האם אלו ימיה האחרונים של ממשלת ה"אין ברירה"?

הקואליציה המוזרה מקרטעת ונראית כמחשבת את קצה לאחור. במאבק המשפטי המביש בין נתניהו לאולמרט לא יהיו מנצחים. וגם: על איזנקוט בפוליטיקה, מינוי הרמטכ"ל הבא, א.ב. יהושע וקטיף דובדבנים

אבי בניהו 17/06/2022

1.

לממשלה, לכל ממשלה, יש כוח אדיר וחייתי לשמור על עצמה. ככל שתהיה פצועה ומאוימת יותר, כך יתחדדו החושים, ייחשפו השיניים ויברקו העיניים. המתנגדים יקראו לזה ״אחיזה בקרנות המזבח״, חברי הממשלה יקראו לזה ״הצורך להמשיך בעשייה״. אבל בסוף מדובר בתורת המספרים, וביכולת לתחזק רוב שימנע נפילה והליכה לבחירות או להקמת ממשלה חלופית ללא בחירות.

הקואליציה המוזרה והייחודית שהקימה כאן ״ממשלת אין ברירה״, מקרטעת ונראית כמחשבת את קצה לאחור. מנהיגים ותיקים, כמו למשל נתניהו, יתקשו לזהות את היום שבו אין להם עוד מרפסת לנאום ממנה להמון. הם מאוהבים לרוב בעצמם, ברעיונותיהם, באישיותם הכובשת, בהחלטותיהם, בשגיאותיהם וכו׳. חזקה שמנהיגים צעירים יותר ומנוסים פחות, כמו בנט, לפיד וגנץ, מיטיבים להבין את המצב ואת הצומת שאליו הם מתקרבים. כל שמעניין אותם כעת הוא למשוך כמה שיותר, להספיק כמה שיותר, להיערך בגושים הפוליטיים הטובים והיעילים עבורם, ולחצות את הצומת בשלום.

חוקרי הפוליטיקה המקומית שלנו מתקשים לחקור ולתעד טראומות ואירועים פוליטיים מרתקים, כשם שהחוקרים הצבאיים אינם אוהבים לעסוק במלחמות שאהבנו לשכוח, כמו מלחמת ההתשה, לבנון ואחרות. כך למשל ״מפלגת המרכז״ של איציק מרדכי, אמנון ליפקין־שחק, דן מרידור ורוני מילוא, שסייעה להדיח את נתניהו ולהמליך את ברק ולא שרדה, לא תועדה בשום מחקר פוליטי, ספר או סרט טלוויזיה.

אני מקווה שהממשלה הנוכחית והקואליציה המוזרה הזו כן תיחקר ותתועד, כי היא מרתקת ואולי חד־פעמית. בעיניי, הדבר הכי מסקרן הוא המניעים לפער הבלתי נתפס בין איכות השירות, השרים, המנכ״ליות והמנכ״לים, היקף העשייה והתוצאות (ויש גם כישלונות או הצלחות חלקיות), לבין תדמיתה ומידת הלגיטימיות שלה. זו לא רק ״מכונת הרעל״ של הפייק ניוז והדה־לגיטימציה שמפעיל נתניהו, זה רחב ועמוק יותר, וקשור בעיניי לערעור יסודות הדמוקרטיה, עליונות שלטון החוק ועוד.

2.

תביעת הדיבה של ראש הממשלה   לשעבר נתניהו נגד עמיתו אהוד  אולמרט, היא ״קרב דיאדוכים״ שסיפק השבוע כותרות עסיסיות ומעוררות גועל. נער הייתי גם בגרתי, ולמדתי שמי שמבקש לצאת ולנקום, מוטב לו שיכין מראש שני קברים: האחד לנוקם והשני לננקם. לא יהיו כאן מנצחים, אלא מפסיד יותר ומפסיד פחות.

