העימותים בתפילה ביום הכיפורים הם דלק למלחמת אזרחים | אבי בניהו

התבערה בכיכרה של העיר העברית הראשונה עלתה והתלקחה ושחררה עוד את הברגים הרופפים שעודם מחזקים את הבית השלישי. חומר הגלם למלחמת האזרחים הוא בנושאי הכפייה הדתית יותר מאשר בהפיכה המשטרית

אבי בניהו 29/09/2023

1

במהלך יום הכיפורים הרהרתי על הסדרה האחרונה של רון כחלילי "קרועים" שעלתה בערוץ 13, העוסקת באיתור בני ובנות עדות המזרח ש"הצליחו", אולי משום שוויתרו על מזרחיותם ו"השתכנזו".

לפני שנתיים זיכה אותי כחלילי במאמר בעיתון "הארץ" בכינוי "משתכנז". משהו לא הסתדר לו עם בן ליוצאי סוריה מהשיכונים ביד אליהו, שלמד מסגרוּת בבית הספר "שבח", שהלך לחברת הנוער בלהבות חביבה ולפתע הפך לעיתונאי, עורך ראשי, יועץ לראשי ממשלה ושרי ביטחון, מפקד גלי צה"ל ואפילו לדובר צה"ל היה. משהו פה הרי לא מסתדר, יש פה בוודאי איזה טריק או קומבינה. לפי כחלילי, הייתי צריך להיות כעת מסגר או בעל מסגרייה או ראש ועד העובדים במפעל הארגז. אבל כנראה שקרצתי לאשכנזים, ויתרתי על מזרחיותי וסללתי את דרכי.

קראתי את המאמר, בלעתי את הרוק, ולשמחתי ענה לו במאמר משלו העיתונאי אורי משגב, תחת הכותרת "מדוע כחלילי קרא לאבי בניהו 'משתכנז'?", וכך כתב: "'משתכנז' הוא כינוי גזעני שבו מרבים להשתמש כחלילי וחבריו למקצוענות העדתית. הכוונה היא לאדם מזרחי שמקיים מאמץ מתמשך להידמות לאויב האשכנזי ולהתערות ככל יכולתו מעבר לקווי האויב. סוג של משת"פ בוגדני ונטול כבוד המתנכר לזהותו האותנטית". כך משגב.

לכחלילי לא הסתדר שאני חבר קיבוץ, שיש לי עבר צבאי ודרגה בכירה ובעיקר לא הסתדר לו שהשתתפתי בפסטיבל עין גב לזמר עברי בכנרת (אף שהייתי הראשון שחשף וגינה את דבריו הגזעניים של שלמה גרוניך באותו הערב). וכעת, אחרי אבישי בן חיים, דודי אמסלם ואחרים, הפציע כחלילי עם הסדרה החדשה על המסך והמשיך לדשן את הוקעת ה"משתכנזים".

זה לקח אותי עשרות שנים לאחור, ליומי הראשון בלשכת ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל. הגעתי למשרדי החדש במשרד הביטחון עם מיטלטליי, שוטטתי מול התמונות של שרי הביטחון הקודמים, של מנכ"לי המשרד, המזכירים הצבאיים ויועצי התקשורת שקדמו לי, והתקשרתי לכרמלה מנשה חברתי ואמרתי לה "כרמלה, בפעם הראשונה יש בקומה הזאת כורסה למישהו מעדות המזרח".

הייתי גאה בכך, וכרמלה נזפה בי ואמרה לי: "איך אתה מדבר? הקווים במשרד הביטחון מואזנים". שנים אחר כך התמניתי למפקד גלי צה"ל. לקח לי יומיים עד שהתפרצו אצלי יהדותי ומזרחיותי. הייתי למפקד התחנה הראשון מעדות המזרח וחשתי שליחות גדולה לתקן, לאזן, להשמיע ולחנך.

את הסימנים והאותות לכך שהסדרה של כחלילי אולי מעניינת, אבל מאוחרת ומוגזמת, לא אקח מהעובדה שכבר לפני יותר מ־40 שנה היה לנו רמטכ"ל ממוצא עיראקי משכונת התקווה (משה לוי ז"ל), שלא "השתכנז" ולא נעליים. אשתמש דווקא בבנק הפועלים. אם בעבר הלא רחוק כדי להיות מנכ"ל הבנק היית צריך לשנות את שמך מציון ועקנין לציון קינן, הרי שמחליפו נשאר עם השם אריק פינטו. ללמדך ששדרות הגיעה לרוטשילד ולא הפוך.

