לקראת ראש השנה: אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים, ואולי גם על העם שלנו

אין לי השנה "איש השנה", יש לי "אנשי השנה" – אלו שנאבקים על הדרך, על דמותה של המדינה, אופיה וערכיה ועל ישראל חופשית, יהודית ודמוקרטית, שאולי בזכותם תחל שנה וברכותיה

שני דברים בנושא הזה אפשר לומר בוודאות: בניגוד לרצועת עזה, שם נתון נתניהו ללחצים ובלמים, הרי שבצפון נוסע הקטר המדיני בהובלת השר רון דרמר בצמוד לקטר הצבאי. כך צריך להיות, כיוון שעוצמה צבאית שלא מתלווה אליה תבונה מדינית – שווה כקליפת השום.

חבל שבעזה זה לא קרה ולא קורה משיקולים פוליטיים – אנחנו משלמים ועוד נשלם על זה. בלבנון תהיה הסדרה לפני או אחרי מלחמה, אבל ממשלת ישראל, שקבעה כיעד את ״השבת התושבים לבתיהם בצפון בביטחון״, יודעת שהיא צריכה להשיב גם את ההרתעה שאבדה ולא פחות מכך – גם את תחושת הביטחון.

העניין השני הוא שהתושבים יתקשו לחזור הביתה אם מבעד לחלון במנרה, בחניתה או בזרעית יתבונן בהם בחיוך לוחם חמוש של כוח רדואן עם דגל חיזבאללה. מראות ה־7 באוקטובר ילוו אותנו דורות. המשימה היא ליצור הסכם שיכלול את הסגת חיזבאללה אל מצפון לליטני והקמת כוח רב־לאומי שלא כפוף למועצת הביטחון, שייקח אחריות ויוודא זאת. ומשם אנחנו כנראה עוד רחוקים.

כל קצין במכללה לפיקוד ומטה בכל מדינה בעולם יודע שתכלית הפעולה הצבאית היא לשרת תכלית מדינית. בצפון אנו יודעים מהי ופועלים כנראה לשם כך. בעזה ממש לא, בין היתר כי השרה אורית סטרוק רוצה להתנחל שם, ונתניהו לא רוצה שלטון פלסטיני בעזה. למזלנו, בינתיים אין לסטרוק תוכניות להיאחזות הנח״ל בבופור.

2

בחיי שאני עושה מאמץ עילאי שלא למתוח ביקורת בערב ראש השנה, בתוך מלחמה קשה ומורכבת – אבל נתניהו לא משתף פעולה, לא מתחשב ולא מאפשר להתעלם מאי־זימונו של שר הביטחון יואב גלנט לפורום ביטחוני של השרים. בטח לא לי, ששירת לצידם של שלושה שרי ביטחון.

בעיניי, ראש ממשלה שלא מזַמן שר ביטחון להתייעצות ביטחונית במלחמה הוא לכאורה פושע ופוגע בביטחון. שר ביטחון, כידוע, נושא באחריות, ואי־שיתופו בהתייעצות ביטחונית כזו או אחרת הוא בעיניי על סף עבירה פלילית. ולכן, זוהי תת־תרבות עבריינית ופוליטית שמפגין נתניהו זה יותר משנה כלפי גלנט.

אומרים לי: ״עזוב, זה דיון פוליטי לא חשוב של שרים. בדיונים הביטחוניים האמיתיים גלנט משתתף״; אבל גם אם זה נכון, הרי שזה לא טוב, כי השאלה היא כיצד ממצב נתניהו את שר הביטחון של מדינת ישראל (לא שלו) מול מפקדי צה״ל, מול האויב ומול הידידים בעולם.

חוץ מהשנאה היוקדת, נתניהו כנראה מזהה פוטנציאל להצלחה בלבנון ומתנחל עליה. בהצלחות הוא לא זקוק לשותפים, לכישלונות ישנם תמיד צה״ל, שר הביטחון והשב״כ.

ובכל הנוגע להצלחה – אם אפשר בכלל לדבר במונחים כאלו אחרי ה־7 באוקטובר – רק הציבור וההיסטוריה יחליטו למי מגיע הקרדיט. ואני כלל לא בטוח שהפוליטיקאים יהיו מועמדים לצל״שים.