אקדים ואומר: לא אהבתי את הקביעות הרפואיות של אולמרט על בני משפחת נתניהו, לא אהבתי את העובדה שלא לקח צעד לאחור באצילות, ולא אהבתי את התביעה של נתניהו, כי אני יודע שהיא מגיעה ממקום שכלתני, של רצון להעמיק ולהרחיב בציבור את תחושת ההתקרבנות, לעורר אמוציות במחנהו הגדול, ולחזק את ההתלכדות סביבו וסביב משפחתו. המשפט הזה, והעדויות שבו, יכולים להיות שווים לו עוד מנדט או שניים.

מצד שני, זכותו של נתניהו לנקוט את כל הצעדים החוקיים להגנה על שמו הטוב ושם משפחתו, אבל עליו לדעת לשלם את המחיר ששילם השבוע, ושחלק מהעדויות ישמשו את מתנגדיו במערכת הבחירות הקרבה.

ועל החיילים, אנשי הביטחון, הטייסים, המחנכים והמדענים שלנו ורבים נוספים שיושבים וצופים במחזה שמספקים מנהיגים לשעבר – אין לי מה לומר, מלבד מילה אחת: ״בושה״.

3.

קראתי פעמיים השבוע את האיומים של ח״כ דודי אמסלם, שלאחרונה אמר שלא רק שיכניס את אנשי השמאל למכלאות או ״שנדרוס אותם״, וכעת הוסיף: ״כשנחזור לשלטון, נרסק את העצמות של השמאל״.

שאלתי את עצמי מיד מה אני יכול לעשות? כיצד עליי להיערך? וגם מה זה בדיוק שמאל? מי יקבע מי במכלאה ומי לא, מי יישאר עם גפיים ומי יקבל חנינה?

פניתי מיד לחברי הטוב עו״ד ציון אמיר, שיש לי יסוד סביר להניח שישמש בתפקיד בכיר ב״ועדת החריגים״ של אמסלם וקרעי. ביקשתי ממנו שיהיה עבורי מליץ יושר, שיגיד שאני ילד מעדות המזרח מיד אליהו, שנשלח בילדותו לקיבוץ ושם שטפו את מוחו ושהוא בבחינת ״תינוק שנשבה״. שיאמר ששירתי בצבא, שנתניהו רצה אותי גם כיועץ תקשורת ב־1998 וגם כראש הסגל ב־2010, שאני מתון ולא מתלהם. ביקשתי מציון אמיר שיעיד עליי שבילדותי ובנערותי סבלתי מאסתמה קשה ושאם נגזרה עליי מכלאה, אז לפחות בחדר עם חלון, שיהיה לי אוויר.

(אגב, ברכות לעו״ד ציון אמיר, שהתמנה השבוע לחבר בנשיאות מועצת העיתונות בישראל. אין לי ספק שהוא ישביח את דיוניה ואת החלטותיה).
לאחר מכן התקשרתי לסוכנות הביטוח ״מדנס״, ששם אני מבוטח כפורש צה״ל, ושאלתי אם הפוליסה מכסה שיקום גפיים שרוסקו, והתשובה היא שכן.

אז אני יחסית ערוך ואופטימי.

4.

תחשבו רגע על התסריט הפוליטי הבא, ובעיקר על האליבי שבמרכזו: הממשלה מתפרקת, רוב הכנסת לא רוצה בחירות, ונתניהו משיג רוב דחוק עם הגוש בתוספת העריקים האחרונים. דמותה של הממשלה החליפית בראשותו, ודמותם ותפקידם של השרות והשרים המיועדים, מעוררים פחד ובהלה בחלקים בישראל, במזרח התיכון ובעולם.

ואז מתייצבים מול המיקרופונים בני גנץ וגדעון סער, פונים לציבור ואומרים: ״החיים הם בחירה בין החלופות, איננו אוהבים את נוכחותו של נתניהו במצבו בפוליטיקה הישראלית ועשינו הכל כדי להיפרע ממנו ולהרחיק אותו מהשלטון. יחד עם זאת, יש עלינו אחריות כבדה היסטורית.

