חילופי ההאשמות בין בנט ונתניהו מחזיר את הדיון על איראן עשר שנים אחורה

השיח על הגרעין האיראני נפגע בעקבות השיח בין השניים, כאשר במקביל בנט ולפיד דיברו בפומבי על אופציה צבאית. וגם: על פרשיית הסרסור בשב"ס, ומדוע ישראל צריכה לחתור לדיאלוג עם סוריה

אבי בניהו 03/12/2021

1.

חידוש שיחות הגרעין בווינה, התקדמותה של איראן לקראת יכולת גרעין צבאית וחילופי הממשלות וההאשמות בין נפתלי בנט לבנימין נתניהו – מחזירים את הדיון הציבורי בנושא עשר שנים לאחור (שלא כמו הדיון המדיני־ביטחוני שנמשך כל העת). נתניהו מאשים את בנט בכך ש"בזבז חצי שנה והוא מתכוון להכיל את הגרעין האיראני". בנט מצדו מאשים את נתניהו בדברת גדולה ובמעשים קטנים, וחוזר חלילה.

בשבוע האחרון, גם בנט וגם יאיר לפיד הקצינו את הטון והם מדברים על מוכנות ואפשרות למימוש אופציה צבאית, גם במחיר אי־הסכמה עם ארה"ב. במקביל, שר הביטחון בני גנץ מדבר על שיתוף מדינות בעולם בחומר מודיעיני ותובנות על מנת לייצר לחץ וסנקציות על איראן, וזאת לצד שיפור המוכנות לתקיפה.

וכך, בדיוק כמו לפני עשור, ראש הממשלה מנהל את "החוג לדרמה" של המזרח התיכון, מחדד יכולות צבאיות בפומבי, תוך שהוא בונה על כך שמערכת הביטחון תאזן אותו והעולם בראשות ארה"ב יהדק את הלחץ והסנקציות על טהרן. חוסר יכולתה של ישראל להסכים לכך שיהיה נשק גרעיני בידי איראן היה מאז ומתמיד בהסכמה לאומית רחבה אצל כל המפלגות הציוניות. על בנט, לפיד וגנץ לוודא שההתנגדות הזו תימשך וכך יהיה גם להבא, בעיקר כשאנחנו מתקרבים לישורת האחרונה.

נכון, זה קצת קשה כשיו"ר האופוזיציה לא מתנהג באופן ממלכתי ומסרב לקבל עדכונים מראש הממשלה, כפי שמחייב החוק, אבל בנט בכל זאת צריך ויכול לשלוח את המזכיר הצבאי לנתניהו לעדכונים. לחתור למגע. וזה קשה עוד יותר כשממשל ביידן לא מאורגן דיו וסובל מירידה בסקרים בארה"ב, ומכאן גם במעמדו בעולם, אבל זהו האתגר. לנהל את המשבר באחריות, בשיקול דעת, באגרוף פלדה ובכפפות של משי, ובעיקר בהסכמה לאומית רחבה ובהתייעצות של בנט, לפיד וגנץ גם עם אהוד ברק, נתניהו ואהוד אולמרט. ואם חלק מהם יצטרכו לקחת כדור נגד בחילה לפני פגישה כזו – שייקחו. ממילא אנחנו מממנים להם את הוצאות הבריאות.

2.

מדינת ישראל שוחרת השלום לא נקטה מעולם יוזמת שלום משל עצמה. תמיד היו אלה אחרים: סאדאת, חוסיין, האמריקאים, הסעודים, הצרפתים ועוד. העם היהודי, שמצווה "בקש שלום ורודפהו", לא יוזם דבר בעניין. היוזמה, התעוזה, הניסיון, הגישוש, החתירה לשלום – בכל אלה אנחנו לא ממש מצטיינים, ויש לכך הרבה סיבות: הצל הכבד של השואה, העובדה שאנחנו מוקפים אויבים, הנסיגות החד־צדדיות שלא לוו בשום שלום, חילוקי דעות פוליטיים, העובדה שלא החלטנו עדיין על גבולותינו ועוד.

