אין לנו אפשרות אחרת: אנחנו צריכים לגבור על כל הקיצונים, בתקווה, בעשייה ובאמונה

עלינו לזהות את שעת הרצון הזו ולבנות גשר אמיתי של חיים משותפים עם אזרחי ישראל הערבים. וגם: חמש שנים ללא שמעון פרס, החיים על הגבול ואם אתם נחלאים, בואו תנו כתף

אבי בניהו 17/09/2021

1. 

מעולם לא הלכתי שולל אחר פוליטיקאים ודרמות תקשורתיות שהבליטו שיתוף פעולה נקודתי של אזרחים ערבים ישראלים עם מחבלים, בניסיון להטיל דופי בציבור שלם, כשם שאינני נוטה לעשות דרמה מאזרחות טובה שהביאה להסגרתם של רבי־המחבלים שברחו מכלא גלבוע.

אני יודע שהחיים וטבע האדם פשוטים יותר. ממש כמו שאזרחים טובים – יהודים, נוצרים ובודהיסטים – יזעיקו משטרה כשיזהו אסיר מסוכן נמלט, כך יעשו מן הסתם גם אזרחים ערבים טובים בנצרת ובכל מקום אחר.

לפני שבועיים־שלושה הלכתי לאכול אצל משפחת ספאדי במסעדת "דיאנה" בנצרת. האוכל היה טרי וטעים כתמיד, אבל המסעדה הוותיקה הייתה יחסית ריקה, קצת בגלל הקורונה והרבה בגלל "הענשה". זה כאב מאוד גם לבעל המסעדה וגם לי. מבחינתי זו כניעה לייאוש, לקיצונים, לאלימות, למסיתים ולטרוריסטים. תשעה בתי מלון יש בנצרת. 1,500 חדרים, 3,000 עובדים. רובם המוחלט ריקים. אין תיירים, אין צליינים, והיהודים לא באים.

אני חושב שעלינו לזהות את שעת הרצון הזו ולהתחיל להתעקש לבנות גשר אמיתי של חיים משותפים, של שותפות גורל, של שילוביות, של הורדת חומות וצמצום הבורות והדעות הקדומות, של חיים יחד בכבוד הדדי ובביטחון.

אנחנו סובלים ביחד בקופות החולים, בבתי החולים, חלקנו על המיטות וחלקנו בסגלי הרפואה, אנחנו יחד בפקקים, במוסדות הסיעודיים ובמקומות העבודה. למה שלא ניהנה יחד? אנחנו צריכים לבנות את הגשר הזה ביחד, ובכל פעם שמישהו ינסה להרוס אותו – נתעקש ונבנה אותו מחדש, כי אין לנו אפשרות אחרת. יש קיצונים אצל היהודים, יש קיצונים אצל הערבים – אנחנו צריכים לגבור על כולם, בתקווה, בעשייה ובאמונה.

ובינתיים אני ממליץ מאוד לנסוע לנצרת, להתארח במסעדות הנהדרות ובבתי המלון, לבקר בחנויות ובתי האוכל בבאקה אל־גרבייה, בטירה ובמקומות רבים. ובלי קשר, כדאי גם לנסוע לפסטיבל לתיאטרון אחר בעכו בסוכות כדי לסייע לעיר ולאזרחיה להתגבר על הטראומה של פרעות שומר החומות. מובטחים לכם תיאטרון איכותי, תושבים מאירי פנים, בתי אוכל, שווקים ומלונות וגם מזג אוויר נהדר.

2. 

"בניהו, יש לי בעיה איתך ועם בני דורך. בעוד שאני חושב במהירות האור, אתם עדיין תקועים במהירות הקול". זו הייתה תגובתו של שמעון פרס ז"ל לספק שהטלתי לרגע בהיתכנות של חלומו לבנות את "Dead-Red", אותה תעלה שתקשר בין ים המלח לים האדום ותיתן חיים לערבה.
במשך שנים קראתי, הקשבתי ולגמתי בצמא את החלומות שלו ואת רעיונות הענק, וגם עקבתי אחר הביצועים.

פרס, שבקרוב ימלאו חמש שנים לפטירתו, הוא בעיניי אחד מענקי הדור שקמו לישראל. תרומתו האיכותית והאישיותית לביטחון המדינה אדירה ואיננה ניתנת לכימות: בניין צה"ל, הרכש מצ'כיה ואחר כך מצרפת, בניית התעשייה האווירית, רפאל, הכור בדימונה ועוד. פרס חלם והגשים. הוא היה שותף גם לטוב וגם לרע, להקמת גוש קטיף, ליישוב היהודי בחברון, למפעל ההתיישבות בשומרון וגם להחמצת הסכם לונדון ולהסכמי אוסלו, בניסיון לעצב עתיד אחר לאזור.

אני מרבה לצטט באוזני מקומיים וזרים את הפתגמים והאמירות שהשמיע באוזנינו. כך למשל נהג לומר: "דע לך שאם מלאך המוות עורך אצלך ביקורת פתע של שנייה אחת, ובאותה שנייה הוא מוצא אותך כשבאמתחתך יותר חוויות וניסיון שרכשת מאשר חלומות שטרם הגשמת – הוא אוסף אותך לעולם הבא".

