הסיוט הגדול של נתניהו איננו ג'ו ביידן – אלא דונלד טראמפ | אבי בניהו

אומץ הלב הציבורי של תא"ל גולדפוס. החודש המסוכן, המורכב והאסטרטגי ביותר. משבר הסיוע ההומניטרי והמחסור בחשיבה מחוץ לקופסה. האם העימות עם ביידן משרת גם את ישראל, או רק את נתניהו?

אומץ הלב שהפגין בדבריו תא"ל דן גולדפוס דומה לזה ששמעתי פעם בימי לבנון בדיון בפני בנימין נתניהו מפיו של תא"ל ארז גרשטיין ז"ל – אמיץ, ישיר, לא בורר מילים. תא"ל גולדפוס הוא מהבולטים והמוכשרים במפקדי השדה של צה"ל. בעוד הוא כמפקד אוגדת העילית 98 מנהל את הלחימה בעזה, נוהגת אמא שלו לבקר אצל המשפחות השכולות שיקיריהן נפלו תחת פיקודו. הייתם רוצים מפקדים כאלו לבנות ולבנים שלכם.

ומה בסך הכל אמר גולדפוס למנהיגות הפוליטית? אם אתם שם למעלה על כיסאות עור הצבי לא מסוגלים לתת לנו כאן למטה את הדוגמה האישית, השפילו מבטכם מטה אלינו וקחו אתם מאיתנו דוגמה אישית ללכידות, אחריות ומחויבות. ככה פשוט. ולו אני ראש הממשלה, הייתי מרים טלפון ואומר לו: חרגת קצת מהמקובל, אבל דבריך באו מלב ונכנסו ללב רבים. קבל הערה קטנה וחיבוק גדול.

2. 

את החודש הקרוב, חודש הרמדאן והחודש השישי למלחמה האזורית במזרח התיכון, יעצבו מספר משפיעים שעלולים להקרין על השנה הקרובה לחיוב או לשלילה. עלינו לצלוח בשלום את חודש הרמדאן ולסכל את המאמץ האיראני־חמאסי להפוך את המלחמה ל"מלחמת דת" במטרה לרתום את כלל הזירות, לרבות ערביי הגדה וירושלים ואת אזרחי ישראל הערבים, לצורך הסלמה.

המעצב השני הוא המצב בצפון והצורך שלנו לפתור את המשבר שם, באופן שיאפשר החזרת התושבים (מערכת הביטחון הציבה תאריך יעד של ספטמבר 2024) לצפון, עם הסכם זמני או מערכה צבאית. המעצב השלישי הוא הסכם להשבת חטופים. הסכם כזה יאפשר כמה שבועות של שקט בעזה, בלבנון, אצל החות'ים וכנראה גם בגדה. בינתיים זה לא קורה, והחטופים הולכים ונמקים, מתים ונהרגים. חובה עליונה להחזירם הביתה במהירות.

המעצב הרביעי הוא המשבר ההולך ומתפתח עם ארה"ב באופן שעלול להתברר חלילה כקריטי לביטחונה של ישראל. אסור שזה יקרה. זהו הסיוט של ראשי צה"ל ומערכת הביטחון, וזה צריך להיות גם הסיוט שלכם. המעצב החמישי הוא הזירה הפוליטית אצלנו: דרך ניהול המלחמה, מועד מוסכם לבחירות, הקמת ועדת חקירה, פרישת גדעון סער מהמחנה הממלכתי, חוק הגיוס והמאבק בין הגוש המשיחי־קיצוני לגוש האחראי והמחויב. זהו חודש מסוכן, מורכב ואסטרטגי עבורנו ועבור המזה"ת. אנחנו מתמרנים בין היגיון לשיגעון, ועלינו לתמרן היטב בין שניהם.

3.

לשמעון פרס ז"ל היו משפטים חזקים ומקוריים, שאותם נהג להשמיע בפני בני שיחו בארץ ובעולם. כמה מהם נחקקו אצלי. הייתה לי הזכות להיות יועצו לתקשורת, וכשאירח ראשי מדינות מחו"ל נהג לומר להם: "במזה"ת, אם אתה לא סביב השולחן – אתה עתיד למצוא את עצמך על הצלחת".