סיכמנו עם נתניהו שנצטרף לממשלה ביחד איתו, גנץ יהיה ראש ממשלה ראשון ונתניהו שני, ובכך נמנע מערכת בחירות נוספת. נשאיר את בן גביר וסמוטריץ' ואת רע״ם מחוץ לממשלה, נחזיק במשרד המשפטים ובעוד משרדי מפתח, נשמור על הדמוקרטיה ושלטון החוק מבפנים. אנחנו יודעים שחלק מבוחרינו לא יאהבו את זה, אבל כנראה שזו חלופה טובה יותר לישראל מהחלופה של אחיזת נתניהו ובן גביר במשרדי המשטרה, ביטחון הפנים והתרבות״.

בחירות הן הימור גדול מדי עבור ״מחנה השינוי״ והאינטרסים הלאומיים והממלכתיים שלו. אל תגידו שאין כאן אליבי.

5.

היו ימים שבהם איסר הראל, לפקודת בן־גוריון, היה לוקח אנשים כמו עידית סילמן, ניר אורבך, ח״כ זועבי או גנאים ומכניס אותם לתוך בית ״האח הגדול״ של אז, עם חסינות נלווית מפני הדחה, שיישבו שם. אז השכילה מפא״י לבנות מערכות ביוב משוכללות, שליטה בתקשורת ובצנזורה, ועשתה מה שהיא רוצה בטענה של ״טובת המדינה״ או ״ביטחון ישראל״.

היום יכולה ח״כ זועבי להרעיד ממשלה שלמה, להמיט קלון ואולי כליה פוליטית על סיעתה, ולהסתובב ברחבי התקשורת כגיבורת היום. כמו שח״כ אורבך יכול בקלות להטיל צל מעצם פגישתו עם בנט על פגישתו של ראש הממשלה עם יורש עצר של האמירויות, שתוהה בוודאי ״מיהו אותו אורבך שגנב לי היום את הכותרות״.

6.

לרמטכ״לים שמצטרפים לפוליטיקה, אני נוהג להזכיר כבר שנים כמה כללי יסוד: הראשון, כשאתה פושט מדים ומתייצב בפני הציבור כפוליטיקאי, אתה הופך נמוך ב־20 סנטימטר (אצל איזנקוט זה קריטי…). שנית, עד עכשיו התרגלת לכך שאדם אחד ממנה אותך, וכעת עליך להתחנף (כן, אין מילה אחרת) למאות אלפים, ללטף אותם, לבקר בשמחות שלהם ולדבר אליהם. שלישית, התרגלת לכך שכל אחד נכנס אליך עם דעתו ויוצא עם דעתך. ובכן, זה נגמר.

זכור שאתה מצטרף לסוג של מקצוע שחייבים לדעת בו לשרוט ולהישרט, להיות מוכנים להיות מרומים וללמוד להחזיר, וגם להסתכן בכך שאולי תהיה שר בכיר ואולי זוטר, ואולי בכלל תראה את הקרחת של הח״כ מולך מהספסלים האחוריים של הכנסת.

איזנקוט הוא אדם מיוחד, צנוע, ערכי וחכם. כמו קודמיו, הוא יודע בעיקר לשרת ציבור. החלטתו להשתלב בחיים הפוליטיים נתקבלה, אך הפלטפורמה טרם. בכל מקרה, הוא צריך להתהלך עם שלט ״ל״ וירטואלי על גבו – לא עבור העוברים מולו, אלא עבורו, לדעת שהוא צוער בתחום, ושבניגוד לחלק שהצליחו, חלק מהטובים כמו ליפקין־שחק, עמי אילון, עמרם מצנע ואחרים, כשלו.

