נא להיערך: הקורונה לא תעלם בתקופה הקרובה, ותמשיך לשפיע על כולנו

לנגיף הקטלני השלכות משמעותיות על כלל האוכלוסייה, אך הוא מספק לנו הזדמנות אדירה לקירוב לבבות. וגם, על הגיבורים האמיתיים של המאבק במגיפה, מבתי החולים ועד השדות

אבי בניהו 17/04/2020

1.

המתנתי עד לאחר החג, כי אני לא אוהב להשבית שמחות ולנפץ תקוות, אבל אחריותי לקוראים שלי גוברת על משימת המרגיע הלאומי. ובכן, הקורונה לא עומדת ללכת לשום מקום. היא נמצאת בכל העולם, ואין לה לאן ללכת. היא תצטמצם באופן משמעותי רק כאשר יימצאו החיסון והתרופה למחלה, ורק לאחר שאלו יאושרו, יעברו ניסויים וייוצרו בכמות של מיליארד וחצי מנות לפחות.

לכן כל הדיבורים על כך ש"התגברנו על הנגיף" וש"זה מאחורינו" והמונחים "תוכנית יציאה", "חזרה לשגרה" וכדומה – מטעים ומסוכנים.  תפקידה של ממשלה אחראית הוא לערוך תיאום ציפיות עם הציבור בדבר התמשכות האירוע, עומק המשבר והמשמעויות לבריאות, לכלכלה, לתעסוקה, לתרבות הפנאי ול"שגרה החדשה" (נדמה לי שזהו המונח).

למיטב הבנתי (ואני מתפלל שלא הבנתי נכון), אנחנו עוד לפני השיא, שעלול לפרוץ בחודשים מאי־יוני. ההשתלטות על נתב"ג, השער היחיד ליבוא קורונה לישראל, היא קריטית, כמו גם התגברות על אזורי הדבקה משמעותיים כמו שכונות בירושלים, המגזר הערבי בימי הרמדאן וכדומה.

אך גם אז הקורונה לא תלך לשום מקום. הנגיף כאן ובכל מקום, חי, נושם ומחפש שדות טרף. נכון, צריך להניע את המשק מחדש ולנהל את הכלכלה, אך יש לעשות זאת לאט, בזהירות, באחריות ותוך התבוננות לקורונה ב"לבן שבעיניים".

2.

"השגרה החדשה" תכלול אופי וסגנון חיים אחר ושונה של כולנו: מבוגרים וצעירים, עשירים ועניים, בני העיר ובני הכפר. נצטרך לשמור על "ריחוק חברתי" למשך שנה לפחות, לעטות מסיכות, לא להתקהל ולעטוף את הוותיקים בצמר גפן. ייקח זמן עד שנחזור לתיאטרון, למגרשי הספורט, לקולנוע, לכנסים ולוועידות.

התפריטים, ההגשה והאירוח במסעדות ובאירועים ייראו אחרת לחלוטין: הרוב יוגש בכלים חד־פעמיים, מנות ייארזו בניילון עם מלח ופלפל בשקיות כמו במטוס. גם הטיסות ייראו כנראה אחרת: פחות נוסעים, מרחקי ביטחון במושבים, חיטוי אחר כל טיסה, ללא מגשים ועם מזון מינימלי וארוז בוואקום. בטווח הקרוב (אוגוסט־ספטמבר) יטוס רק מי שיהיה לו כסף, מצב רוח וצורך עסקי או משפחתי דחוף.

ניתן להעריך כי יעבור זמן עד שנשוב לקניונים, וחלק מהעסקים שהכרנו כבר לא יהיו שם. לא כולם יצליחו להחזיק את הראש מעל המים. חלקנו נמשיך לעבוד מהבית, מה שיוביל לצמצום משמעותי בשטחי המסחר והמשרדים.

זה בהחלט עומד להיות עולם חדש: זהיר, מהוסס, אטי, צנוע ומחושב הרבה יותר. מעבר לאתגר הבריאותי, האתגר הכלכלי הוא האיום העיקרי. כאן תצטרך הממשלה לעשות את מה שאיננה עושה עדיין, ובמקביל לדיבורים ולהבטחות – להכניס יד לכיס ולהקל על סקטורים שלמים, על תעשיות ועסקים חיוניים, על עסקים קטנים ובתי מלאכה, על עצמאים וכמובן על שכירים בחל"ת, שחלק גדול מהם ומהעצמאים ימצאו עצמם בקרוב ללא עסק וללא עבודה.

המצב יחייב גם מאמץ לאומי להסבה מקצועית. כבר היום ישנם בעלי מקצועות חופשיים שעובדים בחקלאות, בבנייה, בשמירה, ללא פחיתות כבוד אלא עם הרבה מאוד כבוד. זו עומדת להיות תקופה ארוכה וקשה, שתחייב ממשלה חזקה ויציבה, תוכנית לאומית רחבה (אין כזאת, לצערי),

פיתוח מקורות הכנסה חדשים והתאמת המדיניות למציאות החדשה. ממשלה של 30 שרים ממש לא מהווה דוגמה לציבור שעומד בפני משבר שלא היה כדוגמתו, אבל אם היא תספק את הסחורה – דיינו.

3.

וכה אמר לי חברי הפרופסור למחלות זיהומיות, שניהל בעבר בית חולים בישראל: "בניהו, אתה צריך לדעת ולמסור לחברים שלך בתקשורת ובכלל את האמת, שללא הנבחרת של מנהלי בתי החולים – היינו עכשיו באסון.

