נתניהו מבין היטב: אי אפשר לתקוף באיראן ללא תיאום עם ארה"ב

נתניהו לא יתקוף באיראן בלי ארה"ב, אייל זמיר מפגין מול הפוליטיקאים עמוד שדרה, וראש הממשלה יודע מצוין איך עובדים מול רמטכ"ל, אם רק ירצה. ועוד פנייה לחילונים: אל "תפקירו" את יום ירושלים לדתיים בלבד

אבי בניהו 30/05/2025

כמה נקודות לקראת סוף השבוע: נתניהו מבין היטב שתקיפה באיראן בלי תיאום עם ארה"ב תהיה טעות קריטית גם לנו וגם לו; רא"ל אייל זמיר מתמקם בעמדת המבוגר האחראי ומבהיר לפוליטיקאים שהוא לא "ילד כאפות".

בנוסף, ראש הממשלה בנימין נתניהו יודע מצוין איך עובדים מול רמטכ"ל – הוא למד את זה גם ממני. לבסוף אני פונה לציבור החילוני בישראל: אל "תפקירו" את יום ירושלים לדתיים בלבד.

שמישהו יחזיק אותו

דיווח ב"ניו יורק טיימס" על חשש אמריקאי מפני החלטה של בנימין נתניהו לתקוף את מתקני הגרעין באיראן ולשבש את המשא ומתן על הסכם בין וושינגטון לטהרן, ועל שיחת טלפון קשה בין הנשיא דונלד טראמפ לנתניהו בעניין, מחזיר אותנו לאתגר הביטחוני הדחוף והחשוב של ישראל – למנוע בכל דרך הימצאות יכולת גרעינית צבאית בידי איראן.

החשש האמריקאי – מעבר לפגיעה בסיכוי להסכם – הוא שתקיפה ישראלית תגרור את ארה"ב בעל כורחה למעורבות ישירה או עקיפה בתקיפה או בהגנה על ישראל מפני מתקפת טילים רחבה. חשש נוסף של ארה"ב נוגע לדימוי שלה במזרח התיכון ובעולם: שמנהיג מדינה קטנה ונתמכת כמו ישראל יפר בקשה אמריקאית משמעותית, ישבש מהלך אסטרטגי של ארה"ב ויקבע סדר יום במזרח התיכון.

אם אני מכיר היטב את נתניהו, הוא לא יפעל ללא תיאום עם ארה"ב, לא יוציא את נשיא ארה"ב מכליו ולא יהפוך את עצמו לפרסונה נון גרטה בארה"ב. שם, בפלורידה, כך יש להניח, הוא רואה את ביתו לאחר שיסיים את תפקידו בירושלים. אבל ככל שאני מכיר את נתניהו, את דרך חשיבתו, את חששותיו ופחדיו – כך אינני יודע לחזות כיצד יפעל נתניהו המעודכן – מנהיג נרדף שנמצא במובן הפוליטי בגבו אל הקיר, נאשם בפלילים, תקוע בעזה ללא מימוש מטרות המלחמה וללא השבת החטופים, שבוי בידי קיצונים וצריך להגיע לבחירות עם הישג כלשהו.

כבר למעלה מ־20 שנה נתניהו מדבר על הצורך לתקוף את היכולת הגרעינית באיראן. מאז שאהוד אולמרט תקף והשמיד כור בסוריה, פה ושם נעשו פעולות נקודתיות ששיבשו ועיכבו את התוכנית, אבל בגדול – נתניהו דיבר יותר במסיבות עיתונאים בארץ ובעולם על הצורך למנוע נשק גרעיני איראני, ופחות עשה.

בעבר הוא טען שהרמטכ"ל, ראש המוסד והשב"כ מנעו ממנו (קשקוש מוחלט), אחר כך האשים את מאיר דגן ז"ל שהדליף לארה"ב (קשקוש), פעם אחת "דרך" את הצבא לתקיפה, באופן כזה שהאמריקאים יעלו על זה ויעצרו אותו – וכך הלאה. בישראל ישנה הסכמה לאומית רחבה שאסור לאפשר נשק גרעיני בידי איראן בהסכם או בדרך צבאית. האינטרס הישראלי הוא לבצע את זה במקרה של כישלון השיחות ביחד עם ארה"ב או בתיאום איתה. את המשמעות של פעולה כעת ללא תיאום – מכיר נתניהו טוב ממני ומכם.