3

גם בעניין חיל האוויר אני משוחד. שירתי שם, התאהבתי בחיל, והוא אצלי בנשמה עד היום. כל מי ששירת בחיל האוויר יבין אותי מיד. לחיל הזה תפקיד מרכזי ומכריע במלחמה הארוכה והבין־זירתית הזאת. הוא מפעיל יום ולילה מערכים מורכבים של גילוי, זיהוי ובקרה, שתכליתם לשמור על שמיים נקיים ולמנוע פגיעה בעורף.

הוא מפעיל את מערך ההגנה האווירית המדהים של צה"ל, עם אמצעי גילוי מתקדמים ועם שלוש שכבות הגנה שמיירטות את רוב הטילים, ומתמודד עם אתגר הכטב"מים והרחפנים, תוך מציאת פתרונות עם התעשייה הביטחונית.

חיל האוויר מפעיל את מערכי התקיפה שלו בכלל הזירות ביום ובלילה. החיל הזה, על עוצמתו האדירה, הוא פוליסת הביטוח שלנו. נכון, הוא, כמו צה"ל כולו ומדינת ישראל, כשל בבוקר ה־7 באוקטובר במענה המבצעי. החיל השלים תחקיר של 700 עמודים, אבל לא פרסם אותו עדיין בשל החלטת הרמטכ"ל.

חיל האוויר ומפקדו תומר בר מנהלים מראשית המלחמה שיתופי פעולה אזוריים מרשימים עם מדינות שכנות ועם פיקוד המרכז של צבא ארה"ב. בר משתתף אחת לכמה חודשים בפגישות עבודה עם עמיתיו ממדינות הקואליציה כדי לתאם את הפעילות המורכבת בזירות השונות.

אני מבין את הביקורת על חיל האוויר, אבל אני כואב את ההתקפות משולחות הרסן נגדו ואת הניסיון לתקוע טריז בין טייסים למכונאים ובין לוחמים למפקדיהם. אני רואה בזה חלק מניסיון גדול וכואב להקריס את צה"ל, כפי שעשו למשטרה. אני מקווה שהניסיון הזה יקרוס עוד קודם לכן. ואתם שם, בחדרי התדריכים ובדת"קים: טוסו, השמידו את האויב ושובו הביתה בשלום. אני מוחא לכם כף, ואני בטוח שגם קוראיי.

4

ראש השנה והימים הנוראים, עוד מעט תמלא שנה לטבח הנורא של ה־7 באוקטובר ולמלחמה הקשה, הארוכה והכואבת בעקבותיו, ואני כותב לכם את הטור הזה כשלמולי נשקפת רחבת הכותל המערבי בירושלים במלוא הדרה.

שעת בוקר ומאות תלמידים ותלמידות מהמגזר החרדי והדתי קוראים סליחות, מנעימים במנגינות בית אבי ותוקעים בשופר. בערב ינהרו לכאן המוני ישראלים. השנה הם מגיעים בימים שלפני ראש השנה בהיקף של פי שלושה משנים עברו. אין השנה תיירים בגלל המלחמה, ועם ישראל, במצוקתו, מחפש מורשת, אחדות, אמונה ותקווה.

אינני אדם דתי אבל אני אדם מאמין, ואני מלווה את הקרן למורשת הכותל כבר שנים, ומשנה לשנה באים לכאן יותר ויותר מכל חלקי העם, כולל אוטובוסים מהקיבוצים, חברות הייטק ואחרים. העם מחפש משמעות, מחפש מקור אחדות, ויש שיאמרו, בהלצה או שלא בהלצה, שבמצבנו אנו מחפשים את ה"רועה", את משה רבנו בן זמננו.

בינתיים אין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים, אבל אני תמיד נזכר ברב של צפת הנצורה, בימיה הקשים במלחמת העצמאות, כשאסף את צאן מרעיתו ואמר להם: "אנחנו מתפללים לבורא עולם, אבל בעיקר מצפים לפלמ"ח". רוח וחומר.

במהלך השבוע האחרון, המוצלח מאוד מבחינה צבאית, הפגין צה"ל, ובעיקר חיל האוויר והמודיעין, יכולת מרשימה וצבר הישגים רבים גם בסיכולים של צמרת ארגון חיזבאללה, גם בשלילת יכולת ופגיעה במחסני אמל"ח, וגם בקירובו של חסן נסראללה למסקנה ששוב, כמו אז בשנת 2006, הוא טעה בהערכתו את עוצמת התגובה של ישראל ואת המחיר שישלמו הוא, ארגונו ולבנון על התוקפנות כלפי ישראל.

