מה יהיה עם עזה? ככל הנראה – בדיוק אותו דבר | אבי בניהו

מה יהיה עם עזה, האם אנחנו במלחמה מתגלגלת מול איראן, לאן הולך נתניהו, ולמה אני גאה בראשי הערים שלנו ובדור ההמשך של הפלמ"ח? אבי בניהו בטור השבועי

אבי בניהו 12/05/2023

1

"מה יהיה עם עזה? ככה נחיה מסבב לסבב"? זו הייתה השאלה הכי נשאלת השבוע, וזוהי התשובה: כשעזבנו לחלוטין את רצועת עזה, עבר השטח כזכור לרשות הפלסטינית שהייתה "הריבון" – וזמן קצר אחר כך "נטל" חמאס את הריבונות בכוח הנשק והפך לשליט הפוליטי והצבאי היחידי והחזק ברצועה.

והנה כעת, בפעם השלישית, פועל צה"ל בעוצמה בעזה נגד הג'יהאד האסלאמי, כאשר חמאס יושב על הגדר ודי נהנה מ"שיתוף הפעולה" שלו עם צה"ל בהחלשת האופוזיציה מבית של הג'יהאד האסלאמי.

טוב, זו לא בדיוק אופוזיציה. שני הארגונים הם באחריות איראנית, וזה לא בדיוק שיתוף פעולה, יותר זהות אינטרסים רגעית. חמאס הוא גם ארגון טרור, אבל במקביל הוא הריבון ברצועה ואחראי לאנשים ולשגרה העצובה שלהם. האינטרס שלו כרגע הוא להיצמד למשטר ההבנות עם ישראל, לרסן את עצמו ולא להיגרר לעימות צבאי. זהו גם האינטרס הישראלי המובהק, לא להיקלע לסבב צבאי נוסף בעזה ללא צורך.

בסוף, בערבו של יום, לאחר שתבוא תגובה, ותגובה לתגובה וכך הלאה, נישאר סביב רצועת עזה, בערי וביישובי הדרום, עם מציאות ביטחונית מורכבת ומתעתעת. כל ממשלות ישראל להרכבן ולסוגיהן, נקטו וממשיכות לנקוט אותה המדיניות בדיוק ומאותה הסיבה – כי אין אחרת.

ישראל מנהלת ותנהל ברצועה אחזקת שבר ביטחונית: הגדלת מרווחי ההפוגה בין סבב לסבב, ניסיון לאזן שיקולי רווח והפסד בהוצאת פועלים לעבודה, ושמירת חזון שיקום הרצועה עבור תושביה המסכנים, למודי הסבל ונטולי העתיד, התקווה והחלום.

אז מה יהיה? צריך לומר אמת: זוהי המציאות, היא לא השתנתה וספק אם תשתנה גם בעתיד הקרוב, כל עוד שולטים ארגוני הטרור ברצועה. שלשום, זמן קצר אחרי הדיבור על הפסקת אש, ניסה הג’יהאד לומר את המילה האחרונה בירי לעבר תל אביב בתקווה לצבור הישג. זה לא צלח, אבל אז ניצלה ישראל "חלון הזדמנות" וחיסלה את ראש המערך הרקטי של הארגון.

המערכה נמשכה גם אתמול ותגובת הג'יהאד האסלאמי, נכון לשעת כתיבת שורות אלו, היא עדיין במסגרת מה שמכנים בצה"ל "בהקשר ובמידה". ישראל, עם התיווך המצרי, תמתין לסבב הבא, בתקווה שיהיה רחוק, אבל בהכרח גם קשה יותר ואולי גם רב־זירתי.

2

אנחנו למעשה נתונים במלחמה עם איראן, גם מעבר לכל גבולותינו וגם בטהרן. לאחר שהשקיעו ועודם משקיעים מאות מיליארדי דולרים בבניית כוחות קדמיים לאורך גבולנו בצפון, בדרום, ובמידה מסוימת במזרח – מבקשים ויבקשו האיראנים לממש מתישהו את ההשקעה ולמשוך דיבידנדים.