מעולם לא "השתכנזתי", כן התעריתי, למדתי לאהוב את הגבעטרון, את חנן יובל ואת שלום חנוך והטמעתי את איציק קלה, את דקלון ואת דיקלה. ולא רק בהופעה של חנן בן ארי הייתי השנה, אלא גם במחזמר על אום כולתום עם דיקלה ובהופעה של נסרין קדרי ששרה את שירת זמרות וזמרי מצרים ולבנון עם תזמורת מזרח ומערב של חיים כהן.

כאלה אנחנו, רון כחלילי, אין עוד שחור ולבן.

2

בערב יום הכיפורים, כשהתבערה בכיכרה של העיר העברית הראשונה עלתה והתלקחה ושחררה עוד את הברגים הרופפים שעודם מחזקים את הבית השלישי, התפללתי אני ביחד עם אמי לאה ועם ילדיי ונכדיי בבית הכנסת בלהבות חביבה את תפילת "כל נדרי".

התפילה התקיימה במועדון שהוסב לבית כנסת ומבעוד מועד מתחה אחת מחברות הקיבוץ וילון קטן כדי ליצור הפרדה כמקובל. אבל כשאמא שלי התעקשה לראות טוב את החזן ואת ספר התורה, כמו שהיא רגילה בבית הכנסת בחולון מעזרת הנשים הצופה מעל – "הגנבתי" אותה לשטח הגברים ואמות הספים לא נעו.

זו השנה ה־11 שאנשי ישיבת "מצפה יריחו" מתארחים בקיבוץ ביום הכיפורים ומנהלים את התפילות. הם הגיעו תחילה כנערים, אחר כך כחיילים בחופשתם, וכעת הם מקפידים להגיע עם נשותיהם וטפם לשליחות שנטלו על עצמם. 180 איש היו ב"כל נדרי" וקצת יותר אולי ב"נעילה" ובתקיעת השופר, ומי שלא עוקב ביום הזה אחר הרשתות החברתיות, אלא מתמסר לתעניתו ולתפילותיו, לא יכול היה לדעת מאום על המתרחש בכיכר דיזנגוף ועל הסערה הגדולה בעקבות הפרת החלטת בג"ץ ופריסת ההפרדה במרחב הציבורי על ידי הגרעין התורני "ראש יהודי" וההתנגדות לה.

למחרת היום, אל מול כותרות העיתונים והסערה הגדולה, ביקרה אותי בפייסבוק העוקבת חגית מקיבוץ סמוך, על כך שהשתתפתי בתפילה בהפרדה בקיבוץ – סוג של גינוי ותוכחה ו"הערה לסדר". השבתי לה מיד את שאני כותב לכם כאן. את יהדותי ומורשת אבותיי ספגתי בבית אבי וסבי ז"ל, יוצאי יהדות דמשק המפוארת, ובבית הכנסת "אוהל מועד", שם נהגנו להתפלל בילדותי בהנהגתו של הרב הראשי לתל אביב דאז הרב עובדיה יוסף ז"ל.

זוהי גרסא דינקותא שלי, זוהי יהדותי, ואותה אני מנחיל לילדיי ולנכדיי. בבתי הכנסת התפילה היא בהפרדה, אם כי רשאי כל אדם ואדם לנהוג ביהדותו על פי דרכו. היהדות היא דת נעימה, מזמינה ומאירת פנים, אלא אם קיצונים מבקשים להטמיע בכוח או בעורמה באחר את "יהדותם" שלהם. וזה מה שהתרחש לטעמי בכיכר דיזנגוף בערב יום הכיפורים.

השילוב של המתח בחברה הישראלית, אדי הדלק שבאוויר, הרשתות החברתיות שפעלו גם בכיפור, הרגישות המוצדקת לחוסר כיבוד וציות להחלטות בג"ץ והבחירות הקרובות לעיריית תל אביב, כל אלו העצימו אירוע שהלוואי ולא היה מתרחש, כי אם מישהו מחפש כאן חומרי גלם איכותיים למלחמת אזרחים, הוא כנראה ימצא אותם בנושאי הדת וההלכה והכפייה, הרבה יותר מאשר בהפיכה המשטרית.

