זו הסיבה שסרבני החיסונים הופכים לאיום אסטרטגי על ישראל

רוב המאושפזים במצב קשה הם בלתי מחוסנים מנימוקים שונים, וכך גם חלק גדול מהמתים. דרושים לא רק צעדים הקשורים לכניסה למופעים אלא גם הגבלות במקומות עבודה. וגם: ביידן, הדמוקרטים והנזק המתמשך מבית נתניהו

אבי בניהו 24/09/2021

1.

סרבני החיסונים הולכים והופכים לאיום אסטרטגי על יכולתה של ישראל לצאת מהקורונה, ולממש את היתרון היחסי שלנו כמדינה הראשונה שאפשרה לאזרחיה לקבל את מנת הדחף (החיסון השלישי). רוב המאושפזים במצב קשה הם בלתי מחוסנים מנימוקים שונים, וכך גם חלק גדול מהמתים. עוד תזכורת כואבת קיבלנו השבוע מצעירה בת 31 לא מחוסנת, שאושפזה ונפטרה באותו היום, וממאמן הכדורסל אריק אלפסי (49) שנפטר לאחר שלא הספיק לקבל את החיסון השלישי (שעל פי המחקר מגדיל פי עשרה את רמת הנוגדנים).

הממשלה, הציבור והתקשורת עומדים חסרי אונים מול הסרבנים. מצד אחד מאמץ לאומי אדיר להתמודד עם המגיפה בהשקעות ענק, ומצד שני חוק יסוד "כבוד האדם וחירותו". משול הדבר בעיניי למצב מלחמה, שבו נוחתים טילים ופיקוד העורף מנחה על כניסה מיידית למקלטים, וחלק מהציבור – שמאמין שהמרחב הפתוח בטוח יותר – נהרג מנפילת טילים.

הממשלה נותנת התראות, הנחיות וכלים, ומי שלא לוקח אותם משול לאדם שבחר בהתאבדות, אבל גם בפגיעה אפשרית בסביבתו ובמשפחתו. בעיניי, הגענו לשלב שבו כל מנופי הלחץ וההשפעה לגיטימיים. דמוקרטיה צריכה לדעת גם להתגונן מפני עצמה, כשאזרחיה בסכנה כתוצאה מחוקים דמוקרטיים. זה מסובך וחריג, אבל המצב מסובך וחריג בהרבה.

דרושים לא רק צעדים הקשורים לכניסה למופעים, לא רק הגבלות על טיסות לחו"ל, אלא גם הגבלות במקומות עבודה. הממשלה צריכה לאמץ את החלטתו של הנשיא ג'ו ביידן, שמחייבת את כל עובדי הממשל והסוכנויות הפדרליות להתחסן.

לא מדובר באגואיזם אלא בערבות הדדית, בסולידריות חברתית, בהגנה על חיי זקנים, נשים וצעירים, בהקלה על העומס בבתי החולים ועל הצוותים הרפואיים, שיצטרכו להחליט בקרוב – על פי עדותם – מי יחיה ומי ימות. עורו, אחים, עורו.

2.

זו לא רק הפשיעה הגואה והנוראית ועשרות הקורבנות, וזו לא רק נוכחותה בפעם הראשונה של מפלגה ערבית בממשלה – זו גם התבגרותן של החברה הישראלית על מרכיביה ושל התקשורת כחלק ממנה. כל אלה הביאו את סיקור המתרחש במגזר הערבי ממעמד של "חדשות חוץ" למיינסטרים של התקשורת והרשתות החברתיות.

בנימין נתניהו הוא שסלל את הדרך, כשבמסגרת המאבק להישרדותו נתן את הלגיטימציה להידוק הקשר הפוליטי והכלכלי עם אזרחי ישראל הערבים. הוא איתר את תחום הפשיעה ואיסוף הנשק כנושא מהותי, הסתובב בין הערים והכפרים וחנך תחנות משטרה כפטריות אחר הגשם. אבל מאז הפשיעה רק הולכת ומחריפה והקורבנות נערמים, ומאבק מהותי אין.

מאה ימי החסד של הממשלה חלפו, ופעולה נחושה ועוצמתית לא מורגשת לפי שעה. מדובר בעיניי במלחמה של ממש, מאבק על הריבונות הישראלית בנגב ובגליל, במשולש ובכל מקום שבו עבריינים עושים כבשלהם, גובים פרוטקשן, מאיימים, מחסלים חשבונות ורוצחים בדם קר. ואל תטעו, זו לא בעיה פלילית. זו בעיה לאומית עם היבטים ביטחוניים, שכן מקור הנשק הוא לרוב צה"ל, והוא יכול להיות מופנה כלפי ישראלים בפן הלאומני. זוהי שעת חירום, ואני בספק אם השר לביטחון הפנים והמפכ"ל יוכלו למשימה לבדם.

נדרשת מפקדה לאומית עם השב"כ, ואם צריך אז גם עם חלקים בצה"ל (באישור מיוחד של הפצ"ר והיועמ"ש). ממש כשם שכולם התאחדו בחיפוש אחרי האסירים הנמלטים, כך עליהם להתאחד כעת, ולפעול בנחישות להכניס אל הכלא עוד כמה עשרות עבריינים כבדים שהופכים את חיי האזרחים לגיהינום. עוז לתמורה בטרם פורענות.

3.