ממלחמת צודקת למלחמה פוליטית

השבוע חלפו 600 יום למלחמה בעזה, שהחלה בעקבות הטבח הנורא והאירוע הקשה והחמור בתולדותינו במלחמת אין ברירה, צודקת ומוצדקת מאין כמותה – והתדרדרה למלחמה שאף פעם לא די לה, מונעת פוליטית, מקרטעת ולא מצליחה להכריע ארגון טרור עם כפכפים, ולא להחזיר הביתה את החטופים. יותר משעסוקים נתניהו וחברי הקבינט שלו בניצחון בעזה, הם עסוקים בניצחון על היועצת המשפטית לממשלה, על נשיא בית המשפט העליון, ובניצחון על התקשורת והפקידות הבכירה.

השבוע, לאחר שהוא מצוי בקושי חודשיים בתפקיד בקומה ה־14 בקרייה, סומן הרמטכ"ל אייל זמיר על ידי רעיית ראש הממשלה כמינוי שגוי, "שמקדם מסרים של קפלן ושם את השבת החטופים לפני הניצחון", כך על פי דיווח של חדשות 12. יום קודם לכן נמסר שם שנתניהו לא עדכן את זמיר במינוי זיני, כי אין לו בו אמון.

תודו שזה מטורף והזוי, אבל זוהי המציאות. היטיבה לתאר אותו היועצת המשפטית לממשלה בכנס עורכי הדין באילת כשאמרה: "הממשלה מבקשת צייתנות ונותנת פירוש חדש למושג שיתוף פעולה. ישראל משנה את המשטר בקצב מהיר. זו לא אזהרה, זה תיאור המציאות".

בחזית הזאת נמצא גם הרמטכ"ל שזה עתה מונה, קרוע בין שלמות המדינה והצבא לבין שלמות הקואליציה. רא"ל זמיר כבר הכריע. בחלומותיו הקשים ביותר הוא לא העריך כמה זמן, כוחות נפש וכושר הבלגה הוא יידרש להשקיע בעיצומה של מלחמה מול "זירת ירושלים" ומול שר הביטחון והודעותיו לתקשורת. זמיר מבין היטב למה מצפים ממנו בתחום המשך המלחמה בעזה ובתחום הוצאת צווי הגיוס לחרדים, אבל אני יכול להעריך בפניכם שגמלה בליבו ההחלטה שלא למצמץ ולא לסטות במילימטר משירות צורכי הביטחון, החוק וצורכי צה"ל.

עמדת צה"ל בנושא גיוס החרדים לא תשתנה, למורת רוחם של הפוליטיקאים. רא"ל זמיר יידע להניף דגל אדום או שחור כשיבין שהמלחמה בעזה מוצתה. בינתיים הוא עדיין סבור שהלחץ הצבאי משרת את ניסיון חילוץ החטופים, וזו בעיניו ובעיני צה"ל המשימה הראשונה בדחיפות (בניגוד לדרג המדיני). בדרך להשגת היעד, ככל שיושג, הוא כועס מאוד על ההתבטאויות של מפקדים לשעבר כמו יאיר גולן או משה בוגי יעלון, שמהן משתמע שצה"ל מבצע פעולות לא חוקיות בעזה.

רא"ל זמיר נחוש להטמיע משמעת בצבא, להחזיר אותו לבסיס המקצוע, לעדכן ולהשלים את תחקירי המלחמה ולשמור על צלמו ודמותו הערכית של צה״ל בבחינת: "לנצח ולהישאר בני אדם". זה אפשרי והכרחי. רא"ל זמיר לא חש עצמו חייב לאיש את מינויו, הוא מחויב רק למדינה ולביטחונה, ומבנימין נתניהו ושרה נתניהו התנתק כשסיים להיות מזכיר צבאי וחזר לתפקידו בצה"ל ואחר כך כמנכ"ל משרד הביטחון של יואב גלנט. הוא לא ידיד ביתם ולא עושה דברם. רק יחסי עבודה כנדרש.

הרמטכ"ל איננו גדול הנואמים והמתפלמסים. הוא לוחם ומפקד מחוספס, לא פראייר, שנחוש לשמור על צה"ל ויעדיו. הוא מבין לחלוטין שהוא כפוף למרות הדרג המדיני ומבצע את הנחיותיו, אך איננו "ילד הכאפות" – לא של נתניהו ולא של כ"ץ. בניגוד לרוב קודמיו, הוא מגיב פומבית, ישירות או דרך דובר צה"ל, על התקפות עליו או על הודעות שר הביטחון ש"הולכות לו על הראש", כמו החלטת השר ישראל כ"ץ לא לאפשר לפצ"רית השתתפות בכנס מקצועי באילת, תוך קריצה לבייס הפוליטי שדורש מכ"ץ לפטר אותה.

