנו חייבים לחזק עוד יותר את הזהות היהודית שלנו ואת הרוח הישראלית ולהתחבר סביבן יותר.

אני חושב שהוריי צדקו כשהתעקשו שאלמד ואתחנך בגן חובה דתי לפני שאעלה לכיתה א' בזרם הממלכתי ביד אליהו. אני אפילו מהרהר באפשרות שמגן חובה ועד לכיתה ד' ילמדו כולם בממלכתי־דתי, יקבלו יסודות, ואחר כך יפנו לזרמים השונים בחינוך. זה מחייב כמובן חיזוק תכנים ממלכתיים ואוניברסליים בחינוך הדתי ולימודי ליבה בחרדי.

אירועי 7 באוקטובר הביאו אותי למסקנה הזאת, כמו גם ההבנה שנצטרך לחיות כנראה עוד שנים על חרבנו בשכונה עוינת – ונידרש לתקווה, לאמונה, לערכים, לחוסן וללכידות. יהיה קשה להשיג את זה ללא חיבור לשאלה למה אנחנו כאן ולא באתונה, בפורטו או במונטריאול.

זוהי משימה לאומית וממלכתית, וזה כבר קורה. ראו כמה נוהרים לכותל המערבי ומחפשים אחדות ומשמעות, ראו את בתי הכנסת שצצים בקיבוצים. זה לא עניין לאבי מעוז. זהות יהודית היא עניין חשוב מדי מכדי להפקיד אותו בידי דתיים, גזענים והומופובים.

5. אין מושג

וכמה מילים על הרוח הישראלית. כשהייתי מפקד גלי צה"ל, קרא לי ראש הממשלה אריק שרון ללשכתו ובפיו בקשה קטנה: לחזק ולחבר דרך גלי צה"ל את הדור הצעיר במדינה לאתריה, לשביליה, לשיריה ולמורשתה.

"בניהו, חוליית המאבטחים שלי מהשב"כ היא העידית שבעידית של הדור הצעיר שלנו. אני נוסע עימם בשיירה ומדבר איתם בקשר. עברנו ליד לטרון ושאלתי אותם, 'מה היה באתר הזה?', והם עונים לי, 'כנס של חברת החשמל בהשתתפותך בשבוע שעבר'. ואז אני מסביר להם על הקרבות בתש"ח. ואחר כך טסים מעל מצודת נבי יושע, ואני שואל והם אינם יודעים".

"ואנחנו נוסעים בלילה ליד מצודת יואב בדרך לחווה, והם לא מכירים את מה שקרה שם", קיטר אריק שרון באוזניי, וביקש "תעשה פינות בגלי צה"ל, אבל שיהיה מעניין וצעיר, לא כמו ברשת ב'", כך אמר. וכך נולדה הפינה "יש לי מושג", שליוותה את גלי צה"ל שנים.

מפעל המכינות הקדם־צבאיות עושה עבודת קודש בהנחלת המורשת והישראליוּת בשירים, בשבילים ובהכרת החברה הישראלית. זה לא מספיק כדי להתקיים כאן, להילחם, לנצח ולהישאר בני אדם. צריך לחזק את זה בבתי הספר, לחבק מחדש את תנועות הנוער ולתמוך בהן, ולהכניס יותר תוכן מתאים גם לצה"ל וגם לאוניברסיטאות.

6. השמים הם הגבול

אל"ם (במיל') בני כהן הוא איש מערך ההגנה האווירית, והגורל וסידור העבודה הצה"לי זימנו אותו לתפקיד סגן דובר צה"ל, שם הכרנו והפכנו חברים. לאחר שניהל את קניוני רמת אביב וקניונים נוספים בעולם, הוא התפנה לכתוב ספר בנושא שמטריד אותו: אנחנו, הטרור והבעיה הפלסטינית. אלא שבעודו אוחז במקלדת, בא 7 באוקטובר וטרף את הקלפים.

בספרו "טרור ורדיקליזם – אפשר גם אחרת" (הוצאת ניב), שואב כהן תקווה מארגוני טרור בעולם באלג'יריה, באירלנד ובמרוקו, שהוכח שניתן להגיע עימם לפיוס.

מלחמה עד חורמה בעיני כהן איננה פתרון בר קיימה, והוא סבור שהפתרון הוא מו"מ ופיוס. "גם אם נרצה שלום עם השוויצרים, אנחנו זקוקים לשלום עם הפלסטינים. וכדי להשיג זאת, אנחנו זקוקים למנהיג אמיץ, חכם והגון – ולמרבה הצער, כיום אלו שלושה אנשים שונים". ספרו של כהן הוא ספר מעורר חשיבה ותקווה.

7. מסקנות הפרלמנט

כמנהגנו מדי ראשית שנה, התכנסנו ב"מפגש יוליה" חבורה של "חתיארים": הזמר הלאומי יהורם גאון, האלוף (במיל') איציק מרדכי, ד"ר יובל שטייניץ, רנ"צ (בדימוס) משה קראדי, ח"כ יואב סגלוביץ', המו"ל דובי אייכנוולד ואנוכי הינוקא שבחבורה – למפגש רעים, קיטורים והערכת מצב לאומית.

בשורה התחתונה, כולם מודאגים ברמה כזאת או אחרת, אבל כולם אופטימיים גם כן ברמה כזאת או אחרת. יהורם מהמפגשים עם הקהל, והיתר מסיורים, ממפגשים ומשיחות עם העם הנהדר שלנו מקצה הארץ אל קצהָ.

יהורם הבטיח שמהמקום שבו אנו מצויים ניתן רק להתקדם מעלה, ושעוד יהיה כאן אור גדול. הוא הציע להתבונן על התקופה הקשה בראי הדורות של עמנו, שידע רגעי שפל וגאות. קנינו. שרנו "הנני כאן", "לא תנצחו אותי" ו"האמיני יום יבוא" – וקבענו לשנה הבאה במציאות אחרת ועם החטופים בבית.

שנהיה טובים וראויים, שבת שלום וגמר חתימה טובה.