בסוף שנות ה־80, בשיחה עם רח"ט מחקר באמ"ן הפורש תא"ל דני רוטשילד, הוא אמר לי שהאיראנים הונו אותנו כשחשבנו שענף היצוא מספר אחת שלהם הוא נפט – והנה מתברר שהוא בעצם יצוא אידיאולוגיה אכזרית למזרח התיכון.

זה התחיל ביצוא אידיאולוגיה פונדמנטליסטית שיעית ממשטר האייתוללות לכל מקום אפשרי במזרח התיכון, באירופה ועוד, עבר לפעולות סעד ורווחה לכיבוש האוכלוסייה בכפרים ובערים בלבנון, בעזה ובשומרון כמו במדינות נוספות, והמשיך ביועצים, כסף, נשק ואימונים.

בפועל, הקימה איראן בחזית הצפונית שלנו כוח צבאי משמעותי באמצעות חיזבאללה, שכבש בינתיים את לבנון וביירות, שנחשבה ל"פריז של המזרח התיכון", והיא מנסה להתבסס גם בסוריה. בדרום נבנו חמאס והג'יהאד האסלאמי. וככל שהתקדמה תוכנית הגרעין שלה, חיזקה איראן את המרכיב הצבאי בגבולותינו כדי שיהווה גורם הרתעה לתקיפה באיראן וינגיש להם יכולת תגובה לכשיחליטו להפעילו.

מה שעושים האיראנים בחודשים האחרונים הוא "לחזק את הברגים" בין כלל הכוחות שבנו – חיזבאללה, חמאס והג'יהאד האסלאמי – כדי שיבנו ביחד בפן המודיעיני, הטכנולוגי והמבצעי, כוח משמעותי ומרתיע. זה מה שקוראים אצלנו "מערכה רב־זירתית" וזה בהחלט חדש ומאיים.

האיראנים מחזקים לאט ובעקביות את מעמדם גם במפרץ וגם בסוריה. הם מתכננים ומקדמים את המערכה המשולבת נגד ישראל, ומבקשים גם להעניש אותה על אין־ספור פעולות לעיכוב תוכנית הגרעין שלהם, כולל בסוריה, כדי להביא אותנו מותשים וחבולים ככל שניתן למפגש עם חציית הסף שלהם ליכולת גרעינית צבאית.

זוהי השכונה המתעצמת שלנו ומולה נדרשים: מנהיגות ראויה ואחראית; טיפול במרכיבי ההרתעה, ההתקפה וההיערכות בעורף; ו"חיזוק הברגים" גם בתוך החברה הישראלית, מהר ככל שניתן.

3

השבוע הופיע באולפן הבוקר של קשת שבו השתתפתי, ראש המועצה האזורית אשכול, גדי ירקוני, שהותיר את רגליו בשדה הקטל בשדות הקיבוץ וגם שניים מחבריו. ירקוני וחבריו להנהגת היישובים בעוטף הם מרכיב חשוב מאוד בחוסן הלאומי שלנו, מנהיגות סמכותית ובוטחת שמקרינה אמון, אמינות ויושרה. לא בכי ונהי.

גדי ירקוני דיבר על החקלאים שרוצים לחזור ולעבד את השדות ולטפח את המטעים עד למטר האחרון. אני הזכרתי את הרפתנים שחולבים תחת אש ולא יכולים ללכת לשום מקום, כמו פינוי או התרעננות. יש להם מחויבות לפרות, לקיבוץ ולמחלבות.

בעוד מספר חודשים יתקיימו הבחירות לרשויות המקומיות, ואני אומר לכם שהמנהיגות המקומית שלנו עולה אלף מונים באיכותה וברצינותה על המנהיגות הארצית. הם גם יותר יציבים במשך זמן הכהונה וגם צמודים יותר "לרצפה" ולמגע עם התושבים והאזרחים – ואני ואתם רשאים להיות גאים בהם מאוד.

4

כשנאם השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו בפני הציבור יחד עם שר הביטחון – שחודש קודם לכן ביקש לפטר – עם הרמטכ"ל ועם ראש השב"כ, נזכרתי בנתניהו הישן: ממלכתי, סמכותי, מפרגן, לא מסית ולא מתלהם.