לאט־לאט מסמן רא"ל זמיר את הטריטוריה שלו, ממצב עצמו בעיני פקודיו כמגינם, ומלמד את הפוליטיקאים שאוהבים לתקוף מישהו שלא עונה להם – שיש מציאות חדשה, ושהוא נחוש להגן על צה"ל. ככל שאני מתרשם, על רקע דלות המנהיגות שמעלינו ונוכח סדר היום המאתגר שלנו, הופך רא"ל זמיר לאי של יציבות וממלכתיות ו"למבוגר האחראי" בתחום הביטחון, שיודע ויידע לעבוד עם כל מי שיראה את צורכי הביטחון, ולהתנער מכל מי שיבקש לראות צרכים פוליטיים על חשבון האחרים.

החמלה צריכה לעבור את הגבול

התוודות: לא שכחתי לרגע את השבעה באוקטובר. מראות וקולות הזוועות בממ"דים, במסיבת הנובה ובקיבוצים חסרי האונים יהיו חרוטים אצלי ואצל רבים לעד. צפיתי ב"סרט הזוועות" שהפיק צה"ל, ושמעתי עדויות קשות שרוב הציבור לא נחשף אליהן, על ההתעללות הלא אנושית בתינוקות, נשים הרות וזקנים, על אונס, שחיטה וביזה.

למרות זאת, אני מבקש להתוודות בפניכם שכאב לי וגרוני נחנק כששמעתי השבוע שתשעה מתוך עשרת ילדיה של הרופאה ד"ר עלאא א־נג'אר מח'אן יונס נהרגו ביחד בהתקפה של צה"ל. אני בטוח באלף אחוזים שאף טייס או מפקד לא ידע ולא התכוון, כי אני יודע שאף אחד בצה"ל לא ישים בין הכוונות ילד, תינוק, אישה או אדם מבוגר. אבל זה כאב לי. עבורי זו לא הייתה "מכה קלה בכנף", זה היה כאב על ילדים קטנים שנולדו למציאות טרגית משני עברי הגבול.

אני מתוודה שגם כדובר צה"ל בעופרת יצוקה, נחנקתי מדמעות כששמעתי כיצד פגע כוח צה"ל בשוגג בבית בעזה והרג את שלוש בנותיו של הרופא ד"ר אבו אל־עייש. אני נמנה עם אלה שסבורים שעל מדינת ישראל מוטלת החובה להיפרע עד תום מכל מחבלי חמאס ומנהיגיו בכל מקום, גם אם ייקח שנים – ואינני מקבל את האמירות הקיצוניות אצלנו שאין בעזה אף ילד או תינוק בלתי מעורב, ושכל תינוק שנולד הוא מחבל בפוטנציה שדינו מוות. זה לא אני, לא כיהודי ולא כישראלי. ואני מקווה שלא אשתנה לעולם.

נזק אגבי

אינני יודע אם האלוף דוד זיני ימונה לבסוף לראש השב"כ או שמא יישאר קירח מכאן ומכאן, לא בשב"כ ולא בצה"ל. אם זה יקרה, יהיה לכך אשם אחד בלבד – בנימין נתניהו, שרואה את זיני לא רק כמועמדו לראשות השב"כ, אלא גם כמכשיר ב"ארגז הכלים" למלחמתו בבג"ץ, בנשיאו יצחק עמית, ביועצת המשפטית לממשלה, בדיפ סטייט ובכל העולם ואשתו.

אם זיני לא יהיה ראש השב"כ, זה לא יהיה בגלל 11 ילדים (שיהיו בריאים, ברוך השם), לא בגלל כיפתו, לא בגלל דעותיו של אביו ולא מפני ששוכנע על ידי נתניהו לקבל את התפקיד ולוותר על קידום בצה"ל. זה יקרה כי נתניהו לא פוסח על אף טעות, חוזר על הטעויות שוב ושוב ומפיל חללים רבים בדרך. גם הרצון להתעלם מפסיקות בג"ץ, גם לא ללכת בדרך המאפשרת שהציעה היועצת המשפטית, גם למדר את הרמטכ"ל ולגנוב לו אלוף מתחת לאף, וגם לראיין מועמד לראש השב"כ במלחמה בספסל האחורי של הרכב. ההפך מתהליך סדור, ראוי ושקוף.

אספר לכם סיפור קטן על נתניהו ועליי: זה היה בערב יום הזיכרון 2009, ואני תא"ל במדים, חבר מטה כללי ודובר צה"ל. לטלפון במכוניתי נכנסה שיחה, על הקו היה ראש הממשלה נתניהו בכבודו ובעצמו. "אבי, קפוץ אליי הביתה, אני רוצה לדבר איתך שתהיה ראש הסגל בלשכתי, יש לך תוכנית JPS שצריכה להיות בדלת של ראש הממשלה ולא של הרמטכ"ל", אמר לי בבדיחות.

