יוצאים לאור: הסכנות בעימות המתקרב מול איראן

המערכה בין ישראל לאיראן הופכת לגלויה, פומבית ומסוכנת יותר. וגם: הממשלה ממשיכה לנווט בין רוסיה לאוקראינה, מי בעד חיסול החקלאות? ועל אביהו מדינה, שהחזיר אותי השבוע לשוק התקווה

אבי בניהו 18/03/2022

1.

בעוד מספר ימים יסיים האלוף עמיקם נורקין את תפקידו כמפקד חיל האוויר וייפרד מצה"ל. בשיחות הרקע שייתן לעיתונאים הוא ידבר במפורש על המלחמה שניהל החיל באיראן ושלוחותיה, בעוד בראיונות מול המצלמה יציין את המלחמה תחת שם הקוד שלה, "המערכה שבין המערכות".

המלחמה הזאת עדיין לא זכתה להודעת דובר צה"ל וגם לא לאות מערכה או לשם, אבל היא כאן, והיא הולכת והופכת לגלויה יותר ומסוכנת יותר. היא מתנהלת מדי יום ולילה באוויר, בים ופה ושם גם ביבשה, וגם במרחב הקיברנטי. היא מתנהלת באיראן, בעיראק, בתימן, באריתריאה, בסוריה, בלבנון, בעזה ובמקומות נוספים, ישירות ובאמצעות שליחים. הצלחה אחת גדולה ופומבית מדי של מי מהצדדים יכולה להוות ניצוץ למלחמה מסוכנת.

"מגרש המשחקים" הרשמי הוא בינתיים סוריה, שם מצויה ישראל "בחלון הסכמות" נדיר עם רוסיה ובשאר אסד לסילוק האיראנים, אבל המלחמה עברה השבוע פומבית לזירה רחוקה יותר. באיראן מייחסים לישראל השמדת בסיס מל"טים באיראן, אותה פלטפורמה מתקדמת ומסוכנת שתופסת מקום מרכזי גם לאורך גבולותינו. מנגד תקפו האיראנים יעד בארביל שבעיראק, שם טענו כי נמצא בסיס של המוסד. במקביל, האיראנים ביצעו השבוע מתקפת סייבר רחבה על אתרי ממשלת ישראל בתגובה על הריגת שני קצינים איראנים בכירים בתקיפה ישראלית בסוריה.

איראן כיום הינה האויבת המרכזית והמסוכנת ביותר של ישראל. במשך עשרות שנים היא בנתה כוחות קדמיים וציידה אותם באידיאולוגיה הרסנית, בנשק ובכסף. לצד המלחמה הגלויה והחשאית, שיחות הגרעין ובניית אופציה צבאית לתקיפת מתקני הגרעין, ישראל עושה נכון כשהיא פועלת מדינית ואזורית לבנייה וחיזוק הציר המתנגד לאיראן, במטרה לבלימתה במישור המודיעיני, המבצעי והטכנולוגי. זהו ההקשר שדרכו צריך לראות את ביקור הרמטכ"ל בבחריין, את ביקור הנשיא הרצוג בטורקיה (שלה גבול חשוב עם איראן) ואת ביקוריהם של בכירים ישראלים נוספים במדינות חשובות באזור.

הפעילות הענפה הזאת, הגלויה והחשאית, חשובה לבידודה של איראן, ולא פחות מכך ללגיטימציה האזורית הבינלאומית שלה תזדקק ישראל, אם וכאשר תחליט שחרב הגרעין מונחת על צווארה ושעליה לפעול צבאית.

2.

בינתיים עסוקה ישראל לא מעט בהשלכות של מלחמת רוסיה־אוקראינה. בערוץ המדיני מצויה ישראל במוקד תשומת הלב, כאשר וולודימיר זלנסקי מנסה להפעיל אצלנו את הרגש, את הלב ואת הביטחון, עומד לנאום בפני הכנסת ושולח מתפללים לכותל, ואילו פוטין מנסה לעבוד לנו על הראש ועל האינטרס הביטחוני. וכך ישראל מוצאת עצמה כשראש ממשלתה מדלג בניסיונות תיווך בין הצדדים, בינתיים ללא תוצאה ממשית אך עם הרבה רצון טוב ושמירה על ניטרליות, שהיא האינטרס הישראלי כעת.

בערוץ השני מתמודדת ישראל עם הלחץ לקליטת פליטים, עם גל עלייה צפוי ועם ויכוחים פנימיים על מידת הסיוע לאוקראינה. בתחום הזה התחושה אינה נוחה. ישראל יודעת לשנע בית חולים שדה לחו"ל בתוך שעות, ובית חולים לגבול האוקראיני טרם יצא. רק הוויכוח על השאלה מה יהיה כתוב על החולצות ארך ימים. מה שברור הוא הסדר העולמי החדש המסתמן, וכותרתו "עם לבדד ישכון". אין ערבות הדדית בינלאומית ממשית, ו"ארגז הכלים" אינו מצויד בכלים מרתיעים מפני שליטים כמו פוטין.

עוד מתברר שבעידן שבו מלחמות כיום אינן עניין פופולרי, אם בכל זאת חפצה נפשו של מישהו לצאת למלחמה, עליו להבטיח כמה דברים בסיסיים: מנהיג פוליטי מפוכח שרואה תמונה רחבה, מצביא צבאי מנוסה, מפקדים פטריוטים וחדורי שליחות, במאי מוכשר שיבנה את תמונת הקרב ואת ההתנהלות בעידן הטכנולוגיה והרשתות החברתיות, חיילים שעברו הכשרה מנטלית ומזדהים עם משימתם, וכמובן לוגיסטיקה של מזון, רפואה, חלפים ותמרון יבשתי.

