מדינת היהודים נכנסת לשנתה ה־75 כשהיא מצד אחד עטורת הישגים ומנגד נמצאת בקבוצת סיכון

הבית השלישי עדיין בונה את יסודותיו. הוא זקוק לאהבה ועשייה, ולאפס סובלנות להסתה, שנאה ופלגנות. הסרט שחושף את כאבן של משפחות הטייסים, ופרידה מאילן גילאון, שמורשתו היא מופת לחברי הכנסת שלנו

אבי בניהו 06/05/2022

1.

מדינת היהודים שלנו, מדינת ישראל, נכנסת לשנתה ה־75 כשהיא מצד אחד עטורת הישגים ברמה הבינלאומית, ומנגד היא בקבוצת סיכון עם לא מעט מחלות רקע.

צאו ולמדו כמה שנים החזיקו מעמד הבית הראשון והבית השני, וכמה שנים גלינו וכמעט לא היינו בין הבית הראשון ועד להזדמנות השנייה לבית שני, שגם אותו איבדנו בגלל אותן "מחלות רקע" יהודיות שעליהן עמד ראש הממשלה בנט בנאומו ב"יד ושם", וכמוהו הנשיא הרצוג, הרמטכ"ל ואחרים. בשנתנו ה־75 האיום עלינו הוא מבית. השיסוע, הפלגנות, השנאה, ההסתה, הפוליטיקה המכוערת, הארס הנוטף ברשתות החברתיות, הפייק ניוז, ענייני המוסר והערכים, השחיתות ועוד.

וכשמצד אחד ניצבים למרבה הצער כל אלה, מנגד עומדים ההישגים הגדולים המזכים אותנו בהערכה והוקרה עולמיות, 120 החיילים והחיילות המצטיינים של צה"ל, 12 משיאי המשואות בהר הרצל, טייסי חיל האוויר ואנשי 8200, חניכי המכינות הקדם־צבאיות, המתיישבים והחקלאים שלנו, אנשי המדע, ההייטק והטכנולוגיה.

למדינת ישראל בשנתה ה־75 ישנו קטר חזק, מתקדם ורב־עוצמה. זהו קטר כלכלי וביטחוני עם עליונות מובהקת, מודיעינית וטכנולוגית, שסוחב אחריו את המשא הכבד של מדינה צעירה, שברירית ומאותגרת מכל עבר. אך בעוד הקטר חזק ואיתן – הקרונות מעט רופפים, וזה הזמן להתחיל לשפץ, לחזק, לחדש ולמגן אותם.

את הקרון החברתי, שהותיר מאחור אוכלוסיות שלמות ששקועות במעגל העוני והדלות; את קרון החינוך, שזקוק לבוסטר בתקציבים ובעובדי הוראה מעולים; את קרון הרפואה הציבורית, שיובש במשך שנים והתעלה בכוח עובדיו המסורים על פקידיו בעת הקורונה; את קרון הרווחה, שאמור לתת פתרון יהודי רחמני לניצולי שואה, לאנשים שהגורל התאכזר אליהם, לבעלי המוגבלויות ולנכים; ואת קרון התחבורה, שזקוק למיליארדים עבור מסילות רכבת, תחבורה ציבורית ונתיבים, כדי שהמדינה לא תיתקע.

יש לחזק את קרון קליטת העלייה, שבפניו אתגר לשכנע ולשנע לישראל 300 אלף עולים בשנתיים הקרובות, ולתת בוסטר לציונות וליכולותיה של ישראל. צריך לחזק גם את קרון הנגב והגליל – חיזוק יישובים והקמת חדשים, הפניית תעשייה, תחבורה, תעסוקה, מיזמים לאומיים ועוד. במובנים מסוימים חלון ההזדמנויות לחיזוק הנגב והגליל הוא לא בלתי מוגבל בזמן. וגם את "קרון אזרחי ישראל הערבים" צריך לחזק, ולהעלות אליו את כל אותם אלה שרוצים להשתלב כאן ולא להתבדל.

אני יודע שזה נראה הרבה ובעיקר קשה, יקר ולא בר־השגה, אבל אני אומר לכם שהקטר חזק ומלא דלק ושקופת המדינה מלאה, ושיש בכוחה להתחיל בתוכנית חומש לחיזוק החברה והמדינה שלנו כדי להתגבר על גיל הסיכון ומחלות הרקע, שרק אז יהפכו לבלתי מודרניים ולא רלוונטיים.
ובינתיים אנחנו חייבים לגלות אפס סובלנות להסתה, לגזענות, לשנאה ולפלגנות. זה טוב לימין וטוב לשמאל.

רק השבוע למשל כינה ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק את נתניהו בתואר "בוגד". צריך להוקיע את האמירה הזאת, שכן לחובת נתניהו ניתן לזקוף לא מעט טענות, ויש נגדו גם כתבי אישום, אבל הוא לא "בוגד". חייבים לגלות גם אפס סובלנות כלפי מי שמנהל קמפיין נגד ראש השב"כ או שולח קליעים ואיומים למשפחת ראש הממשלה. אם לא נהרוג את כל אלה – ניהרג אנחנו. הבית השלישי עודנו בונה את יסודותיו. הוא מתנדנד.

