חיסול סינוואר הוא הצלחה בע"מ אך אסור לשכוח את היעד המרכזי: השבת החטופים

לצד חיסולו של סינוואר, ישראל צריכה להישאר כל הזמן עם קשר עין ליעד המרכזי: החזרת החטופים; וגם: מי מתמודד מולי על אהבת חיילי צה"ל, ולמה אני מאמין למי שמבטיח ש"עוד נראה את הימים האחרים"

אבי בניהו 18/10/2024

1

ההודעה הטובה, החשובה והמשמחת על חיסולו של מתכנן ומבצע טבח אוקטובר, רב־המרצחים יחיא סנוואר, היא בבחינת שי לחג מצה״ל והשב״כ למשפחות השכולות ולעם ישראל וסגירת חשבון עם בן מוות. אבל לצד ההצלחה וסגירת החשבון, ישראל צריכה להישאר כל הזמן עם קשר עין ליעד המרכזי: החזרת החטופים. כעת צריך להגביר את המאמצים, לפלס דרך למי שנותר בהנהגת חמאס ולהבטיח להם עסקה אטרקטיבית – שחרור החטופים תמורת חייהם שלהם מחוץ לרצועה. ללא החזרת החטופים אין ניצחון צבאי, אין תקומה ואין ריפוי חברתי.

2

המלחמה בלבנון קשה ותובענית, והיא מתנהלת במאפיינים שלא הכרנו בעבר. נכנסנו אליה בהדרגה, ללא מכת פתיחה חזקה, וחיילינו הלוחמים שם מתמודדים עם מצבורי אמל"ח, מטענים, מנהרות ותשתית עצומה, שנבנתה מתחת לאפנו כדי לבצע בגבול הצפון את שעולל לנו חמאס ביישובי העוטף.

לוחמי צה"ל נתקלים במחבלי חיזבאללה ובאנשי כוח רדואן – ואת המחיר גובה חיזבאללה מהעורף הישראלי ובפגיעה בבסיסי צה"ל לאורך הגבול ובעומק ישראל, כמו הפיגוע הקטלני של הכטב"ם בבסיס הטירונים של גולני (אגב, ההתמודדות עם הכטב"מים, הרחפנים וכלי הטיס הזעירים והקטלניים נמצאת בראש סדר העדיפויות של מנהל המחקר, הפיתוח והטכנולוגיות במשרד הביטחון).

ההישג הגדול של ישראל בצפון נמדד בשלושה: חיסול של מרבית הצמרת של ארגון חיזבאללה באמצעות מודיעין מעולה, טכנולוגיה מתקדמת ונחישות מבצעית; שלילת יכולות ופגיעה בתשתיות ובאמל"ח של חיזבאללה בגבולנו הצפוני, תוך הרחקתו צפונה; והשלישי – השבת ההרתעה לישראל.

3

במידה לא מבוטלת, יש להודות, הטבח הנורא ב־7 באוקטובר, האסון הזה, הכבד בתולדותינו, עשה עימנו גם חסד. הוא העיר אותנו מההדחקה, מהקונספציות, והוביל אותנו למלחמה צודקת ומוצדקת להשבת הביטחון לגבולות. מספיק לדמיין מה היה קורה לו חיזבאללה היה פועל בגבול הצפוני עם יכולותיו באותה שבת בבוקר, במקביל לחמאס, על מנת שנתכסה זיעה קרה ונבין שיישובים שלמים היו נכבשים, ותושביהם, בכמות כפולה ומכופלת, היו נטבחים ונלקחים בשבי.

בתוך כך, וככל שמפקדי צה"ל חושפים בפני התקשורת בארץ ובעולם את היקף תשתיות הטרור ואת כמויות הנשק והטילים בצד הלבנוני, כך נחשף המחדל הישראלי בגבולנו הצפוני, גם של צה"ל, שלא ידע או שהדחיק, וגם של הדרג המדיני, שחשש להתעמת עם התגרויות חיזבאללה בהצבת אוהל בשטחנו, בהנחת מטען כלימגור בצומת מגידו ובחציית חוליות טרור לשטחנו.

