שום תמונת ניצחון לא תכפר על הבור השחור שאליו נקלענו | אבי בניהו

המרבד הירוק עוד יעלה ויצמח על האדמה הרוויה בדם הנרצחים ברעים. התמונה שתיחרט בזיכרוני. המסר של הרמטכ"ל לפקודיו (ולאלה שמעליהם). שחרור אסירי חמאס לתוך ישראל הוא איוולת. והאם במלחמה משמינים או מרזים?

1.

2.

"מלכודת הדבש" של השבת מלוא החטופים בסגנון "כולם תמורת כולם" ותמורת הפסקת הלחימה, היא תשלום שאנחנו עלולים להידרש לשלם. במשך יותר מדי שנים ישראל רכשה, במחיר מופקע ובריבית נשך, זמן ושקט בגבולות – וכעת הגענו אל הקופה ואל מועד הפירעון.

בדרום ובצפון זה היה הרצון לתעדף זירות, בגלל התאהבות בהכלה, בגלל חוסר הרצון המובנה להיכנס ללחימה, מהחשש מקורבנות בחזית ובעורף ומפני ועדות חקירה, ובשל אסטרטגיה שהובילה לקיבעון מחשבתי שגוי. אספנו לנו "בנק מטרות" בעזה ובלבנון, והבנק עושה את שלו וגובה בריבית גבוהה.

אומר זאת בבירור: להערכתי אין לישראל שום אפשרות זולת הרחקת האיום מגבולותיה והשבת הביטחון ותחושת הביטחון לתושבים ביישובי גבול הלבנון, בעוטף עזה או בכל מקום אחר. גם אם נידרש לעשות זאת ב"תשלומים" בין הפוגות – נצטרך להמשיך את הלחימה ולמוטט את חמאס. יש על עניין זה הסכמה לאומית רחבה מאוד.

זה יהיה ארוך, קשה, תובעני, רצוף עליות ומורדות, הצלחות ואכזבות, אבל ישראל חייבת להבטיח ביטחון לאזרחיה ולחזק את ההרתעה בפני אויביה. ואנחנו עוד רחוקים מהשגת היעד הזה, רחוקים מאוד. בטח כשצריך להשיב את החטופים הביתה בהקדם.

3.

ישנם לא מעט רגעים ותמונות מהשבועות האחרונים שייחרטו בתודעה הלאומית לשנים קדימה. מהטבח, מהאבל, מההרס, מהתקומה, מגילויי הגבורה ומההתנדבות וההתגייסות של העם הנפלא הזה.

אחת מהתמונות הללו, לפחות בעיניי, היא של תושבות ותושבי העיר אופקים, הניצבים בהמוניהם בצדי הדרך לשער הדרומי של בסיס חיל האוויר בחצרים, אוחזים בידם דגלי ישראל ומקבלים את פניהם של הסבתות והילדים מהקיבוצים, השבים והשבות מידי חמאס בעזה.

זוהי בעיניי תמצית הישראליות ותמצית הערבות ההדדית. זה מקבל אצלי חשיבות יתרה בגלל השנים הרעות שהיו כאן ביחסים בין תושבי ערי הפיתוח בדרום (שהפכו לערים משגשגות ומצליחות) לבין חברות וחברי הקיבוצים. היו גם נסיבות אובייקטיביות וגם שורת מפלגים, מסכסכים, זורעי שנאה וגוזרי קופונים פוליטיים. ואני מקווה שלא עוד.

יש עוד סיבה: תושבי ושוטרי אופקים, שנלחמו בשבת השחורה עם אקדחים מול המחבלים, עצרו אותם בגופם ומנעו מהם מלבצע את זממם: לחדור לבסיס חיל האוויר הסמוך, לטבוח בחיילים ולהעלות באש מטוסי קרב. 38 תושבי אופקים ועוד שמונה שוטרים מנעו זאת ונפלו בקרב.

בין בסיס חצרים לתושבי אופקים ישנו סיפור אהבה הדדי. אני יודע שישנו קושי לשנות את שמו של הבסיס הקרוי על שם הקיבוץ הסמוך, אבל לדעתי אפשר לבחון אפשרות להסב את שמו של השדה המשני בבסיס, שדה ההליקופטרים הנקרא "שדה קדם", לשם "שדה אופקים".

זו תהיה הצדעה והוקרה לגיבורי העיר הזאת. ואם לא זה, אז גם בית הספר לטיסה של חיל האוויר יכול להיקרא "בית הספר אופקים", תרתי משמע.

4.

השתתפתי השבוע באירוע עצוב ומעצים. זה היה בתחנת המשטרה החדשה שהוקמה בשדרות, לאחר שהקודמת הוקרסה, על המחבלים ששהו בה, ונחרבה כליל. מפקד המחוז ניצב אמיר כהן ומפקד המרחב נצ"מ רועי ולדמן הזמינו את השוטרות והשוטרים של התחנה הכואבת הזאת לערב הוקרה. באו גם הפצועים מבתי החולים.

עוד ידובר ויסופר על גבורתם של השוטרות והשוטרים שב־7 באוקטובר בבוקר היו ולחמו במקומות שבהם צה"ל לא היה. יסופר על גבורתם בשדרות, בנתיבות, באופקים, בצומת יד מרדכי ועוד. לחימה שאליה לא נועדו, אך משנדרשו, הסתערו ולחמו כאריות וכלביאות.

58 שוטרות ושוטרים ממחוז הדרום נפלו בקרבות בשבת ההיא, רבים נוספים נפצעו. אלו השוטרים אשר בגופם הציבו את החומה מול המחבלים, שביקשו להגיע למתקנים אסטרטגיים ולמרכז ישראל.

