החזרת החטופים – זה החוב המוחלט שלנו

המדינה לא עומדת במבחן הגדול שלה, הפוליטיקאים מושכים למטה, העם הנהדר שלנו מושך למעלה – והעם ינצח # ובצבאות העולם עוד ילמדו את הדרך ואת המעשה של צה"ל במזרח התיכון

בשלישי בערב, בכיכר מול מאות, ציינו יום הולדת ללוחם השריון עומר נאוטרה, יום הולדת שני במנהרות חמאס בעזה. עומר בן ה־23 עזב את משפחתו בארה"ב, בא לשנת מכינה ולאחר מכן עשה עלייה ושירת בשריון כחייל בודד, לחם עם צוות הטנק שלו ב־7 באוקטובר ונחטף לעזה.

רוב הנאספים בכיכר הינם מהציונות הדתית, לא בטוח שבצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר – בהתנגדותם לכל עסקה שהיא – מייצגים אותם. כבר 13 חודשים שישראל לא עומדת במבחן הגדול ביותר שלה, שהוא המחויבות לאזרחים שהופקרו ונחטפו וללוחמים שנפלו בשבי.

שם בכיכר, בין המשפחות שנעות בין תקווה לייאוש לכאלו שדעתן כבר נטרפה עליהן, בין מאמינים לכאלו העומדים על סף שיברון, הבנתי שוב שללא החזרתם של כולם, מי לשיקום ומי לקבר ישראל, לא יירשם כאן שום סוג של ניצחון – לא מוחלט, לא חלקי ולא קלוש. החזרתם היא בגדר "החוב המוחלט" שלנו, של כולנו, של הממשלה ושל ראש הממשלה, לעומר ולכל היתר. וזה עניין דחוף.

הנופלים

לא הכרתי אישית את רס"ב (במיל') גיא עידן ואת סמל עידו בן צבי ז"ל, שנפלו השבוע בקרב, הראשון בלבנון והשני ברצועת עזה. אבל הלב והרגליים ומילות שירה של נעמי שמר "אנחנו שנינו מאותו הכפר" הובילו אותי אל קיבוץ שמרת בגליל המערבי.

ושם, בקיבוץ הקטן והשקט הזה, במרחק של 100 מטרים זו מזו, יושבות שתי משפחות שכולות ומבכות את נפול בניהם.

בן 51 היה גיא עידן ז"ל, "מורעל" על הצבא ועל הפלוגה, רבש"ץ הקיבוץ שרץ והתנדב ליחידת הניוד ונפל בקרב בלבנון. בלילה שבו נפל, שהה המנהל העסקי של הקיבוץ, עמית בן צבי, במסיבת יום הולדת 50 שערכו לו במרכז הארץ. הוא הוזעק חזרה לקיבוץ כדי לתכנן את ההלוויה של עידן ואת סדרי השבעה. ושם, בחדר בקיבוץ, באמצע ישיבת ההיערכות, דפקו לו בדלת והודיעו לו על נפול בנו עידו, לוחם השריון, ברצועת עזה.

זוהי מנת חלקנו בפיסת הארץ המיוסרת והמדממת הזאת. הנופלים הם העידית שלנו, הטובים ביותר, ההולכים בראש הטור. לא רק המשפחות הפסידו אותם, כולנו הפסדנו אותם. הם היו אמורים להיות המנהיגים הכלכליים, החברתיים, האקדמיים והרפואיים שלנו. להוביל. היינו לאומה שכולה.

אני קורא את הסיפורים שלהם, צופה בדמותם מבעד למסך, קורא את המכתבים שהותירו אחריהם, שמצווים לנו חיים. נחשף לאמירות שלהם, למחויבות העילאית שלהם, לעם ולמדינה. בין הנופלים אנשי מילואים רבים, חלקם מותירים הרבה מאוד יתומות ויתומים, חלל נורא וכבד מנשוא.

כאן, בטור הצנוע שלי, אני מבקש לקוד קידה לבני הציונות הדתית, אנשי הסדיר והמילואים, לאלו שלא רואים שום סתירה בין חיי תורה ועבודה לבין השירות הצבאי וחירוף הנפש. הם באמת רבים וטובים, וכותל השמות שלהם גדל והולך להחריד.

אנחנו חבים להם על המסירות הזאת. הם ומשפחותיהם אחים שלי, גם אם פה ושם חלוקות הדעות בינינו. המבחן שלנו, של כולנו, הוא להצליח ולהיות ראויים לקורבן הנורא ולקבל דוגמה איך חיים יחד, איך נאבקים יחד, לא רק בשדה הקרב, בתוך הטנק או במוות, אלא בעיקר בחיים ביומיום. יהי זכרם ברוך.