2.

על מה בעצם אנחנו רבים פה? על מה ולמה אנחנו או שונאים או מעריצים? למה יש לחלקנו מבט של "רצח בעיניים"? מניין כל הארס ברשתות החברתיות? מדוע הפוליטיקאים שלנו מרשים לעצמם (למעט חריגים) לתת דוגמה אישית רעה וירודה כל כך? על שום מה אנחנו כה חלוקים ומפולגים?

על שום דבר ערכי ושום דבר אידיאולוגי. לא תמצאו בין שמאל לימין שום ויכוח רלוונטי ואקטואלי על גבולות הארץ, על נסיגה מהגולן, על חלוקת ירושלים, על המדיניות המוניטרית של בנק ישראל ועל סוגיות של ביטחון ומדיניות. כלום ושום דבר.

פעם היו כאן דיונים אידיאולוגיים וקולקטיביות רעיונית ודין התנועה, מאבקים ערכיים בין הקיבוץ המאוחד לאיחוד הקיבוצים, בין רפ"י למפא"י ובין קבוצות בימין. זה פאסה. בחמש השנים האחרונות השנאה וההערצה הן פרסונליות, "כן ביבי" ו"לא ביבי". ברקע מעט מאוד מאבקים בין שמרנים לליברליים על מערכת המשפט ואכיפת החוק ועל הפרשנות למהותה של משילות.

אל תתרשמו מהבלים על ״זהותה היהודית של ישראל״ ו״מכירת המדינה לרע"ם״. נתניהו בצדק לאומי ופוליטי סלל את הדרך לשילוב ערבים בממשלה, ולפיד ובנט יישמו. והאמינו לי שעל המעט מאוד הזה לא שווה לפרק את המדינה, לא שווה לפגוע באיכות חיי אזרחיה ולא שווה "להיפצע". אפשר ביחד להתגבר על יחסי השנאה והאהבה לאיש כזה או אחר, ולהתרכז באהבה למדינה ובעשייה לפיתוחה.

3.

יום ה־5 באוקטובר 1987 היה יום שגרתי של סתיו, ובאותו היום התלוויתי כ"טרמפיסט" למסוקו של שר הביטחון יצחק רבין בדרך מתרגיל רב־ חילי של צה"ל בערבה בחזרה לתל אביב.

כעשר דקות לאחר ההמראה דיווחו הטייסים במסוק האנפה לשר הביטחון על מטוס קרב שהתנגש בהר סמוך לנתיב הטיסה, וכי לא נצפה כיסא מפלט באוויר. רבין הורה מיד לטוס לאזור, ואם צריך להוריד אותו במדבר ולחלץ את הטייס או לחפשו. הטייסים אמרו שזה כבר אבוד… עברנו ליד צלע ההר וראינו את העשן המיתמר ממנו.

מאותו הרגע היה זה יצחק רבין אחר. הוא הדביק אפו לשמשת המסוק ובקשר הייתה דממה. כשנחתנו בשדה דב המתין לנו מפקד חיל האוויר שבישר לרבין: הטייס ההרוג היה סרן גיל, בנם של עופרה ומנכ"ל משרד הביטחון דוד עברי. כולנו הזלנו דמעה.

השבוע צפיתי בסרטו של יורם עברי, במאי הקולנוע ואחיו של גיל ז"ל, "שורשים באוויר", השואב השראה מיומנו של גיל שנמצא לאחר מותו ובו הרהורים על מלחמה ושלום, על חיים ומוות ועל זיכרון שלאחריו. הסרט, חשוב וראשוני, פותח צוהר אל עולמם של ילדי הטייסים ומפקדי חיל האוויר שהתגוררו שנים בשיכוני המשפחות בבסיסים. לי כחייל בחיל האוויר זה נראה תמיד כקיבוץ עם אושר עילאי, מדשאות מוריקות, בתים עם גגות רעפים אדומים, מגרשי משחקים ואמהות צעירות שדוחפות עגלולים עם תינוקות. אבל זו הייתה אשליה חלקית.

סרטו של עברי מגלה כמעט את ההפך. בני ובנות הטייסים, וביניהם "האגדות של חיל האוויר" כמו נועם, בנו של סא"ל אבי לניר ז"ל, או שמוליק, בנו של תא"ל זוריק לב ז"ל, מתארים "גן עדן" בתוך חממה של מלחמות, חרדות, מתח ושכול.

הסרט עושה שימוש בסרטי 8 מ"מ שצולמו בשיכונים בשנות ה־60 וה־70 ומהם ניתן ללמוד על הערצת הילדים לאבות בסרבלים, על הבדלי המעמדות בין מפקד בסיס הטייסת לבין "סתם טייס", על השחץ והאופוריה אחרי הניצחון בששת הימים והכאוס והמפולת אחר יום הכיפורים, כשהבשורות על שבי ומוות הגיעו לפתחי הבתים בשיכון.