איזנקוט מחשב מהלכים, למד, נפגש, מכין ומחדד עמדות, ואם לבסוף ייכנס, זו תהא תרומה איכותית למערכת הפוליטית שלנו. הלוואי ויצליח להתהלך בבטחה בתוך שדה המוקשים כפוי הטובה והאכזרי הזה.

7.

תהליך מינוי הרמטכ״ל איננו מקובע בחוק או בפקודת הצבא. הוא ולוח הזמנים הנלווה לו נתונים לשיקולו הבלעדי של שר הביטחון, למרות הערת מבקר המדינה שיש להסדיר את העניין.

השבוע צפה הסוגיה בעקבות החלטת גנץ להקדים את תהליך מינוי הרמטכ״ל בעקבות חוסר היציבות הפוליטית. הוא הציב שלושה מועמדים, יראיין אותם ויביא את מועמדו, לאחר בחינת ועדת המינויים הממשלתית, לאישור מליאת הממשלה.

אף שיש עוד חצי שנה לכהונתו של אביב כוכבי ואף שהרמטכ״ל לא אוהב שמכריזים על יורשו חודשיים מראש, גנץ נוהג נכון, ומי שיכול להעיד על כך זה כוכבי עצמו. בקדנציה שלו כיהנו שלושה שרי ביטחון, הוא התנהל ללא תקציב מדינה, והטלטלות הפוליטיות צרבו בגבו ובבשרו ובצה״ל.

המועמדים המובילים לתפקיד הם האלופים הרצי הלוי ואייל זמיר. אני מעריך שגנץ, לאחר שיתייעץ עם שרי ביטחון ורמטכ״לים קודמים, עם אלופי צה״ל ושרים, יעדיף את הרצי הלוי בגלל אישיותו, כישוריו, מסלול שירותו ואתגרי צה״ל. הניסיון לצבוע את זמיר ״כאיש של נתניהו״ אווילי. זה נכון שנתניהו אוהב אותו והיה שמח לו היה רמטכ״ל, אבל הוא יתמוך (אם הממשלה תנהג כראוי ותיוועץ בראש האופוזיציה כמו שצריך) במינויו של הרצי הלוי, נצר למשפחת רבנים ומשפחה רוויזיוניסטית.

האישיות של הרמטכ״ל חשובה, אבל האתגר חשוב יותר. צה״ל זקוק, כך נראה לי, למנהיג שידגול במדיניות של ״בדוק וחדש ולא ראה וקדש״, שישים הכל על השולחן, ללא פרות קדושות, ויבנה ויתאים באומץ את צה״ל לאתגריו החדשים.

הצבא הוא גוף שמרן ומוגן. לא קל לבצע בו שינויים גדולים וככל שהיו כאלה, הם נכפו עליו מהדרג הפוליטי (הקמת המפח״ש, פיקוד העורף, החץ, הלוויין הצבאי ולהק המסוקים על ידי משה ארנס). הרמטכ"ל הבא יידרש לעוז לשנות, להפוך כל אבן, לקצץ היכן שצריך ולבנות מחדש את הצבא במבנה ובפרופיל הנכון.

8.

בעקבות מאמר שפרסם ״מקור ראשון״ על ספרו החדש של אסף ענברי, ״אדום״, ניהלתי השבוע שיחה מרתקת עם העורך חגי סגל טרם קראתי את הספר, על ״אדמו"רי השמאל הישראלי דאז – יצחק טבנקין, מאיר יערי ומשה סנה״. זה הזכיר לי סיפור על יערי וסנה, שאותו אני מבקש לחלוק עמכם: בסוף שנות ה־80 נלוויתי למסע ראשון של שר הביטחון רבין לגרמניה. ביקור חשוב והיסטורי. מפריז הגיעה לסקר כתבת ״מעריב״ דאז תמר גולן ז״ל, ובתום הביקור ״נתקענו״ שנינו בבון ללילה עד לטיסה למחרת. תמר לקחה אותי לבית קפה אהוב עליה באחת מסמטאות העיר. ״יש שם שטרודל נהדר״, אמרה, ואף לחשה לי כי נהגה להיפגש שם עם חבר קרוב, רמטכ״ל מצרים גנרל גמאסי.