המשפחות

פעם, כשהיו אומרים "המשפחות", היו מתכוונים למשפחות השכולות. היום יש משפחות שכולות, משפחות החטופים ומשפחות המפונים. אבל המשקל הכבד ובעלי המניות העיקריות בישראל היו ונותרו המשפחות השכולות.

השבוע, על פיסת הדשא בקיבוץ שמרת, תיאר לי יגאל עידן, אביו של גיא ז"ל, את אותן 3 שניות נוראיות שעבר מול עינית הדלת בביתו. 3 שניות שנראות כנצח נצחים. בשעת הערב, כשהקישו לו בדלת, הוא הבחין מבעד לעינית בשלושת הקצינים שניצבים בדלתו והבין מיד שהשכול מחשיך על מפתן ביתו.

הבין, אבל לא ידע במי מדובר. האם מדובר בנכדו שלוחם ברצועת עזה? האם בבנו המשרת כסגן אלוף בצבא הקבע? או שמא בבנו המבוגר, גיא, מנישואיו הראשונים לרחל מהקיבוץ? 3 שניות של מחשבות על קזינו של חיים ומוות. כשפתח את הדלת וביקשו ממנו לשבת, הבין מיד שמדובר בבנו גיא.

הקשבתי לו ואולי הבנתי יותר מה עובר כאן על עשרות אלפי משפחות במדינת ישראל כבר למעלה משנה. עד כמה גדולה החרדה מפני כל נקישה בדלת, עד כמה הופכת העינית הקטנה לאויב המבשר את הרע מכל. בני המשפחות השכולות, הנחשפות לנגד עינינו בזו אחר זו, מן העיר ומן הכפר, דתיים וחילונים, שמרנים וליברלים, הם האצולה החדשה שלנו. הם שגידלו את הבנים הנהדרים הללו, שמבטיחים לנו חיים.

תראו איזה אנשים – אל ההלוויה של רס"ר (במיל') גלעד אלמליח ז"ל, מהנדס בניין, אב לחמישה שעשה 200 ימי מילואים ונפל בקרב – הגיע גם ניצול שואה בן 94. "ומה אתה עושה פה?", שאלו אותו. "גלעד היה עוזר לי", השיב. מלאך בן זמנו, היה ואיננו.

המסר שיוצא מבית משפחתו האבלה של סרן הרב אבי גולדברג ז"ל הוא אדיר, "אם הפוליטיקאים רוצים לבוא לנחם, שיבואו בזוגות, קואליציה ואופוזיציה ביחד. הרב אבי הקדיש את חייו ליצירת חיבורים בחברה, וכך ניפרד ממנו". להיות ראויים לקורבן, זו המשימה שלנו החיים לנופלים.

עם ישראל

התחושה שלי גוברת והולכת, ככל שאני נחשף יותר ויותר לגברים ונשים שלא הכרתי, שהופכים לגיבורים וגיבורות בעל כורחן מתוקף גודל השעה וגודל האתגר: מילואימניקים ובני משפחותיהם המתמודדות, הלוחמים, הפצועים, משפחות החטופים, אנשי הספר, חקלאים שהפרי נושר להם מהעץ, בעלי עסקים שעושים מאמץ להחזיק את הראש מעל המים, נדבנים ואנשי חסד מדן ועד אילת.

התחושה שלי גוברת והולכת ותכליתה: ככל שהמנהיגות הפוליטית שלנו מושכת את העם והמדינה מטה אל התחתית, העם שלנו מושך כלפי מעלה עם הרבה כוח ואמונה. והעם הזה ינצח ויחזיק את המדינה והחברה מעל לפני המים, ינצח, ישתקם ויירפא.

השבוע, בתום המשדר בקשת 12 עם יואב לימור, נתבקשנו לסכם את השידור ואמרתי ליואב שעם האנשים שראיינו במהלך התוכנית – אני בטוח שנוכל לכל אתגר. היה שם לוחם, והייתה קב"נית צבאית, והייתה חקלאית מפונה משאר ישוב שלא מוותרת על הדבורים ועל הפקאנים במושב, והייתה גם ניצולה מה"נובה" שמקימה פעוטון לילדים מתקשים בחולון על שם החייל שהציל אותה ממוות, והייתה ניצה פרקש מהיישוב עלי, אשת מילואימניק, מנהיגה בחסד עליון, שאם תהיה בכנסת, העם הזה ירוויח.

ניצה קצפה על חברי הכנסת החרדים שדורשים את חוק ההשתמטות וטענה שהתנהגותם לקוחה מחיי השטייטל של יהודים נפחדים מפני הפריץ שבא לקחת את ילדיהם לשמד. "זה שלנו, זו ישראל, אנחנו חיים פה, התורה מצווה עלינו ללכת למלחמה, מה קורה פה?", זעקה.