הם הגיעו לאירוע ההוקרה עצובים, כואבים וגאים. מפקדם ניצב כהן עבר מיד עם כניסתו לתפקיד לגור בשדרות. בבוקר ההוא מצא עצמו מנהל מאות זירות לחימה, כשהמשטרה כמעט לבדה עם 17 ניידות במשמרת ועוד מעט כוח בתחנות.

השף אייל שני ומחלבות גד הכינו להם ארוחת גיבורים, כנסיית השכל שרו בפניהם, ואני אמרתי להם כמה אנחנו מעריכים ומודים להם, גם בשמכם.

5.

ברגע של הפוגה בקרבות ברצועה, כשהוא בסיור עבודה בפיקוד הצפון, מצא הרמטכ"ל רא"ל הרצי הלוי דקה של פנאי כדי לקרוא לסדר את קציניו הבכירים (ואת הדרג המדיני שמעליהם), וביקש שלא לעסוק כעת בהטחת האשמות על מי ידע, מי לא ידע, מי התריע ומי התעלם.

רא"ל הלוי שב והצהיר שאגף המודיעין וצה"ל כשלו, ושכל הדברים יתוחקרו וילובנו, וזאת לאחר שגם שר הביטחון, הוא עצמו, ראש השב"כ, ראש אמ"ן, מפקד הפיקוד ומפקד האוגדה לקחו אחריות. את היתר הם משאירים ליום שאחרי המלחמה. הלוי צודק – כל איש צבא, בכל דרג, שלא ממוקד בהשגת שני היעדים: מיטוט חמאס והשבת החטופים, מפקיר את משמרתו פעם נוספת.

אבל כאמור, הלוי לא מדבר רק לקציניו, הוא מכוון גם ללשכת ראש הממשלה ולשליחיו. רק השבוע פורסם ב"הארץ" דבר הלחצים של נתניהו על הצנזור הראשי ותגובתו של בנימין נתניהו, שלפיה "הצנזור אישר ידיעות שפגעו בביטחון המדינה, בשלום החיילים ובביטחון ראש הממשלה".

זוהי האשמה חריגה וחריפה שמתירה את דמו של הצנזור, שהוא הגורם היחידי במדינה שמחליט מה פוגע ומה לא פוגע בביטחון המדינה. רק הוא. לא נתניהו, לא יואב גלנט ולא הרמטכ"ל. הם יכולים לומר מה דעתם, אבל הוא מחליט.

ואולי הלחצים על הצנזור נועדו בכלל "לחזק" אותו לקראת העתיד לבוא. יש יותר מדי גורמים שהיו רוצים שיותר מדי חומרים לא יתפרסמו. בישראל לא תהיה צנזורה של דיקטטורה, כל הצנזורה כאן בנויה על הסכם עם עורכי העיתונים שייסד דוד בן־גוריון, והוא פועל עד היום. בלעדי ההסכם הזה, נידרש לחזור לחוק הצנזורה המנדטורי מ־1945. לא מומלץ.

6‏.

לצד הלחימה בעזה ולצד ההיערכות לאפשרות של מערכה בצפון, מתקיימת זירה מבעבעת נוספת בגדה ובמזרח ירושלים. מדי לילה פועלים השב״כ, צה״ל וימ״מ, מחסלים חוליות טרור ומבצעים מעצרי מנע באופן שמביא את חמאס לנסות להוציא פיגועים גם מגזרה זאת. ואכן הפיגוע הקשה אתמול בירושלים בוצע בידי שני אחים תושבי מזרח העיר ופעילי חמאס ותיקים.

אינני איתמר בן גביר ולא אהיה, אבל אם חפצי חיים אנו, עלינו לעצור מיידית את שחרור המחבלים לתוך ישראל וירושלים במסגרת העסקאות עם חמאס.

זו הייתה טעות מלכתחילה, שמחזקת את חמאס ירושלים ומקדמת פיגועים בשטח ישראל. עלינו להרוס את בתי המחבלים בנוהל מזורז ועל פי דיני מלחמה ולגרש את בני משפחותיהם ללבנון או לעזה. במלחמה כמו במלחמה. אין לנו ברירה.

7.

לא מעט גופים וארגונים בישראל ראויים להוקרה ולהערכה על תפקוד נפלא במלחמה הזאת. על חלקם כבר כתבתי, והיום אני מבקש לציין את משרד הרווחה, שמתגלה כמשרד חשוב ומרכזי, אשר אנשיו פועלים מהיום הראשון בעוצמה, בפריסה ארצית, ברגישות ובתחושת שליחות – מהשר יעקב מרגי ועד אחרון העובדות והעובדים.

הגוף השני הוא המוסד לביטוח לאומי, שכפוף למשרד הרווחה, ושהוא כנראה הארגון החברתי הגדול והחשוב בישראל המוכיח הסתגלות מהירה, חמלה, חשיבה מחוץ לקופסה, הגדלת ראש ומתן פתרונות מהירים ויעילים לכלל הסקטורים.
כך ראוי. תודה לכם.

8.

ענת ענבר, שאחראית אצלי על תודעת התזונה (אני מפתח לאט־לאט), לימדה אותי שבמלחמה אפשר או לרזות או להשמין, ושזה עניין של החלטה ומוּדעות. לימדה אותי שאין אוכל מנחם, ושיש גם חגיגה בלי עוגה.

והנה בית החולים זיו בצפת, שדווקא מקדם בריאות ותזונה נכונה, ערך השבוע לעובדיו אירוע הוקרה, שכלל דוכני פינוקים עם ופל בלגי ופרצעל. ואני "מתפנק" לי בימים הללו עם מלפפוני בייבי ופלפלונים ממשק חקיקת בשדה יצחק ועם עגבניות שרי מהעוטף.
שבת שלום.