וזוהי בדיוק הסיבה שאני מבקש להצטרף לעמדתו של עמיתי אלון בן דוד, שישראל צריכה לחתור לדיאלוג עם סוריה. כן. אין זמן טוב מזה. סוריה המוכה והחבולה נמצאת בין איראן וחיזבאללה לבין רוסיה, עם בעיות כלכליות קשות, והיא יכולה לקבל מישראל לא רק דלת לארה"ב ולביטול חוק "סיזר", אלא גם שיתוף פעולה בתחומי הכלכלה, האנרגיה, הבריאות, החקלאות ועוד.

נשמע לכם דמיוני? אני חושב שזה אפשרי ושחובה לנסות. לישראל אין מה להפסיד מיוזמה שכזו – רק להרוויח. הוצאתה של סוריה מציר הרשע תפתור לישראל גם את סוגיית האיום מלבנון. שניים בכרטיס אחד. ישנה כמובן הסכמה לאומית רחבה שאין לרדת מרמת הגולן ושאפילו יש לחזק אותה וליישב אותה, לרבות הכרה אמריקאית בריבונות. בעניין הזה ניתן יהיה להגיע לפתרון יצירתי. האמינו לי: שווה לנסות. ואם נקבל כתף קרה מאסד – אז לפחות עשינו יחסי ציבור למותג "עם שוחר שלום".

ומי יוביל את זה? אני הייתי בוחר בצרפתים בתמיכה של ארה״ב, מצרים ועוד. לצרפת יש מסורת של השפעה פוליטית, תרבותית וכלכלית בסוריה ובלבנון, והם מתים להיכנס לעמדת השפעה במזרח התיכון. אם זה יצליח – האמריקאים יתרמו את המדשאה בבית הלבן לטקס.

3.

הקושי להתאושש מההלם של חשיפת פרשיית הסרסור בחיילות המשמשות כסוהרות בשב"ס לבקשת אסירים ביטחוניים – קשה עד בלתי אפשרי. רק אחרי לא מעט זמן והרבה לחץ ציבורי קיבל צה"ל את ההחלטה להקים ועדה בראשות ראש אכ"א לבחינת "האקלים התרבותי" כלפי חיילות בשירות המשטרה והשב"ס.

מעבר לחקירה ולתחקור של השב"ס והמשרד לביטחון הפנים, ואולי גם של המשטרה והפרקליטות, חייבים שר הביטחון והרמטכ"ל לחשב מסלול מחדש בכל הקשור ל"יחידות מחוץ לסד"כ". זהו שם הקוד ליחידות של חיילות שמתגייסות מתוקף חוק שירות ביטחון ונשלחות לשרת במשרדי ממשלה, בקהילות המודיעין, במשטרה ובשב"ס, במשרדי החינוך והבריאות, במוזיאונים ובחברה להגנת הטבע ועוד.

בשלב מסוים טען הצבא כי אין הוא אחראי לבנות חיב"ה שמשרתות בשב"ס או במשטרה, וזו כמובן טעות. מדובר בחיילות שהצבא שולח ליעדי שירות מחוץ למערכת הביטחון (מעין חברת כוח אדם זולה). ייתכן שבכלל יש צורך להפסיק עם היחידות הללו עד לשינוי מודל השירות וכינון שירות אזרחי לכל, על מנת שאזרחי ישראל יוכלו תמיד להיות בטוחים כי בנותיהן הופקדו בידי המעולים שבמפקדות ומפקדי צה"ל, ולא בידי סרסורים בשב"ס.

4.