אולם עם כל ההצלחות, אסור להסתחרר ואין לאבד קשר עין עם היעד – השבת התושבים בצפון לבתיהם בבטחה. לשם כך נדרשת תבונה מדינית שתלווה את העוצמה הצבאית, קרי, מנגנון סיום עם ערבויות בינלאומיות, שירחיק את חיזבאללה צפונה מגבולנו, ושבמקום יפעל כוח בינלאומי שלא תחת מועצת הביטחון של האו"ם ושיקבל מנדט לאכוף את ההסכם.

אני מעריך שגם האיראנים יתמכו במהלך כזה. לאחר שאיבדו את הזרוע שבנו בדרום ואין להם את חמאס, הם לא מעוניינים שהשקעת הענק שלהם בחיזבאללה, בהיקף של מאות מיליארדים במשך עשרות שנים, תלך לאיבוד.

זאת ועוד, גורם אמריקאי בכיר ששוחח השבוע עם אישיות ישראלית העריך באוזניו שאם ישראל תגיע להסכם נכון בצפון, ידהר יחיא סינוואר לעסקת חטופים. וגם את זה צריך לזכור – החזרת החטופים היא היעד המרכזי של ישראל לפני הריגתו של אחרון החמאסניקים, ואפילו לפני החזרת תושבי הצפון הביתה.

5

מי איש השנה שלכם? אני שובר לעצמי את הראש במי הייתי בוחר. השנה המטורפת והכואבת הזאת הפגישה אותנו עם גיבורות וגיבורים שלא זכינו להכירם קודם לכן. פגשתי דמויות שאינן משתייכות לקצה הימני או השמאלי של המפה, אנשים שאינם פוליטיקאים, שאינם משתתפים בתוכניות ריאליטי ולא כוכבים גדולים.

אלו הישראלים של מרכז ישראל, של הליבה שלה, כמו האמריקאים שאינם בחוף המזרחי או המערבי והם־הם אמריקה. אלו הישראלים המשרתים, החקלאים, הסטודנטים, צעירי ההייטק, בעלי העסקים הקטנים, אנשים טובים מהציונות הדתית, מהקיבוצים, מהמגזר החרדי, אנשי עמותות חסד ומתנדבים שהחליפו כאן את הממשלה שלא תפקדה כהלכה בחודשים הראשונים של המלחמה.

חודשים שאני יושב באולפן קשת בבקרים ומתוודע לגברים ונשים מדהימים ומדהימות, שאני רק מצטער שלא הכרתי עד עכשיו. רבים מהם בני משפחות שכולות, משפחות חטופים ולוחמים.

אז מיהו איש השנה שלי? ייתכן שהייתי בוחר בדובר צה"ל דניאל הגרי, שהוא הדובר שנפל על הקדנציה הקשה והתובענית ביותר שהייתה לנו, והוא האיש שהמדינה שולחת קדימה אל הציבור. אולי הייתי בוחר ביואב גלנט, שמוביל את מערכת הביטחון בממלכתיות, בשעה שכבר שנה ויותר הוא תחת איומי פיטורים. אולי באל"ם אסף חממי ז"ל, שנפל בקרב בנירים? בדודי בן חמו, צעיר חרדי שמשדר בערוץ 7 ועם המלחמה החליט לתת דוגמה לחבריו ולהתגייס לצה"ל?

אולי בראש מועצת מטולה דוד אזולאי, שהפך לפנים הכאובות של הפקרת הצפון או בחיים ילין העצוב מבארי? ואולי ברב אלחנן דנינו, אביו של אורי ז"ל, שאמר לבנימין נתניהו את האמת בפנים, ואולי בעינב צנגאוקר, שהיא בהחלט אמא לוחמת ונועזת לשחרור בנה משבי חמאס.

ואולי ברמטכ"ל, שהפך בבוקר 7 באוקטובר לדמות טרגית, שמוביל כבר שנה את המערכה הקשה עם לא מעט הישגים, אבל עם לב שבור וממתין לצומת הנכון של השבת החטופים כדי שיוכל לממש את אחריותו ולפרוש. יכולתי לבחור בסא"ל סלמאן חבקה ז"ל, דרוזי וגיבור ישראל מחיל השריון, וכך הלאה והלאה, מקצה הארץ ועד קצהָ.

אין לי השנה "איש השנה", יש לי "אנשי השנה", ואלו רוב אחיי ואחיותיי בעם ישראל. אזרחים טובים, משרתים בצבא, חרדים לגורל ישראל, אלו שמוציאים לחם מן הארץ, אלו שעל משמרת הביטחון שלנו, במחקר ובמדע, ברפואה ובטכנולוגיה. אנשים שלא מוציאים כסף החוצה מישראל, שלא קונים בית בחו"ל, שמאמינים במדינה ובעתידה, שמבינים את הקושי ואת האתגר, שלא מסכימים פוליטית אבל לא שוברים את הכלים.