בכלל, בניהול אירועים ביטחוניים שכאלה, אני די סומך עליו, הוא הוכיח לאורך השנים אחריות בהפעלת כוח צבאי, דיאלוג נכון עם מערכת הביטחון (למעט נושא הצוללות). אבל זו הייתה כנראה "מובלעת ממלכתית" בתוך התוהו ובוהו שפוקד את נתניהו, את ממשלתו ואת החברה הישראלית.

נתניהו ניצל מצוין את העיתוי הביטחוני כדי לשדר החזרת ידיים להגה, הוא מידר את איתמר בן גביר, נתן חופש פעולה מבצעי ונהג נכון. יש שמעידים או מהמרים שהוא בדרך חזרה לנתניהו הישן, לאחר שספג את הנזק העצום שגרם לעצמו ולנו בארבעת החודשים האחרונים. אחרים יאמרו שאין שום סיכוי שזה יקרה.

נתניהו, למעשה, לא סופר את השרים והח"כים שלו, שמחלקם הוא סולד. הוא משחק בהם ומשתמש בהם. אבל הוא כן סופר מאוד את מתפקדי הליכוד. זהו בסיס הכוח שלו. בדרך כלל, בסיס התמיכה הוא סביב למעלה מ־80%. בתקופה האחרונה הוא ירד לשפל של 60%. אם זה ימשיך לרדת, הוא יודח. הוא יודע זאת, הם יודעים זאת, שריו יודעים זאת, ולשם בדיוק הוא מכוון את מאמציו.

נתניהו הוביל בחודש האחרון את המהפכה המשטרית לקבורה בחיק המשפחה. לא נמסרה הודעה לציבור. לא היו ביקורי תנחומים. ככה בשקט, כמו הלוויות בתקופת הקורונה.

הוא הרחיק קצת את בנו לנכר, באופן שמנתק את השרים שב"סיעת יאיר נתניהו" בממשלה ממקורות החמצן שלהם. הוא דחה את פינוי ח'אן אל־אחמר, מתנער מבן גביר וצובר "סמנים מעידים" על שינוי כיוון. בדרך, הוא משגר את מקורבו, השר רון דרמר, לפגישה מסקרנת עם אהרן ברק, ככל הנראה בסוגיית עסקת טיעון או הליך גישור במשפטו.

לאן הולך נתניהו? רק הוא יודע בינתיים. האם יצליח לשקם את שהרס בארבעה חודשים? זה יהיה קשה וארוך, אם בכלל. החלופה, מבחינתו, אכזרית הרבה יותר.

5

בערב ל"ג בעומר, לצד המדורה הגדולה במירון, בערה מדורה קטנה וצנועה יותר בחצר בית הפלמ"ח בתל אביב. ל"ג בעומר הוא יום ההולדת של הפלמ"ח, והלוחמות והלוחמים בעשור העשירי לחייהם הגיעו יחד עם דור ההמשך של הילדים והנכדים לאירוע סביב המדורה.

היו שם גם הנשיא יצחק הרצוג ורעייתו מיכל, שאביה לוחם פלמ"ח, ושר הביטחון יואב גלנט, שאמו פרומה ז"ל שהלכה השבוע לעולמה והייתה גאה בבנה האלוף ושר הביטחון, עלתה באוניית "אקסודוס", ושייקה גביש – ממייסדי צה"ל, ממפקדי הפלמ"ח ומייסד עמותת הפלמ"ח.

בניהם של מפקדי החטיבות בפלמ"ח נשאו בגאון את דגלי החטיבות לבמה. את דגל הפלמ"ח נשאו אל הבמה נכדו ונינתו של מפקד הפלמ"ח, יגאל אלון. להקה צבאית שרה שירי פלמ"ח עם המשתתפים, אניטה שפירא דיברה וגם אחרים – ורבקל'ה מלהקת הצ'יזבטרון ניגשה אליי וסיפרה לי בסוד שהיא קוראת קבועה של הטור הזה.

ואני בנו של לוחם הפלמ"ח יעקב בניהו ז"ל, ושאחי רונן איש משרד הביטחון היה שותף להפקת האירוע, ישבתי שם, נושם אוויר פסגות וגאה בזה שאני דור המשך ללוחמי פלמ"ח. מסביב ייהום הסער, אך ראשנו לא ישח. לפקודה תמיד אנחנו. שבת שלום.