שבתי לאמירה הזאת בימים האחרונים, בהקשר של הוויכוחים והיוזמה האמריקאית לבניית נמל בעזה, ושאלתי את עצמי מדוע ולמה הוויכוחים? למה במקום להיות יוזמים סביב לשולחן במזה"ת הרותח בסוגיה הזאת, אנחנו מניחים את ישבננו על הצלחת? תהיתי, האם אין אנו מבינים שהסיוע ההומניטרי הוא מרכיב בלגיטימציה שניתנת לנו בארה"ב, ולא רק אצלה, להמשך הפעלת כוח צבאי ברצועת עזה?

האומנם איננו מבינים את חשיבות זירת ההסברה והלגיטימציה? האומנם אין אנו מבינים את המשמעויות הבינלאומיות של הרעבת שני מיליון פלסטינים, ביניהם קשישים וילדים ברצועת עזה החרבה? אנחנו לא מודעים למה שיקרה בזירה הבינלאומית ובוועדות החקירה בעולם ביום שאחרי?

לממשלות ישראל ישנה נטייה מוזרה ורבת־שנים לא ליזום דבר ולא להציע דבר, בעיקר כשהנושא הוא אנחנו ועתידנו. אנחנו רב־אומנים בלשבת על המגדל, לקבל ולבחון הצעות של אחרים ולרוב לפסול אותן. אנחנו חלשים מאוד בלקחת את גורלנו בידינו, וכך גם בנושא הזה של הסיוע ההומניטרי לעזה.

הנה לכם דוגמה להצעה ישראלית אופרטיבית שהייתה יכולה לזכות אותנו בהרבה הערכה בעולם הערבי, בארה"ב ובכלל: ישראל הייתה (ועודנה) יכולה ליזום הקמת מנהלת בינלאומית לסיוע הומניטרי לעזה ולהיות חלק ממנה. היא יכולה להציע להקים אותה במצרים כהערכה וכבוד לנשיא עבד אל־פתאח א־סיסי.

ישראל יכולה להציע הקצאת מזח בנמל אשדוד שיהפוך לבינלאומי, שיהיה משועבד לקליטת הסיוע מקפריסין או מכל מקום אחר, שם תוכל לבדוק את תוכן המכולות בהיבט הביטחוני ביחד עם האמריקאים ונוספים, ולמנוע בעצם כך הקמת נמל בעזה (שימוש בנמל אשדוד מעוגן ב"הסכם פירוז", שהוא חלק מהסכם אוסלו).

מנמל אשדוד, היו המשאיות עם חומרי הסיוע נוסעות בחסות משותפת ועם דגלי ארה"ב והרשות הפלסטינית (שצריך לחזק אותה בקרב תושבי עזה), אל תוך נקודות חלוקה מאובטחות במספר מוקדים ברצועה. במהלך כזה לדוגמה, ישראל הייתה מצטיירת כיזמית, כהומניטרית, כשותפה והייתה נהנית מהמשך הלגיטימציה, מחיזוק הקשר עם מצרים ומדינות הסכמי אברהם, ומצמצמת את העימות עם ארה"ב והנשיא ג'ו ביידן שכה חיוניים לנו ולביטחוננו בשנים הקרובות.

אבל אין אצלנו מי שיחשוב מחוץ לקופסה. אצלנו אוהבים להילחם, להתעמת ולנצח "ניצחון מוחלט". רק כוח, בלי מוח. אגב, עדיין לא מאוחר.

4. 

את העימות החמור והמתפתח עם ארה"ב ועם הנשיא ביידן מדשן ראש הממשלה בנימין נתניהו באופן שיטתי ומתוכנן. מעבר לוויכוחים הענייניים עם ידידתנו הגדולה והחשובה ועם הנשיא הטוב ביותר שיכלה ישראל לדמיין לעצמה בעת הזאת, רואה נתניהו בנשיא ביידן מכשיר קטן נוסף בארגז הכלים הפוליטי שלו.