הסברתי לו שאני לא אוכל להיפגש הערב, ושבכל מקרה לא אוכל לבוא אליו ללא אישור מהרמטכ"ל גבי אשכנזי ומשר הביטחון אהוד ברק. נתניהו התעקש ותהה מדוע ולמה, ואני התעקשתי והסברתי לו שאני חייל.

נתניהו פנה לאשכנזי, שאישר לי להיפגש, אולם ברק התנגד והתרצה אחרי חודשיים רק אחרי שנתניהו לחץ עליו (זכרתי אז כיצד הכשיל נתניהו את המועמד לרמטכ"לות מתן וילנאי, כשהזמין אותו פעמיים לפגישות ביתיות ללא אישור הרמטכ"ל אמנון ליפקין־שחק ז"ל ושר הביטחון איציק מרדכי. במידה לא מבוטלת, נתניהו גזר את דינו של וילנאי (שתרם לכך בעצמו לא מעט).

בסוף השיחות עם נתניהו, לא תאמינו, השבתי לו שאני מעדיף להישאר בדובר צה"ל ולהשלים כהונה, אבל אם זה מה שיחליט ראש הממשלה בהסכמה עם הרמטכ"ל – אמלא את התפקיד. הסוף הוא שהרמטכ"ל, בשיחה עם נתניהו, התנגד לעזיבתי, ונשארתי בצבא (יצא טוב). רוצה לומר, נתניהו ותיק ומנוסה, יודע איך עובדים עם רמטכ"ל ועם צה"ל, אבל בחר לפעול אחרת ולמדר את הרמטכ"ל, להתעלם מפסיקת בג"ץ, להמרות את הנחיות היועצת המשפטית לממשלה ולחבל במו ידיו בתהליך החשוב. חבל.

ירושלים של כולנו

אולי זו המלחמה, אולי ריבוי השידורים השנה מירושלים, אולי אהבתי ההולכת ונערמת לעיר הזאת – כל אלה הביאו אותי השנה להתרגש יותר מבכל שנה מיום ירושלים. נולדתי בתל אביב, אין לי ולא היו לי סבתא או דודה בירושלים, ועבורנו נסיעה לבירה הייתה כדין נסיעה לחו"ל. אהבתי הגדולה לעיר המיוחדת הזאת מצטברת ונערמת רק בשנים האחרונות. למדתי לאהוב אותה לראשונה משיריו וסיפוריו של יוסי בנאי ז"ל, מסורמלו ומואיז הקטן.

למדתי לאהוב אותה משר הביטחון לשעבר איציק מרדכי, שאהבתו לירושלים לא ידעה גבול, מחבריי יהורם גאון ואיציק קלה, מרמי לוי – איש ירושלים, ממשה לאון – שבונה אותה, מנקה אותה ומפתח אותה במרץ ובקצב, ממאור מיכה – איש "פינתי" שעל הקולינריה העממית, מדוידלה בארי מעיר דוד, וכמובן שמסולי אליאב – מנכ"ל הקרן למורשת הכותל, איש הרובע היהודי, שאני מודה על הזכות לעבוד איתו.

אני אוהב לשוטט בעיר, בגנים, בסמטאות, בשוק, במוזיאונים, להתארח במלונות הבוטיק, ואני ממליץ לכם לעשות לכם שם יומיים־שלושה ולהתאהב. ואפרופו יום ירושלים, פנייה לקיבוצניקים, לתנועות הנוער, לסטודנטים, לצה"ל ולציבור החילוני בכללו – אל "תפקירו" את יום ירושלים לדתיים. אמצו אותו ונשמו אוויר פסגות.

הוא פשוט שיריונר

משה פלד, חבר בית השיטה, ח״כ וסגן שר לשעבר, שריונר ואלוף משנה במילואים, ממשיך לשרת כבר שנים כנהג מוביל טנקים, ואף שהוא כבר בן 80, הוא עושה זאת בעקשנות, במסירות ובמחויבות. אף על פי שהוא מקפיד לא לענוד את הדרגות על המדים – כדי להיות שווה לחיילים – פלד הופתע השבוע על ידי הרמטכ״ל זמיר, שהעניק לו דרגת תת־אלוף בנוכחות בני המשפחה הגאים והנרגשים. ועל כך נאמר: ומלאה הארץ אנשים טובים עד מאוד. תודה לך מוסא. שנהיה טובים וראויים. חג שמח ושבת שלום.