אלו שנאבקים על הדרך, על דמותה של המדינה, אופיה וערכיה ועל ישראל חופשית, יהודית ודמוקרטית. אלו שחושבים על הבית האישי וגם על הבית הלאומי. אלו הם אנשי השנה שלי, אלמונים או גיבורים בעל כורחם, שכל חלומם הוא לחזור לשגרה, לנורמליות, לעשייה ולבניין הארץ. הם יודעים שאנחנו במסע ארוך וקשה, והם נכונים לו. אני מברך על הזכות שניתנה לי לחיות בתוכם. גם אם קיימים ויכוחים ואי־הסכמות, יש מטרה אחת – ישראל חזקה, בטוחה, יהודית ודמוקרטית.

6

עוזי ברעם כבר בן 87 (עד 120), אבל תמיד יהיה בעיניי חבר במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה (היה פעם דבר כזה). הוא תמיר, הליכתו בוטחת, והוא מלא חיוּת.

ברעם, לשעבר מזכ״ל המפלגה, שר תיירות מיתולוגי וקצת שר הפנים, בנו של שר העבודה והסעד משה ברעם – הוא פוליטיקאי בן פוליטיקאי, אבל הצעירים של היום יכולים לחשוב חלילה שאלו שמות גנאי.

ברעם פרסם לאחרונה את ספרו ״כי ארצי שינתה את פניה״, המשלב סיפור על פוליטיקה אחרת, על מדינה אחרת עם סיפור אישי של אדם רב־פעלים ועשייה ציבורית, שנע בין שמעון פרס ליצחק רבין ז״ל, שהקדים לריב עם אהוד ברק, שדילג עליו כשר בממשלתו למרות מיקומו הגבוה ברשימה (אחר כך הם התפייסו, חלקית).

באחת השיחות עם עוזי תהיתי אם כל מה שקורה היום היה קיים גם אז, והיו אלו רק תעלות הביוב שחפרה מפא״י, והוא ענה שהבעיה היא החרא ולא התעלות, שכן גם היום יש חומות מסוג אחר.

״פרשתי מהפוליטיקה בשאט נפש ובדאגה״, מעיד ברעם על עצמו ואכן היטיב לזהות. ספרו הוא ספר חובה לשוחרי הפוליטיקה ולכל מי שרוצה שעוזי ברעם ובני דורו עוד יזכו לראות את הימים האחרים.

7

ידידי הקריין ומגיש החדשות המיתולוגי אהוד גרף כתב לי אתמול שלאחר קריאת עיתונים מצא את עצמו מזמזם את ״אין מוצא״ של אדם ז״ל ואת ״הולכים אל הלא נודע״ של דני סנדרסון יבדל״א.

כתבתי לו בחזרה שינסה לזמזם את ״האמיני יום יבוא״, אולי האמונה תביא את הנס.

8

יותר מכל, אנו זקוקים השנה לברכה היהודית המסורתית של ערב השנה החדשה – "תכלה שנה וקללותיה, תחל שנה וברכותיה". זו אכן הייתה השנה המקוללת ביותר בתולדותינו, שהחלה בטבח נוראי עם קהילות חרבות, עם אודים מוצלים מאש ועם רבבות פליטים בארצם.

היא מסתיימת כשאנחנו עדיין במלחמה, עם חטופים בעזה, עם עתיד לא ברור, ואנחנו זקוקים לכל הכוחות והמוחות כדי להכריע ולנצח. אנחנו זקוקים למנהיגות ראויה, זקוקים לאמונה בצדקת הדרך, זקוקים ללכידות ולאחדות, מחויבים בבריתות עם ארה"ב ומדינות האזור, מחויבים בהשבת החטופים הביתה, בהשבת הביטחון לגבולות, בהשבת ההרתעה לישראל ובהשבת תושבי הצפון הביתה.

ובעיקר אנו זקוקים להשבתה של מדינת ישראל לשפיות, לנורמליות, לאחריות לאומית ולהמשך המפעל הציוני. אני בטוח שעוד נכונו לנו עלילות. שעוד לא תמו כל פלאינו.

אז אכן, שתחל שנה וברכותיה. שנהיה טובים וראויים. שנה טובה ושבת שלום.