סיכום השבוע: הבחירות שבדרך, עצה ידידותית לאייזנקוט ומילה על אפי איתם

וכך השקר, הרמייה, ההונאה והמניפולציה הופכים לכלי לגיטימי בארגז הכלים של אלה שאמורים להנהיג אותנו ולשמש עבורנו דוגמה אישית. אבל ישנה אולי גם התפכחות הדרגתית בקרב חלקים מתומכי האיש והשיטה: השבוע הפתיע השדרן ינון מגל, הידוע כתומך נלהב של בנימין נתניהו, כשפרסם בטוויטר קריאה לראש הממשלה לעמוד בהסכמים שעליהם חתם. "לחצת יד לגנץ, לחצת יד למדינה, תעמוד בהסכמים", צייץ.
בנימין נתניהו רואה בהסכם עם בני גנץ ועם כחול לבן "הסכם לשעתו", לאותה שעה שבה היה זקוק להם. הוא לא יהסס להפר אותו, לרמוס אותו, להתכחש לו, כאשר יש בפניו כעת שתי מטרות בלבד: להימלט מהרוטציה ולהימלט מאימת הדין.

לפעמים יכול אירוע טרור אחד להוות ניצוץ למלחמה שאיש אינו רוצה בה. נתניהו לא רוצה בחירות כעת וגם לא גנץ, אבל אנחנו בהחלט יכולים להגיע לשם בגלל אובדן האמון המוחלט בין הצדדים, בשל החשדנות הטוטלית וההחמרה בתרבות השלטון היחידני־מלוכני של נתניהו, תוך ניצול תמימותם, טוב לבם ומידת הפטריוטיות של אנשי כחול לבן.

כדאי לרגע להיזכר ברשומון של השנה האחרונה: במשך שלוש מערכות בחירות לא הצליח "הקוסם הגדול" נתניהו להקים ממשלה. הוא לא הצליח לגייס עריקים מכחול לבן, כפי שהבטיחו מקורביו, לא הצליח לעשות קומבינות, ונכשל במשימתו שלוש פעמים ברציפות. אנשי הליכוד והקואליציה כבר ראו בו קוסם לשעבר, שהפך מנכס לנטל ולא מצליח לספק שלטון וג'ובים. ואז הוא פגש בשותפים הטובים ביותר שיכול היה למצוא, הכי פחות פוליטיים, הכי פחות תחמנים ושקרנים והכי פטריוטיים ומשרתי ציבור שניתן למצוא.

צריך לזכור שגנץ וכחול לבן הם שאפשרו לנתניהו להרכיב ממשלה, וגם ויתרו לו שיהיה ראשון ברוטציה. הם עשו זאת כדי למנוע מערכת בחירות רביעית, כדי להתמודד כהלכה עם הקורונה וכדי להפסיק את השנאה והפילוג בעם. כוונתם הייתה טובה, ורבים (כולל אני) תמכו בהחלטתם. אבל הם טעו (וגם אני). נתניהו לא השתנה, הוא ממוקד במשפטו ובעתידו הפוליטי, כשהממשלה והאזרחים, התקציב והכל, הם חלק מארגז הכלים שלו. כתבתי בעבר שהתחושה היא שישראל נחטפה על ידי הקברניט והדיילת. ההרגשה הזו הולכת ומתחזקת דווקא בתקופה שבה המדינה מאותגרת בריאותית, כלכלית, חברתית וביטחונית.

זה נכון שפוליטיקה היא מקצוע, אך אינני יודע אם ניתן לרכוש אותו או שמדובר בעניין מולד שאפשר רק לפתח. העוסק במקצוע הזה צריך להיות מודע שבכל בוקר הוא קם ליום עבודה שבו הוא שורט ונשרט, מכה ומוכה, עושה תחבולה וסופג שתיים. טובים וראויים שביקשו לשרת את המדינה ולהובילה נכשלו (או שאולי נכשלנו אנחנו). חלקם באו מהצבא, כמו אמנון ליפקין־שחק ז"ל, עמרם מצנע, עמי איילון ועוזי דיין, וחלקם מהאקדמיה והתעשייה.

אני זוכר שיחה עם שאול מופז כשהצטרף לפוליטיקה. הוא סיפר לי שבבוקר יום שישי נפגש בביתו עם שר בכיר מהליכוד וסיכם איתו על ברית פוליטית. עד כדי כך חזקה הברית, אמר מופז, שסיכמנו שנגיע יחד לכנס פוליטי שהיה אמור להתקיים באותו יום באולם באור יהודה. אלא שבאותו יום התראיין השר ביומן הצהריים בגל"צ, ועשה ממופז קציצות. מופז היה בהלם. האמת שגם אני. כך אנחנו מפסידים אנשים טובים, מנוסים, חדורי שליחות ותודעת שירות, שלא יודעים לשקר ולרמות, אבל יודעים להנהיג, להוביל, לנווט את המדינה.