ושם, לאחר כוס יין או שתיים, התחילה לספר לי סיפור מרתק: ״בשעתו שלחו אותי מקיבוץ להב לפעילות בקיבוץ הארצי בתל אביב, נחשבתי לרווקה ותיקה וחשבו שאמצא שידוך טוב בעיר הגדולה. השנים היו שנות ה־50 ואני שובצתי לתפקיד מזכירתו של שמעון אבידן מעין השופט, מייסד חטיבת גבעתי, איש פלמ״ח ששימש אז כראש מחלקת הביטחון של הקיבוץ הארצי. התייצבתי ואז לקחו אותי להראות לי את 'החדר' בתל אביב שבו אגור במהלך השבוע, כמקובל לגבי פעילי התנועה ושליחיה בעיר. 'החדר' היה בקומה הרביעית בבניין ברחוב בן יהודה. המלווים הכניסו אותי לדירה, הסבירו לי היכן המטבח, הסלון והחדר שלי, הצביעו על חדר נוסף בדירה ואמרו שהוא ״מחוץ לתחום״, ושמדי פעם יגיעו לדירה ולחדר אנשים שיש להם מפתח, יבצעו את עבודתם ולא יפריעו לי".

עם הזמן התברר לה, מספרת גולן לשמוצניק צעיר שכמוני מ״על המשמר״, שמהחדר הסודי פעלו תצפיתנים מטעם מאיר יערי, יעקב חזן ושמעון אבידן, שעקבו אחר תנועת חברי קיבוצים שהגיעו למשרדו של משה סנה, שפעל בבניין מעבר לכביש. הם עקבו, זיהו אותם ופעלו להדחתם מהחברות בקיבוץ.

אחר כך למדתי מחוקר מסוים שגם בקיבוץ שלי הדיחה אסיפת החברים את אחד מחברי להבות חביבה שנפגש בחשאי עם סנה.

9.

זה לא רק א.ב. יהושע (בולי) שנפרדנו ממנו השבוע, זהו דור שלם של סופרים שעבורם ישראל חופשית ודמוקרטית איננה עניין מובן מאליו. אלו עמוס עוז, יהושע קנז, נתן שחם, יורם קניוק ונוספים ונוספות שחלמו, לחמו ועיניהם ראו את מדינת היהודים שקמה, ובכתיבתם המיוסרת היו כה חרדים לה ולדמותה. חלק נפרדו מאיתנו אופטימיים וחלקם מפוכחים. בראיון שהעניק לניר ברעם לפני מספר חודשים, שיתף יהושע באכזבתו ובנטישתו את עמדותיו. ״אבוד כבר״, הוא טען. אני מעריך שרצה לעורר אותנו, אבל אנחנו אוהבים לישון אחרי ספר טוב. יהי זכרו ברוך.

10.

יום אחד אחרי שפרקתי מזוודות שהכנתי לניו יורק, מאחר שנמצאתי חיובי לקורונה, הודיעו האמריקאים שאין צורך בבדיקה.
תמיד אני האחרון ״לאכול״ אותה, אבל הכל מלמעלה.

לאחר ארבעה ימים בבידוד (ברוך השם ללא תסמינים) ועם תעודת מחלים, החלטתי לתור את הארץ. לקחתי את נכדתי אלמה לקטוף דובדבנים ב״בוסתן בראשית״ בעין זיוון. ראיתי ילדה יפה בין הפירות ובכיתי מאושר. כל כך יפה שם, מזג האוויר טוב והגולן יפה מתמיד, ויש גם מה לאכול. תאמינו לי, בדקתי. תבדקו גם בעצמכם. שבת שלום.