ביהדות, כפי שאני מבין ומכיר אותה, יש מקום לכולם, איש ואישה על פי רצונם ומנהגם, אבל דין בית כנסת הוא כדין בית כנסת כמו לפני 2,000 ו־500 שנה, אלא אם החליטו יושביו ופרנסיו יחדיו שהוא נוהג כמנהג הרפורמים או כדין אחר. ראיתי כאלה גם בארץ וגם ברחבי העולם.

גם בתוך הייאוש הגדול וגם תחת החרב המונפת מעל ראשינו ובעת שאני כמוכם חש בברגים הרופפים האוחזים את יסודות הבית השלישי, אני מתעקש לשמור על אופטימיות. אני יונק אותה גם מאנשי הציונות הדתית, שקראו תיגר על יוזמתו של איתמר בן גביר להגיע לכיכר ולהתסיס, גם מעיתונאים חובשי כיפה ומאחרים שמבינים שרק אנחנו בעצמנו נוכל להציל עצמנו מידינו. אחר לא יעשה זאת עבורנו.

בערב יום הכיפורים ביקרתי בכותל המערבי ונשאתי תפילה בלבי. אינני איש פוליטי, אינני צריך להיבחר או למצוא חן, אבל האמינו לי שלצד בריאות טובה למשפחתי, ביקשתי "שים שלום בארץ", "תן שלום בתוכנו", כי אני יודע ש־95% מאזרחי ישראל מצטרפים לתפילה הפשוטה, הקריטית והדחופה הזאת.

ויצא לי גם השנה להשתתף בתפילה גדולה מאוד, מעורבת, ללא הפרדה, ביחד עם אלפי גברים ונשים ונוער. זה היה בהופעה של חנן בן ארי בתל אביב, שהייתה בעיניי תפילת רבים של התרפקות וזכר העבר והשורשים ותפילה לעתיד. הרגשתי באולם התרוממות רוח אדירה, אמונה ותקווה. סביבי ישבו אנשים מהתנחלויות ומקיבוצים, ספרדים ואשכנזים, צעירים ומבוגרים, וחשתי שכולם הם האחים שלי ושאנחנו שרים ומתפללים יחד ושנצא מהמשבר הענק הזה מאוחדים וחזקים, אין לנו כל אפשרות אחרת. גם אם יתמהמה – בוא יבוא.

3

ואלו המילים שהשמיע באוזניי בהפתעה ובפאתוס גדול על המדשאה הגדולה בגבעות חביבה בשנת 1982, מנהיג מפ"ם והקיבוץ הארצי יעקב חזן ז"ל, ואני אז בן 24, ראש קן כפר סבא ודובר בשומר הצעיר: "הקשב נא, בחור צעיר, אם חלילה תדבק בתנועתנו התדמית של שונאי דתיים ואוהבי ערבים – לא תהא לנו תקומה". הביט בי לוודא שהבנתי ונכנס עם עוזרו לרנו 9 ששלחה אותו בחזרה למשמר העמק.

בטח תפס אותי כשהוא עצבני ביציאה מאיזו ישיבה של מזכירות מפ"ם או של הקיבוץ הארצי. אבל דבריו אליי מהדהדים שנים ארוכות בראשי ומהווים בעיניי סוג של צוואה לחיים משותפים של חילונים, דתיים, יהודים וערבים בפיסת הארץ הזאת.

4

אלמה, הנכדה הנסיכה שלי, בת 4. היא כבר ב"גן זית" של הגדולים. נכדתי הבכורה, משוש חיי ובלעדיה אני באמת חצי בן אדם. אני מצפה בכל שבוע לפגוש אותה כחכות אדמה חרוכה לגשם הראשון, היא זיכתה אותי בחוויית הסבאות המדהימה וחנכה אותי לקראת אחיה יהב ודודנה עתי.
היא אוהבת הרבה דברים ובעיקר שמלות של נסיכות בצבעים שונים ונעלי בובה עם נצנצים, והתחביב שלי הוא לקנות לה אותם וליהנות מעיניה הבורקות מכל שמלה חדשה בצבע שונה.

אני מאחל לה ילדות מקסימה, סקרנות והתפתחות, בריאות ואושר ומבטיח לה שסבוש עושה הכל לפרוס מעליה כיפת ברזל כדי שהעתיד שלה יהיה בטוח ומבטיח. מזל טוב, נסיכה.

שבת שלום וחג שמח.