ליאת עיני, בתו של תא"ל מנחם עיני, מספרת: "הרגשתי מוגנת שאבא שלי בשבי והוא כבר לא ימות. הילדים ממש קינאו בי על זה". נועם לניר, בנו של אבי לניר ז"ל, תיאר: "כשאבא נפל בשבי ואחר כך מת בו, שאלתי את אמא: מה נעשה? והיא הרגיעה אותי ואמרה: אני תופרת, אעבוד בזה ויהיה בסדר, וכך הפכתי מהבן של המלך של הבסיס לבן של התופרת".

"הם לא הלכו על האדמה, גם עבורנו הם היו אבירי הרוח בעבים", תיארה בת לטייס. שמוליק לב, בנו של תא"ל זוריק לב ז"ל, מספר: "וכמה שנים אחרי שזעקות השבר בקעו מבעד הבתים בשיכון, הגיע לכאן סאדאת וזה היה לי מוקדם מדי. הלו? מה קרה? למה כל זה היה?".

סרטו של עברי רגיש וחשוב ופותח צוהר לעולם לא מוכר ואל מחיר נוסף של הביטחון, שמותיר לעתים ילדים מצולקים. כיום, ב־2022, השיכונים עדיין קיימים, אבל מפקדי בסיסים גדולים כמו תל נוף וחצרים מעדיפים שלא להעביר אליו את המשפחות. אפשר להבין גם אותם.

4.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על תופעת מכירת הבתים וחלקות חקלאיות בכפר תבור לידיים ערביות, ועל הדאגה לעתידה וצביונה של מסחה.
בעקבות הדברים עדכן אותי ראש המועצה, עודד הלפרין, כי הוא מוביל מאבק ביחד עם חברת הימנותא של קק"ל, שרוכשת אדמות למכירה כדי להבטיח את הישארותן בידי המדינה. לדבריו, מאז מאי 2021 לא עברו אדמות לידיים לא יהודיות, ו־250 דונם שעמדו למכירה נקנו על ידי קק"ל.

עודד מעדכן שהערבים שרכשו אדמות חקלאיות לא מעבדים אותן, הם גידרו אותן ומחכים להפשרה לבנייה, אף שאין תוכנית כזו והמועצה נלחמת בתופעה. בקרוב תקום בכפר תבור שכונה צבאית של משרתי קבע, ולדברי ראש המועצה תושבי כפר תבור, עומדים על המשמר, נאמנים למשנתו של יגאל אלון בן המקום, ושל ארגון "השומר" שנוסד במסחה. ואלו חדשות טובות.

5.

בחופשת חג הפסח קראתי באיחור את הספר "הקרב על הגז", שכתב שר האנרגיה לשעבר יובל שטייניץ. הספר כתוב "ברגישות ובנחישות", טבול בחוש הומור ומתאר את קרב האיתנים שניהל השר ומשרדו מול גורמים בעלי כוח ועוצמה. אני יודע שלא כולם מרוצים מהתמלוגים וממהירות התפתחותה של קרן העושר, אבל אני חושב שהגיע הזמן שכל אלו שהתנגדו להוצאת הגז יודו בטעותם ויכירו בעובדה שהגז הטבעי מציל אותנו ממה שקורה כעת בעולם בתחום מחירי האנרגיה, ועל מה שנותן לנו הגז הזה כדיבידנד מדיני אזורי.

וככלל, אני מחבב את שטייניץ. אני חושב שהוא היה שר מעמיק ומצוין בתחום האנרגיה, כמו שהיה באוצר ובתפקידו כיו"ר ועדת החוץ והביטחון. ובכלל, הוא צבר אצלי נקודות גם כשלא התייצב עוטה מסיכה לצדו של נתניהו במופע הבלהות ההוא בבית המשפט. בכל זאת, בעל של שופטת.

אילן גילאון השיב את נשמתו לבורא ביום האחד במאי. כך קבע הגורל עבור המלאך הזה, איש מפ״ם, מנהיג העובדים ונציג המוחלשים. הכרתיו בדור הצעיר של מפ״ם בראשית שנות ה־80. קולו הרועם הרעיד את הכנסים והוועידות בנאומי תוכחה מרשימים. ביום נאום הבכורה שלו בכנסת ישבתי ליד שמעון פרס במזנון, והוא שאל אם אני מכיר את הנואם. בוודאי שמעון, עניתי, מכיר ומוקיר.

״אז תגיד לו שהיה לו נאום מרשים״. אמרתי ואילן התרגש מאוד. בגל"צ נתתי לו להגיש את ״המילה האחרונה״ עם אורי אורבך ז״ל, ביקרתי במסעדת הפועלים שפתח באשדוד, ובכלל, עקבתי שנים אחר החבר הזה, שעם קלנועית סייע לאנשים יותר מאשר עם מטוס סילון.

העצב שנפל על ישראל עם דבר מותו מלמד שהציבור יודע להעריך אנשים טובים שעובדים עבורו ולא משתמשים בתפקיד כקרדום לחפור בו. אילן זכה. זכינו אנחנו. מורשתו מופת לחברי הכנסת שלנו. יהי זכרו ברוך. שבת שלום.