משבר הקורונה הוא גם הזדמנות לאיחוי חלקי החברה בישראל

1.

אלה הימים של ניפוץ החומות ושל הסרת הגדרות בין יהודים לערבים, בין חילונים לחרדים. ימים של אחדות גורל, של ערבות הדדית ושל סולידריות. זוהי שעת רצון, חסד ורחמים של האדם עם עצמו ועם סביבתו, עם מכריו, עם שכניו ועם כל חלקי העם. כולנו באותה סירה, את כולנו תוקף הנגיף: עשירים ועניים, צעירים ומבוגרים, גברים ונשים.

אין ספור גילויים של התנדבות, סיוע והתגייסות מתגלים חדשות לבקרים. זוהי שעתנו הקשה ביותר, אך גם שעתנו היפה ביותר: של ארגוני החירום וההצלה, של מערך הרפואה ובתי החולים, של המשטרה וצה"ל, של ארגונים ועמותות, של חברות התעופה שלנו שטסות לסוף העולם כדי לחלץ ולהביא מטענים, ציוד רפואי וביצים.

אלה ימים שבהם אנחנו כותבים היסטוריה שעוד תילמד במשך דורות – היסטוריה כואבת של מגיפה, חולים ומתים, והיסטוריה של צמצום הבורות, צמצום השנאה וניפוץ החומות.

2.

הערים החרדיות הן הצפופות ביותר בישראל ולפיכך ריכוז החולים בהן גדול יותר. התגובה להוראות הייתה איטית בשל חוסר החיבור של האוכלוסייה לטלוויזיה, לאינטרנט ולרשתות החברתיות. הלקונה הזו היא מחדל של הממשלה, שלא נערכה להעניק התייחסות ייחודית לאוכלוסייה ייחודית.

המציאות הזו הביאה גם לכמה גילויי גזענות נוראיים שהעבירו אותי על דעתי. אז למטיפי הרעל והשנאה (הבודדים, אך צורמים), הנה תזכורת קצרה לסיוע שנותנים בצה"ל ובממשלה לאוכלוסייה החרדית: יד שרה של הרב לופוליאנסקי, עזרא ומרפא של הרב פירר, עזר מציון, זיכרון מנחם, חסדי נעמי, רפואה ושמחה, מתנת חיים, מגדל אור של הרב גרוסמן, מאור פנים, ארגון זק"א שהקים יהודה משי זהב, ארגון איחוד הצלה, קו לחיים ועוד עשרות רבות של עמותות וארגונים שהקימו ומתפעלים לרוב בהתנדבות חרדים.

אלה עמותות שבחלקן עזרו לאמא שלי ולאמא שלכם, לי ולכם ואולי גם לילדיי וילדיכם (שלא נזדקק). הם פועלים גם היום, ללא הפוגה, כולל בשבתות, עבור כל האוכלוסייה. תודה לכם! נכון, יש ביקורת על קבוצות קיצוניות של חרדים שמתעלמות, ובחלקן גם אלימות, אבל הרוב הגדול והדומם חי באמונתו ובתרבותו. זה לא הזמן לחשבונאות ולשנאה. זה הזמן לשלב ידיים ולסייע.

3.

אל"ם יובל גז, מפקד חטיבת הצנחנים, ואל"ם קובי הלר, מפקד חטיבת הקומנדו, חילקו את בני ברק למזרח ומערב, והם מגישים סיוע משמעותי מטעם פיקוד העורף לתושבי העיר. הם אורזים ומובילים חבילות מזון אל תוך הדירות, מספקים טיטולים, מזון לתינוקות, תרופות, ועושים הכל כדי שהתושבים יישארו בבית וללא מחסור.

זוהי משימה שצה"ל לא ביצע מעולם והיא בעיניי התגלמות "צבא העם" שקבע דוד בן־גוריון. אפילו הוכן עבורם שיחון ביידיש (אין צורך, אבל לכל מקרה). המיוחד הוא המפגש בין החיילים לבין התושבים החרדים וצמצום הבורות והסטיגמות ההדדיות. בניגוד לתחזיות מוקדמות אין גילויי נאצה והתקפות נגד החיילים, אלא להפך – תודה, הוקרה, חום ואהבה.

בגילוי נאות אציין כי אני משמש כיועץ אסטרטגי לבני ברק ומעורב בניהול המשבר. אני נחשף לגילויי הזדהות רבים המגיעים אליה, כמו זה של תל אביב, שהדליקה את אורות בניין העירייה במילות אהבה לתושבי בני ברק, אבל במיוחד ריגש אותי המכתב ששלח עאדל בדיר, ראש עיריית כפר קאסם, לעמיתו ראש עיריית בני ברק: "תושבי כפר קאסם מרגישים בשותפות גורל עמכם. תושבי העיר ומשרתי ציבור פונים אליי מדי שעה ומעלים רצון לסייע ולהתנדב ולעזור לשכנינו בבני ברק, אני ותושביי שותפים לך ולתושבים בחציית הגלים הסוערים שנקרו בדרכנו. יחדיו ובעזרת השם נגיע לחוף מבטחים". זוהי כאמור שעת רצון, שעת אחדות ושעת פיוס, ואל תגידו לי שאני נאיבי.