חִשבו כמה סם חיים וכמה עומק יש במשפט הזה ותבינו מדוע פרס הלך לעולמו בשיבה טובה, עם שק חלומות שטרם הספיק להגשים. הוא נהג לומר ש"אדם הולך לעולמו עם אוסף חוויות, ריגושים ומעשים שעשה, ולא עם אוסף דירות וחשבונות בנק". כמה נכון.

פרס היה רגיש לבני אדם. לעד אודה לבורא עולם על הזכות שניתנה לי לשמש כיועץ התקשורת שלו כשהיה ראש הממשלה ושר הביטחון לאחר רצח רבין. הוא היה אדם רגשן, נסער, אופטימי ונרגן, ביטחוניסט ואיש שלום, מאושר מאוד וגם מאוכזב. תמיד אמר – "הפסימיים מתים לרוב באותו הגיל ובאותה הדרך, אם כך, מדוע לא להיות אופטימיים?".

אהבתי אותו וגם הערכתי. הוא הגיע לכל השמחות המשפחתיות שלנו והתעניין בקיבוץ הקטן שלנו להבות חביבה, שסיפק לו שני דוברים (איילת פריש ואני). אהבתו הגדולה הייתה צה"ל. יום אחד, בתקופה קשה ומאתגרת שעברה עליי כדובר צה"ל ועל חלק מחברי המטכ"ל, צלצל הטלפון בלשכה, והמזכירה אמרה לי "הנשיא רוצה לדבר איתך". "אבי", הוא אמר, "אני רוצה שתבטיח לי שמרגע זה ואילך רק אתה מחליט ממי וממה אתה נעלב. אף אחד לא יחליט במקומך. תבטיח!". הבטחתי. וחיי ותחושותיי הוקלו באחת.

הוא חסר לי ולנו, אני בטוח שהיה לו הרבה מה לומר על מה שקורה כאן אצלנו, במזרח התיכון, בעולם ובכדור הארץ.

3.

לספרו שיצא ערב החג קרא תא"ל (במיל') רפי נוי "חי על הגבול", והכותרת הזו היא הסיפור כולו. בן קיבוץ דן בגליל העליון, שנישא לחגית ממעיין ברוך, קצין שריון שנלחם בגולן, שימש בתפקיד מח"ט 7 ברמה, רמ"ט פיקוד הצפון, ובחיים האזרחיים מנהל מקורות בצפון ואחראי אגודת המים בגליל, עם הרבה אהבה להפועל גליל עליון וליישוב מגוריו ראש פינה.

הכרתי אותו מקרוב כששירתנו יחד בלשכת שר הביטחון יצחק מרדכי. איציק, שרפי היה ראש מטהו בפיקוד המרכז ובפיקוד הצפון, לא ויתר והביא אותו לקריה. למורת רוחו של נתניהו, היינו שלושה "שמוצניקים" בלשכת השר מהליכוד: רפי מדן, דן הראל ממצר ואני מלהבות חביבה.

בראש השנה קראתי את ספרו בנשימה אחת. הוא כתוב היטב, קולח, משלב את חיי הקיבוץ והצבא וממחיש את מהות ערך ההתיישבות והביטחון לאורך הגבולות. והוא בעיקר צנוע וחף מכל פוזה. אל מול החולה והרי גולן, כתב רפי את סיפורו שלו, שהוא סיפורו של הגליל: התיישבות וביטחון, אמונה ולהט, שכול, יתמות, שמחת כלולות וצהלת תינוקות עושים שם בערבוביה. וזה הסיפור שלנו.

4. את האקורדיון ששימש את אריק איינשטיין ז"ל בתקופת להקת הנח"ל מצאתי מאובק ומלא זיכרונות על מדף בחדרו של דני, מנהל אתר ההנצחה לחללי החטיבה בפרדס חנה. בחוץ, מבעד לחלון, חונה האוטובוס המקורי של הלהקה האגדית, זה שהסיע את הכוכבים ברחבי סיני ובמרומי הגולן כדי לבדר את הלוחמים.

האתר שוכן בחורשת אקליפטוס רחבת ידיים, ובשטח לא רק אנדרטה וחדרי מורשת וזיכרון, אלא גם דגם של היאחזות נח"ל ואתר נהדר למחנות קיץ לתנועת נוער ותלמידים שפוקדים אותו באלפים רבים. עם תקציב זעום מנסה דני שטרנפלד, נחלאי מאז ולעולם, בחצי משרה, עם עוד כמה חיילים ומתנדבת, להחזיק את המקום שזקוק לשיפוץ וטיפוח כדי לתת כבוד לחיל היחידי שקיבל את פרס ישראל על מפעל חלוצי ולוחם, שעיצב את גבולות המדינה, הקים מאות יישובים, ולוחמיו גם גידלו עגבניות וכרוב וגם חירפו נפשם מול פני אויב.

אז אם אתם נחלאים לשעבר או בעלי חברות ועסקים שאכפת להם מזיכרון ומורשת, ומוכנים לסייע ולהיות שותפים, אשמח לחבר אתכם להשלמת המלאכה במקום המקסים והחשוב הזה.

שבת שלום וחג שמח