נתניהו משוכנע שעימות עם ביידן משרת וישרת אותו פוליטית בקמפיין הקרוב שעיקרו "רק אני, נתניהו, מסוגל לעמוד מול נשיא ארה"ב, בני גנץ והשמאל הקיצוני – שרוצים להקים לנו מדינה פלסטינית בעזה ובגדה". נתניהו כבר לא מר שלום, לא מר ביטחון, לא מר כלכלה ולא מר הסברה. הוא קמפיינר פוליטי, והוא משעבד את ארה"ב ונשיאה לצרכיו. לא לצרכינו.

ישראל, שנמצאת כנראה רק בשלבים הראשונים של מלחמה גלובלית במזה"ת ולפניה עוד אתגרים גדולים בלבנון, אולי בסוריה ובגדה ובוודאי באיראן, זקוקה לארה"ב ולתמיכה הפוליטית והצבאית שלה כמו אוויר לנשימה. אבל נתניהו ושותפיו הקיצוניים גוררים אותנו בקצב מסחרר ומסוכן לתוך מציאות של "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אנחנו, צבאנו, לוחמינו ואבינו שבשמיים.

במערכת הביטחון כבר מרגישים היטב בכתף הקרה של ארה"ב. זה בא לידי ביטוי בטונים, בשיחות שהופכות להיות פחות מזדהות ותומכות ויותר קורקטיות, ובקצב ההיענות לבקשות של זרועות הצבא. בן שיחי, בכיר במטה הכללי של צה"ל, מזהיר שללא תמיכה קרובה ומלאה של ארה"ב, לא נוכל לפעול בלבנון ובוודאי שלא ברחבי המזרח התיכון.

הנשיא ביידן, מעבר לשיקוליו הפוליטיים בבחירות הקרובות במדינתו, אוהב באמת את ישראל, חרד לביטחונה ולעתידה, ולא חוסך במאמצים למענה. אני מניח שאם למשל נניח דף לבן בפני ביידן ונתניהו ונבקש מכל אחד מהם לרשום שמות של 30 חטופים – אפשר להעריך מי ינצח. ביידן משקיע שעות מדי יום בישראל ובביטחונה, ומקבל כתף קרה מנתניהו, שמצליח "להשחיר" אותו בדעת הקהל בישראל די בקלות, לאחר שהצליח בעבר להשחיר גם נשיא שחור.

ובינתיים, מנסה הנשיא לשדר לממשל שלו ולמדינות העולם שעבורן וושינגטון היא המצפן והמצפון, שיש להבחין בין נתניהו, שעושה למען הישרדותו האישית, לבין אזרחי ישראל, שחרדים לביטחונם. וכשביידן מבקש לבוא לנאום בכנסת ישראל, הוא לא נענה מיד בחיוב. לא ראש הממשלה מזמין אותו "אהלן וסהלן, אדוני הנשיא", לא נשיא המדינה ובוודאי לא יו"ר הכנסת, שהוא ראש רשות עצמאית. ממש לא.

אבל, אגלה לכם סוד כמוס, הסיוט הגדול של נתניהו איננו ג'ו ביידן. זהו דונלד טראמפ – נתניהו חושש ממנו, ממוצא פיו ומנקמתו, יותר מאשר הוא חושש מיחיא סנוואר ולהבדיל מגנץ. מספרים לי שהוא מקווה שמישל אובמה תתמודד לנשיאות ותבלום את טראמפ, שנוסק בסקרים.

בינתיים, גורמים יהודיים תומכי טראמפ מחפשים כעת דרך ו"חלון בלו"ז" של טראמפ, על מנת להביא אותו לביקור בזק בישראל כדי להזדהות איתה במלחמה, כדי לתת נאום תמיכה וכדי לפוגג את החשש של נתניהו, של חלק מהישראלים ושל הקהילות היהודיות בארה"ב.

5. 

בעיצומה של המלחמה ערך מפקד חיל האוויר האלוף תומר בר ביקור בזק בגרמניה, שם השתתף בכנס של מפקדי חילות האוויר של מדינות ערביות מהמזה"ת. באופן לא פורמלי ולא חתום, מתפתחת הלכה למעשה באזורנו ברית הגנה אזורית חשובה של ציר המדינות הסוניות עם ארה"ב וישראל, שאיראן ושלוחותיה משמשת להן יעד משותף למאבק.