4.

אני נמנה עם המתנגדים להקמת ועדת חקירה ממלכתית אוטומטית לאחר כל אירוע מאתגר שאנו עוברים. אני כן בעד הפקת לקחים, תחקור ותיקון, וכשצריך גם ועדת חקירה – לא תמיד.

אינני יודע אם תהיה ועדת חקירה לטיפול בנושא הקורונה, אבל אני יודע שיש נושא אחד שעליו יהיה קשה לגייס סליחה, מחילה וכפרה: ההפקרה המתמשכת של האוכלוסייה בבתי האבות הסיעודיים ומקבצי הדיור המוגן. בתוך אי־הוודאות וחוסר הניסיון, דבר אחד היה ברור כבר בהתחלה: האוכלוסייה המבוגרת היא שדה טרף קטלני לנגיף. אך הממשלה לא נערכה, לא הנחתה ולא פעלה. בית האבות "נופים" בירושלים היווה כרטיס אדום כואב, אבל זה לא הספיק. גם ב"משען" בבאר שבע חיכו זמן רב מדי לבדיקות, וכך הלאה והלאה. לא נתחקר עכשיו, רק נגיד "אל תפקירו לנו את דור המייסדים", שמרו לנו עליהם ועל הורינו וסבינו.

זוהי גם הזדמנות להסיר את הכובע בפני קבוצה גדולה וצנועה שפועלת ברמת סיכון גבוהה בבתי האבות הסיעודיים: הרופאים, האחיות, הפסיכו־גריאטרים, הפיזיותרפיסטים, הסניטרים, עובדי ועובדות המטבח והניקיון וסגל המנהלים. הם ממש כמו הצוותים הרפואיים בבתי החולים, אך ללא זרקורים וללא אולפני טלוויזיה. תודה לכם.

5.

אילת רחוקה מהעין, אך אסור שתהיה רחוקה מהלב. עיר החלוצים הזאת מוכה וחבולה, עם לפחות 70% מובטלים שלא יודעים כיצד יחזיקו מעמד, עם תיירות שנעלמה כלא הייתה, עם סופת הוריקן ששטפה את החופים וגרמה לנזקים של מיליונים, עם שדה תעופה שאיננו עוד, ועם הבטחות ממשלה מפה ועד אילת שלא התממשו. אילת לא תחזיק מעמד ללא סיוע מיידי, דחוף ומשמעותי. היא לא עוד עיר, היא גם סמל והשער הדרומי של מדינת ישראל. צריך לשמור עליה – עבור תושביה, עבורנו ועבור המדינה.

6.

ארבל תמרי היא סטודנטית שנה ה' לרפואה בטכניון, והשבוע היא הייתה אמורה להינשא לבחיר לבה אופיר. החתונה כמובן נדחתה וארבל נטלה יוזמה. יחד עם תומר גליק, יהונתן דור־און ושותפים נוספים הם פיתחו קובץ פתוח להדפסה של מגן פנים לצוותים רפואיים, ופנו לאנשים פרטיים ולחברות שיש להם מדפסות תלת־ממד. היוזמה נקראת masks4docs, ועד היום ייצרו ארבל וחבריה כ־5,000 ערכות כאלו, שחולקו בין היתר בבילינסון, שניידר, סורוקה, יוספטל, פוריה ומאיר. והכל ביוזמת סטודנטית מתנדבת שלא שאלה מה לעשות, אלא פשוט קמה ועשתה.

7.

אלו ימים של סדר במגירות, בארונות ובקלסרים. מצאתי השבוע אוצרות, ואחד מהם הוא סיכום ראיון שערך לי מפקד טייסת תעופה בכנף 10 (בקעת הירח) סא"ל פסח דן (לימים תא"ל). הייתי אז רב"ט עם ראש גדול בגף המודיעין בבסיס במקום הכי יפה. יום אחד הגיעה לתפקיד הקמ"נית סגן אריאלה יפרח, הצוערת האחרונה שהודחה מקורס טיס לפני עידן אליס מילר. היא לא הסתדרה עם מש"ק ותיק עם ראש גדול כמו שלי, ודרשה להעיף אותי בגין "אי־התאמה מקצועית". היא טענה שאני עצלן, שרמתי נמוכה מאוד, ועוד סיכמה זאת בכתב. אחריה כאמור ראיין אותי סא"ל פסח דן, שסיכם: "החייל ברמה ממוצעת, מפריע לעבודה, מציג יחס בלתי רציני, ויש להעבירו ליחידה אחרת".

אחרי שנאלצתי לעזוב את הבסיס המקסים הגעתי לגף המודיעין בבסיס חיל האוויר בחצרים. חצי שנה לאחר מכן קיבלתי אות חייל מצטיין, גם של הטייסת וגם של הבסיס כולו, מידי המפקד יעקב טרנר. אחרי עוד כמה שנים כבר הייתי יועץ לראש הממשלה ולשר הביטחון ובסוף גם תת־אלוף, דובר צה"ל וחבר במטה הכללי. הסתכלתי על הנייר הדהוי, חייכתי והחלטתי להמשיך לשמור אותו.

שבת שלום, בריאות טובה ומועדים לשמחה.