את העצה הבאה אני מבקש לתת לידידי רא"ל (במיל') גדי איזנקוט. הרמטכ"לים הם לרוב אנשים עם תכונות של מנהיגות, יושרה וממלכתיות, תכנון וביצוע, אחריות אישית והפקת לקחים. הם לא חפים משגיאות, ולא כולם בנויים להיות פוליטיקאים במציאות שתיארתי כאן.

נכון שיש לאחרונה ירידה זמנית בערך הרמטכ"לים בפוליטיקה, אבל איזנקוט מחוזר מאוד והלחצים עליו רבים. אני מבקש לייעץ לו בדברים הבאים: אין הכרח שרמטכ"ל ילך לפוליטיקה. אין מסלול מובנה כזה, אף שרובם צעדו בו. עליך לחשוב אם אתה בנוי לחיים הללו. האם אתה ומשפחתך מוכנים לשלם את המחיר? האם יש לך תוכנית סדורה ודעות ברורות בנושאי גבולות, דת ומדינה, כלכלה וסדרי עדיפויות? אם כן, אינך חייב להיות מספר 1, כי אין קיצורי דרך. יצחק רבין התחיל כשר עבודה, מוטה גור בבריאות, רפאל איתן (רפול) בחקלאות, חיים בר־לב בעבודה והרווחה, אהוד ברק כשר פנים, משה (בוגי) יעלון ללא תיק, ליפקין־שחק היה בתיירות וכך הלאה.

אם החלטת, לך לגוף קיים, ששילם "שכר לימוד": לנפתלי בנט או ליאיר לפיד, או לגוש חדש שייווצר לקראת הבחירות הבאות; ואולי בכלל שווה לך לחכות בצד ליום שאחרי נתניהו. אז המפה הפוליטית תשתנה, השנאה תצטמצם, ואולי הפוליטיקה תהפוך שוב להיות מקום לאנשים טובים וישרים. ואם החלטת בכל זאת לקפוץ לבריכה, ודא קודם שיש בה מים – ושאלוהים יהא בעזרך.

מחיר פוליטי כבד שילמו גנץ, גבי אשכנזי וחברי כחול לבן על כניסתם לממשלה. הם חשים כמי שמחזיקים עבור בוחריהם את המעוזים החשובים ביותר: הביטחון, החוץ, המשפטים, התקשורת, התרבות. ואכן, המשרדים הללו מנוהלים היטב, והמפלגה מנעה מנתניהו לא מעט מהלכים שהיה מבקש לנקוט כדי שישרתו את כוונותיו. אם תהיינה בחירות, תצטרך כחול לבן לבנות או להיות שותפה מרכזית בחזית להצלת ישראל, עם בנט (ואולי בראשותו), יש עתיד, אביגדור ליברמן ונוספים. גם נציגי אזרחי ישראל הערבים יהיו הפעם לגיטימיים. זו תצטרך להיות רשימה רחבה, שתציע לציבור ממשלת אד־הוק שתעסוק בארבעה נושאים: שמירת הביטחון, התמודדות עם הקורונה, שיקום כלכלי, תעסוקתי וחברתי, ומהלכים דרמטיים לפיוס לאומי רחב.

ישראל, שנמצאת במצב חירום, זקוקה לממשלת חירום. ממשלה מקצועית, ממלכתית, שתשרת את הציבור ולא ההפך. חומרי הגלם לעוגה הזאת קיימים ברובם, וצריך רק לאגם אותם עם חיזוקים נוספים אל תוך התבנית הנכונה.

אני מכיר את תא"ל (במיל') אפי איתם מ־1986, כשהיה מח"ט גבעתי. עקבתי אחריו בצבא, בעסקים הפרטיים והציבוריים ובקריירה שלו בראשות המפד"ל, בליכוד ובכלל. הוא היה ח"כ ושר בממשלה וראש תנועה פוליטית, וכעת הוא עובר ויה דולורוזה בשל היותו מועמד של נתניהו לתפקיד יו"ר "יד ושם". אני, שבעבר ביקרתי אותו לא מעט, אבל גם למדתי להכיר בהמשך את איכותו ויתרונותיו, מפציר בו להסיר את מועמדותו מהתפקיד. לא בגלל תכונות אישיות, אלא בגלל העובדה שראש ממשלה צריך להסיר את ידיו משני מקומות קדושים: "יד ושם" ו"יד לבנים". למקומות הללו אסור שיהיו מועמדי ראש ממשלה. חייבים להיות שם אישים שאין להם קשר לפוליטיקה ושכל עניינם הוא מחקר, מורשת וחינוך.
אפי איתם ראוי לתפקידים רבים – לא לזה.

7.

השבוע, דווקא בשיא הדרמה הפוליטית – ללמדכם שיש כאן עוד דברים חשובים – שיתפתי את עוקביי בפייסבוק ובטוויטר בעובדה שאני מאוד אוהב אנשובי, ותהיתי אם אני חריג. עשרות תגובות זרמו אליי. מתברר שאנחנו קהילה לא קטנה. כעת אני חש בטוח יותר, ושתדעו שאני חולה גם על מיץ עגבניות. אני מוזר?
שבת שלום.