שנים טענו תושבי היישובים בגבול הצפוני שיש מתחתם או בכיוונם מנהרות – והנה הם צדקו. צה"ל ימשיך לפעול בלבנון בכוחות גדולים וחזקים, ישמיד תשתיות ומצבורי אמל"ח ויתקוף מתקנים ומפקדי חיזבאללה, עד שיושג הסכם.

בעוד בעזה בנימין נתניהו מסרב לעסוק ביום שאחרי, בלבנון המצב שונה. ישראל מנהלת משא ומתן מדיני בצמוד למהלכים הצבאיים, בניסיון להגיע להסכם שיבטיח ביטחון בצפון. הסיבה לכך פשוטה: בלבנון אין לחץ פוליטי להתיישבות ולנוכחות קבועה, ובעזה יש גם יש.

לחיזבאללה, שהוא ארגון גדול ומבוזר, יש עוד יכולות אסטרטגיות שטרם הופעלו וטרם הושמדו, ובראשן הטילים המדויקים וארוכי הטווח. ישראל לא תוכל לחיות עם האיום הזה מצפונה – ותצטרך או להשמיד אותם, או לוודא שבהסכם לבנון תפורז מהאיום הזה.
בצפון הגענו לקופה רגע לפני התשלום, יום לפני. בעוטף עזה, לדאבון לב, הגענו ביום שאחרי. היה לנו מזל גדול.

4

המלחמה בצפון, הפגיעות הקטלניות ושיבוש החיים בעורף הישראלי – כל אלו ועוד מרחיקים את סוגיית השבת החטופים אל המקום השני והשלישי בסדר היום, וזו הפקרה נוספת. השבתם הביתה היא המשימה העליונה והיעד הראשון לפני כל דבר אחר. צריך לשוב ולהדגיש שהחברה הישראלית לא תוכל להכיל את הפקרתם למוות בשבי חמאס. זה ירדוף אותנו לעדי עד, וזה יפר את ההסכם בין המדינה לאזרחיה ולוחמיה, באופן שיפגע בנו קשה מאוד.

נכון, הבעיה מסובכת יותר כשיחיא סנוואר לא רוצה עסקה, אבל כאן מתחילה הבעיה של נתניהו, של הממשלה ושלנו – לא מסתיימת. אסור להניח לנושא, אסור לזנוח אותו, זה התפקיד שלנו ושל הממשלה, ואם היא מתחמקת לרגע, צריך לוודא בכל דרך שהיא חוזרת למסלול. ואם יש לנתניהו קושי פוליטי בשם איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', צריך לעזור לו לשרוד פוליטית בלעדיהם, כי הצלת החטופים קודמת לכל – כולל הכל.

5

מעת לעת נוהג ינון מגל בתוכניתו "הפטריוטים" להביאני כ"שה לעולה" לצופיו בעקבות ציוץ שלי או אמירה כלשהי. השבוע הוא נטפל לאמירה שלי בתוכנית הבוקר של קשת, שבה התרעתי כי חיילי צה"ל בעזה נהרגים לאחרונה ממטענים, מארבים ומלכודות, ופחות מקרבות עם מחבלי חמאס. גם טענתי שנדרשת היערכות צבאית אחרת, שלא מתבצעת, היות שהדרג המדיני לא מתכנן את סיום המלחמה שם, אלא נערך לממשל צבאי ואוסר לדון ב"יום שאחרי".

אמרתי שחיילי צה"ל עלולים להפוך לברווזים במטווח, מונח שנלקח מהשהות הארוכה והמיותרת של צה"ל בלבנון 18 שנה. ינון מגל, ב"הסתה מעודנת" ובמתק שפתיים, תהה איך מדבר כך דובר צה"ל לשעבר על חיילינו הגיבורים, כאילו שאהבתו אליהם עולה על זו שלי. ואני חשבתי שאני דורש לשלומם וביטחונם של חיילי צה"ל, והוא – לאינטרס הפוליטי של המשך הנוכחות ברצועה, לרבות תמיכתו הגלויה בהקמת התיישבות חדשה בעזה.