בכל השבת האחרונה התייסרתי מול ההתנגדות העזה של חלק מחברי הכנסת של מרצ ושל מאמר המערכת ב"הארץ" להדלקת נר חנוכה של הנשיא במערת המכפלה. הפכתי והפכתי ולא מצאתי סיבה להתנגדות שכזו, ואני כידוע לא חובב מושבע של ההתנחלויות בלב האוכלוסייה הערבית. מדוע לעזאזל להתנגד לכך שנשיא מדינת היהודים ידליק נר על קברותיהם של האבות והאמהות שלנו? לא תמיד זה היה אפשרי ואינני יודע מה יהיה בעתיד, אבל כשזה אפשרי – מדוע לא? אין בכך הצדקת מפעל ההתנחלויות ואין בכך הזדהות עם ברוך גולדשטיין. האבות והאמהות היו שם לפניו.

5.

ואפרופו "הארץ", מו"ל העיתון עמוס שוקן הרחיק לכת השבוע וטען בטוויטר כי התינוקת שלהבת פס ז"ל נרצחה בגלל הוריה שלקחו אותה לחיות באזור לחימה, ובגלל שמשרד הרווחה מאפשר לגדל ילדים באזורים הללו.

נאלצתי להזכיר לשוקן שגם במשגב עם, במנרה ובאביבים התגוררו וגרים ילדים, ושגם בארי, שדרות וכפר עזה הם "אזורי לחימה". ועוד הערכתי שביתו בתל אביב יהיה במלחמה הבאה "אזור לחימה חם", ושבכלל, ישראל שוכנת בלב אזור לחימה. לאן נלך? ישראל חייבת להגן על כל אזרח וילד שלה שהתיישבותו אושרה על ידי הממשלה. פוליטיקה ומאבקים נגד הכיבוש לחוד, וההאשמה ההזויה של הוריה של שלהבת פס ז"ל במותה – לחוד.

6. 

הגעתי השבוע לרמת השרון להתכבד ולכבד את חברי ראובן שיף, שקיבל יחד עם נוספים את אות יקיר רמת השרון מידי ראש העיר אבי גרובר. זה היה אירוע צנוע, מכובד, מלא ברוח של נתינה, התנדבות ואהבת האדם והמדינה. לצד ראובן, שהיה נשיא לשכת רואי חשבון, ולצד מלאכתו פעיל רבות בגופים ציבוריים חשובים, בעיקר בתחומי הרפואה והחינוך, היו שם חוקרת השואה פרופ׳ דינה פורת, ד״ר יונה ברבור, אמנון ברזני בר עוז, דניאלה מיכאל ורותי לוי. כולם תושבים ותיקים של רמת השרון שנותנים שנים מזמנם, מרצם ויכולותיהם לקהילה ולמדינה.

7.

חברתי יפית גרינברג ז"ל הלכה לעולמה השבוע בטרם עת והיא בת 70 בלבד. רק לפני שלושה חודשים התארחנו אצלה ואצל בעלה ד"ר בני ארד לקידוש וסעודת ליל שבת, והיא הייתה מלאת אנרגיה, שמחה ומאירת פנים, ולא הסגירה דבר. יפית הייתה לא רק פרסומאית מוכשרת בטירוף ופורצת דרך ואשת עסקים ממולחת ובעלת חזון – היא הייתה גם אישה מאמינה ואשת חסד ויראת שמיים. המחלה הנוראית ההיא הכריעה אותה, אבל מורשתה ומפעלותיה ימשיכו לחיות כאן.

8. 

קבוצת כנרת סגרה את מפעל גידול התמרים שהקימה לפני 88 שנים, כשהחזירה את גידולי התמר לארץ ישראל ולעמק הירדן. אמרו שזה לא כלכלי ומכרו את המותג "תמר כנרת" לחברה פרטית אחרת. יכול להיות שזה לא כלכלי, אבל אלו התמרים ששלחנו אל המלך חוסיין ז"ל כל חודש, ואלו היו התמרים שכולנו אהבנו. ומה יהא על הדקל שפל הצמרת של נעמי שמר? נגמרה תקופה?

שבת שלום.