זוהי חבורה מופלאה של רוני גמזו (איכילוב), זאב רוטשטיין (הדסה), איציק קרייס (שיבא), איתן וירטהיים (בילינסון), מיקי דודקביץ (הלל יפה) ועוד רבים וטובים, אשר לא הסכימו להרעבה של משרד הבריאות, העלימו עין מחלק מהגחמות והנהלים, עשו אקזיטים משמעותיים ישירות ודרך אגודות הידידים לתרומות בארץ ובחו"ל, הוסיפו בעקשנות יש מאין מיטות, ציוד, רופאים ועוד, והצילו כיום את המדינה. זה הם ולא אחרים. ישראל חבה להם – ולא לממשלה –  תודה על החזון, התעוזה, הגדלת הראש והמחויבות לציבור". תודה לכם.

4. בערב החג ביקרתי במרכז הלוגיסטי של צה"ל בבני ברק בשעת חלוקת המזון, ושמחתי לראות עשרות אלפי שקיות של ירקות בייבי (מלפפונים, פלפלונים ועגבניות שרי). בהתאם למדיניות הרמטכ"ל אביב כוכבי ועל פי הנחיית ראש מינהל הרכש במשרד הביטחון אבי דדון, נרכשו הירקות מקיבוץ עלומים בעוטף עזה, וזה עשה לי טוב בלב פעמיים.

בשבוע האחרון ביקרתי בשני משקים חקלאיים: של אסף ודקלה חקיקת בשדה יצחק, ושל משפחת סיזל בבית יצחק. כחיילת, דקלה שירתה כנהגת שלי לפני 20 שנה, כשהייתי יועץ שר הביטחון, והיא ואסף מתמודדים שנים עם הגזירות הקשות שהנחיתה הממשלה על החקלאות (מחירי המים, האגרות, העובדים, החשיפה ליבוא ועוד), אבל הם עקשנים. הם מגדלים ומשווקים ירקות בייבי וסובלים מסגירת השווקים, בתי המלון, המסעדות ובתי הקפה.

אירחנו אותם, כמו חקלאים רבים נוספים, בתוכנית של "גלית ויואב" בקשת, שהתגייסה לתמוך בחקלאות, וההזמנות מיהרו להגיע. אסף ודקלה קוטפים ושולחים אליכם הביתה. אגב, הם מוכרים למשל פלפלונים במחיר של 9־10 שקל לקילו, בעוד הצרכן בסופר משלם 40 שקל לקילו (הם נמכרים במגשים קטנים של 250 גרם), וזוהי שערורייה בפני עצמה. את יעקב סיזל ובנו עידן מצאתי בחממת האננס. גם הם עושים משלוחים הביתה: ארגז עם ארבעה עד שבעה אננסים מובחרים (תלוי בגודל) במחיר של 100 שקל.

המזל הגדול שלנו הוא שיש חקלאים שלא התייאשו ולא נכנעו, הפסידו מאות אלפי שקלים, אבל לא ייבשו את השדות והחממות. בלעדיהם היינו היום במקום אחר, ואת זה אסור לנו לשכוח כשאנחנו הולכים לעשות קניות. התפוח האמריקאי יפה יותר, אבל פחות טעים, והעגבנייה מטורקיה זולה יותר, אבל לא אדומה ועסיסית כמו שלנו.

5.

אל"ם (במיל') רונית לב היא חברה טובה מהשירות הצבאי, וכשמה כן היא – לב ענק ומעניק. כבר בצבא נתחברה בעבותות לניצולי השואה, והיא משמשת לרבים מהם כתף חמה ואוזן קשבת, עוזרת ופותרת בעיות. היא אפילו ארגנה את תחרות מלכת היופי של ניצולות השואה שהפכה לאירוע שנתי חם ומרגש.

השנה יום השואה ייראה שונה – ללא טקסים ואירועים המוניים – אך רונית לב, המשמשת כיום כראש המטה של שר הכלכלה אלי כהן, לא מוותרת. היא הכריזה על מבצע "מחבקים מתמיד", וגייסה את רשתות השיווק כך שיארזו חבילות מיוחדות לניצולי השואה, ולכל חבילה יצורף נר זיכרון.

חברת זר פור יו נאותה גם לצרף פרח לכל ניצול. גם צה"ל משתתף כמובן, והשנה יעברו חיילים בין בתים של ניצולים ויצדיעו להם בשם כולנו. יהיה זה מבצע "פרח לניצול" הגדול והמקיף ביותר, מאז שייסד אותו קצין חינוך ראשי לשעבר האלוף אלעזר שטרן.

6.

בשבוע שעבר כתבתי כאן על מפקדי בבסיס חיל האוויר בעציון בסוף שנות ה־70, תא"ל (במיל') פסח דן. טעות מביכה צירפה לצד שמו את המילה ז"ל. אז סליחתנו בפני פסח ובפניכם, ותהא זו סגולה לבריאות איתנה ולאריכות ימים לפסח.

7.

בינינו לגמרי: אם כבר הסגר, אז אין כמו בקיבוץ. פתאום אדם בעיר מגלה את עוצמתה של המרפסת, של החצר ושל האוויר והירוק. אז בקיבוץ עם הגינות הצבעוניות, האוויר הצח, הריח המשכר של פריחת ההדרים, האופק הירוק של השדות, שיהפכו בקרוב לצהוב, וציוצי הציפורים אל תוך השקט – זה באמת אחרת.

ואם אתם מקנאים בי חלילה, אשאל אתכם מיד איפה הייתם כשייבשתי את הביצות ונלחמתי במלריה בעמק חפר… בריאות טובה, שמרו על עצמכם ושבת שלום.