אבל לא זה הסיפור. בתוך דקות הוצפתי בדברי נאצה, איומים, איחולים למוות, מחלות קשות וסבל נורא. האיומים הגיעו מישראלים בארץ ומישראלים בחו"ל, תוך שאני מהמר על כך שרובם רק יום קודם לכן היו בבית הכנסת וביקשו סליחה, מחילה ודינה לכף הזכות והחיים.

אני דווקא מוחל להם. אני מודע לתהליך שהם עוברים ומאחל להם בריאות טובה ושנה טובה. לחלקם השבתי וכתבתי שאפשר לנהל ויכוח ללא איחולי מיתה וסבל. אני אמשיך לומר את דעתי המקצועית והאישית כאן, בטלוויזיה ובכל במה, אני חושב שזוהי חובתי, ואני עושה זאת למען מדינתי האהובה, למען צה"ל, שאני כל כך אוהב ומעריך, ולמען ילדיי ונכדיי. השוליים, הבוטים משמאל ומימין, לא ירפו את ידיי.

את כל תפילותיי ביום הכיפורים, שבו ציינתי גם את יום הולדתי, הקדשתי – מעבר לבריאותם של בני משפחתי – לניצחון ישראל, לתקומת ישראל ולאחדותה, ואני מתכוון גם לפעול לכך בכל כוחותיי.

6

מיום ליום ומשעה לשעה במסעותיי ברחבי ארצנו המיוסרת והמתמודדת, ובמפגשים באולפן הטלוויזיה, אני מתמלא בתקווה ואמונה בניצחון ישראל, בהתגברות על כל המכשולים, בהתרפאות מהשנאה ובתקומת העם במולדתו. אני פוגש יותר ויותר אנשים שמעולם לא הכרתי, מן העיר ומן הכפר, מהמרכז ומהפריפריה, דתיים וחילונים, צעירים מדהימים ומבוגרים חדורי אמונה ולהט. כולם בתוך עשייה, ורובם הגדול אינם מוכרים ומעולם לא הופיעו בתקשורת, אבל הם פטריוטים גדולים, חזקים ונחושים.

ומה הם משדרים אליי, אתם שואלים? או מה אני קולט מהם? פחות או יותר את המסר "אנחנו עוד נראה את הימים האחרים". לא מעניין אותם כן ביבי, לא ביבי, מעניינת אותם מדינת ישראל, והם יודעים שזה מה שיש ועם זה צריך לנצח – וכדי לנצח צריך להאמין ולהיות מאוחדים, וזה עניין ביטחוני קיומי, ולא פוליטי.

7

בניר עוז, בבארי, בכפר עזה ובנחל עוז עוד ניצבים פה ושם שרידי הסוכות של הטבח אשתקד. מי שהיה צריך לפרק אותן נשרף, נרצח, נלקח בשבי או שפונה מביתו. שנה מלאה לטבח הנורא, ואם נעמי שמר ז"ל הייתה בחיים, היא הייתה מוסיפה אולי בית לשירה "שלומית בונה סוכת שלום", ומשנה את שמו ל"שלומית בונה סוכת אחדות". כי זה מה שאנחנו צריכים עכשיו יותר מכל. השלום יחכה להזדמנות אחרת, שעוד תבוא, אבל מעמדת כוח וביטחון.

ועם כל הקושי והכאב לחגוג, אנחנו צריכים ללמוד ולחיות לצד המלחמה, ונאחל "חג סוכות שמח", ושנהיה טובים וראויים. שבת שלום.

חיסול סינוואר הוא הצלחה בע"מ אך אסור לשכוח את היעד המרכזי: השבת החטופים

1

2

3

4

5

6

7

0 תגובות

הימים הנוראים החדשים: חשבון הנפש מעתה אינו רק יהודי אלא גם לאומי

ראויים לאמון: לוחמי צה"ל הם פוליסת הביטוח של כולנו | אבי בניהו