האלוף תומר בר הציג לעמיתיו הערבים סרט באורך שש וחצי דקות של הזוועות באוקטובר, סיפר להם במידת האפשר על פעילות חיל האוויר, שיתף אותם בתובנות ושמע התייחסויות. במלחמה "הקטנה" בעזה, מבצע חיל האוויר פעילות משמעותית מאוד, שקבעה נורמות חדשות בשיתוף הפעולה בין כוחות קרקע ואוויר. 24 אלף גיחות קרב, 4,000 גיחות של מסוקי קרב ו־3,600 גיחות של כלי טיס בלתי מאוישים.

אלו המספרים המלמדים על העומק והרוחב של פעילות חיל האוויר, שעומד לשירותם המיידי של מפקדי הפלוגות והמחלקות באמצעות אלפי גיחות סיוע שנועדו לסייע להם במילוי משימתם בשטח הצפוף והממולכד. לעתים תוקף המטוס או המסוק יעד במרחק של 40 מטר מהחיילים שלנו, בדיוק מרבי.

שלוש פעמים ביקר הגנרל מייקל קורילה, מפקד סנטקום (פיקוד המרכז של ארה"ב), ב"בור" של חיל האוויר ועקב אחר התכנון והביצוע של חיל האוויר והמאמצים הגדולים להימנע ככל שניתן מפגיעות סביבתיות בבלתי מעורבים.

ביחס לאמריקאים, מציג חיל האוויר יחס טוב משמעותית בפגיעה בבלתי מעורבים לעומת מעורבים. אבל האתגר הגדול של חיל האוויר שלנו הוא בצפון, במערכה אפשרית עם חיזבאללה, שם המשימה הגדולה היא הגנה על העורף, הגנה על שמי המדינה והנחתת מכת אש משמעותית, מדויקת ועוצמתית על יעדי חיזבאללה ולבנון בשלבים הראשונים של המלחמה. לשם נשואות העיניים, שם יהיה המבחן המשמעותי.

חיל האוויר עוד אמור לתחקר את עצמו על תפקודו בבוקר 7 באוקטובר. הציפייה הייתה לסיוע מהיר של מטוסים ומסוקים כמצופה מזרוע ורסטילית ואסטרטגית שפרוסה ברובה בבסיסים בדרום המדינה. המציאות ורמת הכוננות קצת יותר מורכבות, אבל גם חיל האוויר יהיה מחויב בהסברים ובלקחים. בינתיים אנו יכולים להתגאות בו ובמפקדיו ולוחמיו – אלו שבאוויר ואלו שעל הקרקע, אלו שבבסיסים ואלו שבעומק האוויר.

6. 

שנים ארוכות כתבתי נאומים לראשי ממשלה, שרי ביטחון ורמטכ"לים, וכחוט השני עבר בהם המשפט האלמותי "ידנו האחת מושטת לשלום, בעוד ידנו השנייה מונחת איתן על שמורת ההדק".

והנה החלטתי גם אני שהגיע זמני להתחמש מחדש באקדח לאחר שנים של הפסקה. אני גר בקו התפר, אני מסתובב הרבה בצפון ובדרום, ויש לי אחריות על עצמי וסביבתי. אני חייב לציין שההליך פשוט ונגיש מאוד: נדרשתי להצהרות בריאות חתומות ולאישור מרשויות צה"ל, ואת אלו מפעיל ביעילות ועל פי קריטריונים האגף לרישוי כלי ירייה במשרד לביטחון לאומי. הכל נגיש, ברור ויעיל.

לאחר תחקיר שערכתי, בחרתי לבצע את ההשתלמות ותהליך הרכישה אצל "מאיר רוט בע"מ" בראשון לציון. לא ויתרו לי על קורס של חמש שעות, שבמרכזו בטיחות, בטיחות ושוב בטיחות, ועל מטווח של 100 כדורים (קלעתי לא רע). רכשתי אקדח מסוג גלוק 48, התקנתי כספת כנדרש, והנה אני ערוך ומוכן לקדם כל אויב ורע.

אני נמנה עם אלה שפועלים על פי הכלל שעלינו להתפלל לטוב ולהתכונן לרע. מי ייתן ולא נצטרך. תהיו טובים. שבת שלום.