בתוכנית טלוויזיה אחת של שעתיים, ביום אחד, בערוץ אחד, התראיינו גברים ונשים, דתיים וחילונים, אנשי ימין ושמאל, כולם מתמודדים, כולם מיוסרים, כולם מאמינים וכולם מתאמצים. זה העם שלי, אלו האחים שלי, לא מחליף אותם בעד שום הון שבעולם.

הפוליטיקאים

הם עסוקים בסדר היום שלהם, כמו מאומה לא קרה. ממשיכים להכין תקציב לעצמם על חשבון החיילים המשוחררים ועל חשבון שיקום הצפון והדרום. הם עושים חוקים לעצמם ולמימוש המאוויים הפוליטיים שלהם, כמנותקים מהמלחמה וצרכיה המיוחדים: חוק למדידות רייטינג על ידי הממשלה, חוק להעפת יועצים משפטיים, חוק להכנסת תאגיד השידור לתקציב הממשלה, כדי שאפשר יהיה להכפיל תקציב לתכנים לבקשת הקומיסרים, וכך הלאה.

הרבי מגור, דרך שליחו לחיינו הציבוריים, השר יצחק גולדקנופף, מבטיח שלא יהיה תקציב אם לא יהיה חוק השתמטות. לח"כ ישראל אייכלר יש הצעות איך לנתק את תקציבי מעונות היום לחרדים מהשירות הצבאי וכיצד לעקוף את בג"ץ. נתניהו ממשיך לתכנן את הדחתו של יואב גלנט ממשרד הביטחון באמצע המלחמה, ועוד כהנה וכהנה. בדרך הם גם פסלו את הרעיון לבטל, בשל צורך השעה, כמה משרדי ממשלה פיקטיביים. אפילו על מראית העין הם ויתרו.

הם מושכים למטה – העם מושך למעלה – והעם ינצח.

המפקדים והלוחמים

עוד יעלו לכאן לרגל (וכבר עולות) משלחות בכירות מכל משרדי ההגנה וצבאות העולם, כדי להבין וללמוד את מה שעשה צה"ל בעזה, בלבנון, באיראן ועוד.

ללמוד גם מהמלחמה הסימולטנית הראשונה בעולם, מעל ומתחת לקרקע, עם מנהרות של מאות ק"מ. גם מהפעילות בלבנון, בדרום, בביירות ובכלל. גם ממערכי ההגנה האווירית שלנו שמחוללים פלאים חסרי תקדים בעולם. גם מהמודיעין המדויק והפגיעות המדויקות ברחבי איראן, תימן, לבנון, סוריה ועוד.

זה מתחיל מגבורת הלוחמים, מהרעוּת בשדה הקרב, מהשילוביות בין הזרועות, מהטכנולוגיה שמקנה ערך מוסף גבוה לתוצאות, מתחבולה וממודיעין איכותי. זה ממשיך בהובלת מפקדים בכירים, שרבים מהם נפלו בקרב, מח"טים ומג"דים, בשילוב נשים, ברפואה, בלוגיסטיקה ועוד. בכל התחומים מציג צה"ל ביצועים מרשימים.

ומילה על הרמטכ"ל הרצי הלוי, שמתמודד עם מצבים שאף אחד מקודמיו לא התנסה בהם. הוא מכיר בכישלון הגדול של צה"ל בבוקר 7 באוקטובר ובאחריותו האישית כמפקד הצבא, אבל הוביל את צה"ל מהשפל הגדול בתולדותיו ומהמחדל הנוראי, אל הצלחות אדירות בשדה הקרב, בשבע חזיתות שונות ומול חזית אחת נוספת וכואבת – זו של ירושלים, שמיידה בו בליסטראות, מייסרת ומשפילה אותו. גם על זה הוא יתגבר.

האומה תזכור לו גם את הכשל, המחדל והאחריות, וגם את ההובלה הבטוחה והשקטה אל הניצחון.

ברוך הבא למשפחתנו

החגים הצפופים והחתונה של ענבל הביאו אותי להרבה מאוד ימים חמים ומרגשים עם הילדים והנכדים, מעין קפסולה של אושר ושמחה בתוך הימים הקשים שעוברים על כולנו. בתום החתונה הקמתי קבוצת וואטסאפ מצומצמת עם הכותרת "גברברי בניהו", שכוללת את החתן החדש גיא, את אמיר הוותיק, את בני אורי ואנוכי, ואנחנו מתכוונים לשמור על הזכויות שלנו. בתור פתיחה, אנחנו נוסעים לסופ"ש קצר ביעד קרוב באגן הים התיכון, בשביל אמיר שכבר שנה במילואים ובשביל כולנו. גיבושון. אוויר.

שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.