ואת כל אלה אין לרוסיה של פוטין. הוא יכול לזרוע הרס וחורבן, אבל ניצחון לא יהיה לו כאן. הוא כבר הפסיד, כי יש לו יותר מה להפסיד מהאוקראינים, שהפתיעו אותו בנשק העיקרי שלהם – פטריוטיזם, גאווה, גבורה וכוח עמידה. רק בגלל הרוח.

3.

בניגוד מוחלט למגמה בעולם בכלל ובמזרח התיכון בפרט להבטיח את "ביטחון המזון הלאומי", כך שלא יהיה צורך לפתח תלות במדינות אחרות, נוסעת ממשלת ישראל נגד כיוון התנועה ומבקשת להניע רפורמות של ייבוא מחו"ל, באופן שיביא לחיסול של חלק מתשתיות המזון והחקלאות.

"דוח הפירות והירקות" שהציגו השבוע משרדי האוצר והחקלאות (חד הם), ביחד עם משרד הכלכלה, המאשים את החקלאים בגריפת הרווחים לכיסיהם, הוא מגמתי ומעוות, ותכליתו להסית את הציבור נגד החקלאים כדי לסלול דרך לייבוא פירות, ירקות, בשר ותוצרת טרייה מחו"ל. אבל הציבור לא טיפש. לא הרבה זמן עבר מאז ימי הקורונה והסגרים שבהם טפחנו לעצמנו על השכם על כך שיש לנו את החקלאות והתעשייה הישראלית, העלינו את החקלאים על ראש שמחתנו, רכשנו מהם ישירות והודינו להם על עמלם ותנובתם.

ישראל היא מדינת אי מוקפת אויבים וים. המלחמות אצלנו ארוכות (עופרת יצוקה, צוק איתן, לבנון השנייה), נמלי הים והאוויר יהיו מטווחים, ושום חברת ביטוח בינלאומית לא תבטח אוניות שיגיעו לכאן עם פירות וירקות.

וגם, אני מבטיח לכם שהרווח ברובו לא יגיע לצרכנים, אלא יישאר היכן שנשאר עד היום. אבל זה כבר יהיה מאוחר. ומה שנשאר לנו זה דוח אחד עתידי נוסף של מבקר המדינה. לכן תזכרו ותזכירו לפוליטיקאים שלנו, תאבי הכותרות והפופוליסטים, שפעם אחת בחיים נזדקק אולי למנתח, לעורך דין ולאדריכל, אבל לחקלאי נזדקק שלוש פעמים ביום. לכל ארוחה וארוחה. תחשבו על זה.

4.

ניר בריח, הבעלים של "מכללת השף", הזמין אותי לתחרות של שפים יהודים וערבים בתל אביב תחת הכותרת "שלום ושוויון 2022". נעניתי בשמחה ונקלעתי לחגיגה גדולה, צבעונית, מעודדת וטעימה מאוד. פגשתי שם את השף וליד עשאיר, יו"ר עמותת "עתיד לשפים המקצועיים", את השף סאמר ג'תית ואת השפית קרן קדוש, שמאמינים שטעמים, ריחות וצלחות מקרבים בין האנשים. והם צודקים. באתי רעב, יצאתי מעודד ושבע.

5.

ראינו בקאמרי את ההצגה "הטנק" על פי ספרו רב־המכר של הסופר המחונן אסף ענברי (היה חייל שלי בגלי צה"ל שהתלבט בין נגינה לכתיבה, וטוב שבחר בכתיבה) – דוגמה מצוינת שמראה כיצד ניתן לקחת מיתוס כמו עצירת הטנק הסורי בכניסה לדגניה בתש"ח, ולהציב לידו כמה סימני שאלה במקום סימן קריאה אחד. עד כדי כך שחמישה אנשים שונים טוענים שהם אלה שעצרו אותו.

בהבימה צפינו ב"את שאהבה נפשי", המלמד כמה ייסורים מתלווים ליציאת בני הקהילה הלהט"בית מהארון. המחזה שנכתב בהשראת הרצח הנתעב ב"בר נוער" משתף ומקרב את הציבור לחייהם של בנות ובני הקהילה, לייסורים האישיים והמשפחתיים, לניסיונות ולטיפולי ההמרה במגזר הדתי, ומלמד אותנו עד כמה אנחנו צריכים להשתנות ולהיות קשובים. לכו לראות את ההצגות. לכו לתיאטרון ולקולנוע בכלל, שכן כל יום בלי מנה של מזון לנפש – הוא יום מבוזבז.

6.

שנים כילד נהגתי לעמוד בפתח שוק התקווה, ממתין לאבא שיסיים את הקניות בעודי מאזין למוזיקה הבוקעת מהחנות של "האחים ראובני". אלו היו לרוב יצירותיו של אביהו מדינה שנשמעו בפיו של זהר ארגוב. הכרתי את מדינה כשבגרתי, ובעיקר כמפקד גלי צה"ל, במאבקו לסלילת הדרך למוזיקה הים תיכונית. ההחלטה להעניק לו את פרס ישראל היא צודקת ומוצדקת ומוקירה את האיש, שהוא גם לוחם שריון ובעיקר כותב ומלחין בחסד עליון וישראלי גאה.

לא במקרה כל ישראל שמחה על ההחלטה. ברכי, ירושלים, את יקיר בנייך אביהו מדינה. שבת שלום.