במשך למעלה מעשור, ביודעין ובפיכחון מלא, שם נתניהו את כל הביצים של ישראל בסל אחד – המפלגה הרפובליקנית. זה החל במסע השחרה נגד הנשיא ברק אובמה, בשיח השלילי כלפיו, בנאומים נגדו בקונגרס ובסנאט, ובהמשך ברומן ההדוק עם דונלד טראמפ והזנחתה (בלשון המעטה) של המפלגה הדמוקרטית. רבים בירושלים ובוושינגטון הזהירו, והכתובת הייתה על הקיר, אך נתניהו עמד על שלו.

גם השבוע נצפה נתניהו במופע אימים של לגלוג כלפי ביידן, כשחיקה אותו לכאורה בפגישתו עם נפתלי בנט. אם יש משהו שהאמריקאים לא סובלים זה שעושים צחוק מהנשיא שלהם, אבל לנתניהו לא אכפת.

ובסוף אנחנו מגיעים לקופה. זה החל בקשיים שהערימו חלקים במפלגה הדמוקרטית בגיבוי לישראל שביקש ביידן במבצע שומר החומות, ונמשך השבוע בהחלטה שלא לאפשר מימון להשלמת פערים בטילי כיפת ברזל. אל דאגה – האמריקאים יממנו את מה שהבטיח הנשיא לבנט, אבל "השריר" הזה מתחייב מבחינתם כדי לשמור על כבודם, על תומכיהם בקהילה היהודית ועל נשיאם. לו אני בנט, הייתי מביע בפני הבית הלבן ובתי הנבחרים התנצלות על התנהגותו המוזרה והלא ממלכתית של ראש האופוזיציה, שהוא אחד מסמלי השלטון שלנו. אני מניח שבנט יעשה זאת בשיחות סגורות בשולי עצרת האו"ם בשבוע הבא בניו יורק.

4. 

לפני כחודש יצאה אנה רימבורג ז"ל (61) לחופשה משפחתית בטבריה. בשעת ערב, בטיול תמים בטיילת, היא נפגעה מעץ שקרס ונפל על ראשה והרג אותה במקום מול עיני בני משפחתה.

השבוע, באולפן הבוקר של קשת, סיפר לנו בנה בעיניים דומעות כי המשטרה והעירייה החליטו לסגור את תיק החקירה מכיוון שלא מצאו אשמים. אותי זה מקומם! ואני מציע שגם אתם תתקוממו. תוך כדי השידור ומיד לאחריו הציעו לי אגרונומים, מדבירים וגננים את האפשרות שהעץ נפגע מחדקונית הדקל, נחלש ונפל. אחרים העידו כי הבחינו באזור בעצים חולים נוספים. אם כך פני הדברים, האחריות לכאורה היא של העירייה, שצריכה לבדוק, לטפל, להדביר ואם צריך גם לכרות.

אם עיריית טבריה מבקשת שיבואו אליה לנופש – אז שתדאג שאנשים לא ימותו כך סתם בטיילת, ואם המשטרה מבקשת שניתן בה אמון – שתחדש את החקירה ותמצא את האשמים. לא מדובר באסון טבע אלא ברשלנות.

5.

בקהיר הלך השבוע לעולמו הפילדמרשל מוחמד חוסיין טנטאווי, מי שהיה שר ההגנה של מצרים במשך שנים. ערב נסיעתנו לביקור ראשון עם הנשיא חוסני מובארק באל־ע'רדקה שלחופי הים האדום, הבהירו אנשי אמ"ן ואחרים לשר הביטחון יצחק מרדכי כי עמיתו טנטאווי לא ישתתף בפגישות, היות שהוא מסתייג מהנורמליזציה עם ישראל. הצטערנו ויצאנו לדרך.

בתום הפגישה עם מובארק פנתה הפמליה לארוחת צהריים, כשלעבר המסעדה הפציעו לא פחות משישה שרים מצרים, בראשות ראש הממשלה, ובהם – עטור מדים ואותות מלחמה – שר ההגנה טנטאווי. מובארק ביקש שנעכב את הטיסה לטובת פגישה בין מרדכי לטנטאווי, ובתוך חמש דקות גילו השניים כי במלחמת יום הכיפורים לחמו זה מול זה כמפקדי גדודים בקרב בראש הגשר בסואץ. הם ביכו את הקורבנות, נשבעו לשלום, וטנטאווי ביקש שנשלח לו תצלומי אוויר וחומר דוקומנטרי מהקרב, כדי שיחלוק אותו עם לוחמיו והמשפחות השכולות. שלחנו.

בפגישה הבאה בקהיר כבר הגיע טנטאווי לקבל את מרדכי בשדה התעופה וליווה אותו לפגישה עם הנשיא. בארוחת צהריים שנערכה ביקש מובארק משני שרי ההגנה לארגן טקס משותף באלכסנדריה, סמוך למקום שבו לחמו, כדי לציין ברוב עם והדר 25 שנה להסכם השלום. ימים אחר כך הגיע ללשכת השר בתל אביב מכתב תנחומים ארוך בן שני עמודים על אסון המסוקים. הלוחם, הפילדמרשל ושר ההגנה המצרי, שהלך השבוע לעולמו, התאהב בשלום.

6.

לחג האסיף ריח משלו. אין לי דרך טובה להעביר לכם את הריחות, המראות והתחושה במרפסת ביתי בקיבוץ אל מול האדמה החרבה, שתפגוש בקרוב גשם ראשון שיהפוך את ריחה למשכר מאין כמותו, מול עצי ההדרים שהופכים כתומים וצהובים ומול להקות הציפורים הנודדות מעל עמק חפר צפונה. וכבר תיארו זאת לפניי: "זה הסתיו עם הענן ועם הרוח המייבב, ואם אתה סתם ציניקן, בכל זאת זה צובט בלב".
מועדים לשמחה ושבת שלום.