המלחמה בקורונה מחריפה, ואנחנו עומדים בפני הרגעים החשובים בתולדותינו

האנושות מתמודדת עם המערכה הגדולה שנחתה עליה. בישראל אנו עטופים בשלושה מעגלי חרדה: הבריאותי, הכלכלי־חברתי והדמוקרטי

אבי בניהו 27/03/2020

מלחמת העולם השלישית: אנו נתונים בעיצומה של מלחמת עולם שלישית. אף אחד לא נתן למשבר העצום והמפתיע הזה תואר כולל, אבל זוהי מלחמת עולם. הציבור ברחבי הגלובוס יושב בבונקרים בבית, בבידוד כפוי או בבידוד מרצון, ובמקום פצצות יש וירוס אלים, תוקפני וקטלני לא פחות. רבבות מתים בבתי החולים וברחובות, נזק כלכלי־חברתי כלל עולמי בלתי ישוער, ואולימפיאדה שמבוטלת בפעם הראשונה מאז מלחמת העולם השנייה.

זוהי מלחמת עולם שבה משתתפים כל יושבי הפלנטה, בכל מדינה: עשירים ועניים, שחורים ולבנים, דתיים וחילונים, מבוגרים וצעירים. לא יהיו כאן בנות ברית שינצחו – יהיו הפסדים בלבד בגוף, בנפש, בכיס ובהתפתחות. ביום שאחרי החיסון (שעוד יבוא) או היעלמות המגיפה – יחזור העולם צעד אחד לאחור לחשבון נפש בינלאומי, לאומי ואישי, כפי שלא נעשה אולי מעולם.

אם תרצו, מישהו שם למעלה שר בדרכו לשוכני תבל, אל העולם החומרי, ואולי החזירי, את מילות האינטרנציונל "עולם ישן עד היסוד נחריבה". אני אולי נשמע לכם קצת פומפוזי ואפוקליפטי, אבל אני באמת סבור שיש כאן אירוע שכמותו האנושות – בטח הדור שלנו – לא חוותה מעולם, ובטח שלא מאז מלחמת העולם השנייה.

איפה המנהיגות?

מה בכל זאת חסר לנו ולעולם כיום, בניגוד למלחמת העולם השנייה? מנהיגות! חסרה לנו מנהיגות סמכותית, בוטחת, משתפת, שמקבלת החלטות לא פופולריות. אז היו ווינסטון צ'רצ'יל, פרנקלין רוזוולט, הארי טרומן ואחרים. בשנים האחרונות איבדה ארה"ב את מעמדה כמעצמת־העל וכמנהיגת העולם החופשי, והמיאוס מהתנהלות טראמפ מתפשט והולך. כך גם בלונדון ובמקומות נוספים. העולם של ימינו נעדר מנהיגות חזקה, סמכותית ובוטחת, שכולנו נתבונן בה כשהיא אומרת לנו: "ממני תראו וכך תעשו", ואנחנו נאמר: "נעשה ונשמע".

אצלנו בירושלים כולם טובים וכנראה עושים כמיטב יכולתם, אבל אין מנהל בולט לאירוע, אין דובר מוסמך, ורוב ההחלטות הן במרחב האפור בין הנחיות ממשלה לבין משמעת ציבורית בהתנדבות. מתוקף המצב, נטל על עצמו ראש הממשלה נתניהו את ניהול האירוע, כשלצדו שר בריאות שכל הופעה שלו בטלוויזיה גורמת לבלבול בציבור ושר אוצר שיושב על מזוודות, וכאשר לרשותו ממשלת מעבר, כנסת מתארגנת וכאוס פוליטי. העסק הזה גדול מדי גם על אדם מוכשר ומנוסה כמו נתניהו (הטבוע גם בצרות משלו).

כעת, כשישראל נכנסת אל תוך האירוע הגדול, חייב ראש הממשלה למנות לאירוע הזה "מנהל לאומי", שיפעל תחתיו וירכז חמישה ראשי זירות לאומיות: הזירה הרפואית, הזירה הכלכלית־חברתית, זירת התפעול והלוגיסטיקה, זירת ההסברה וזירת ההיערכות ל"יום שאחרי".

מטה שכזה יתאם וירכז את כלל הפעילויות, ויאפשר לראש הממשלה לקיים הערכות מצב ולקבל החלטות. כמובן שמטה שכזה יתאם בין משרדי הממשלה, המשטרה וצה"ל וגופי החירום וההצלה, וגם יקבע מסרים יומיים ויאכוף משמעת תקשורתית באופן שיסייע לנו לעבור את האירוע עם אמון ציבורי במערכות ובמינימום נזק.

מנכ"ל הוא מנכ"ל

הייתי בין אלו שהרימו גבה כשלראשונה מונה מנכ"ל לא רופא למשרד הבריאות. זה נראה לי נועז, אבל יש גם צד שני, שלפיו מנהל הוא מנהל. אחר כך, או במקביל, מונה מנכ"ל לא כלכלן למשרד האוצר, וגם זה בסדר, וכך גם בחקלאות ועוד.

אינני יודע אם האירועים העוצמתיים שאנו חווים יביאו בהמשך להחלטה שלפיה אין למנות לתפקיד אדם שאיננו רופא. בינתיים, המכתב שכתבו שורת רופאים ובו קריאה להדחתו ולהחלפתו של משה בר סימן טוב, היה בעיניי נבזי ולא חברי, והזכיר לי את הלקאתו של הרמטכ"ל דן חלוץ בזמן מלחמת לבנון השנייה ולאחריה בידי אלופים "ירוקים", שראו איך רמטכ"ל "כחול" פוגע להם בסידור העבודה. הם ביקשו להדיחו ולוודא שלא יתרחש אירוע שכזה בעתיד.

אפרופו חלוץ, לא אהבתי את הראיון הנינוח יחסית שנתן בר סימן טוב השבוע לאילנה דיין ב"עובדה". זה הזכיר לי את הראיון של חלוץ באמצע המלחמה לאותה תוכנית. לתפיסתי, רמטכ"ל ומנהל בעת מלחמה או משבר אינם אמורים להתפנות לראיון משרדי נינוח. הם אמורים להיות עטורי זיפי זקן וטרוטי עיניים, להתמסר לעיקר, ולדבר עם התקשורת תוך כדי הליכה מהירה בכניסה או ביציאה למשרד וכיו"ב.

בר סימן טוב הוא מנהל המשרד החשוב ביותר שפועל כיום לצד משרדי האוצר והביטחון. טוב יעשו כולם, רופאים ואחרים, אם יסייעו לו ויתמכו בו, ובתוך כך יסייעו ויתמכו בכולנו. מנכ"ל־רופא חדש עכשיו לא יוסיף, אלא רק יגרע. את התחקירים נעשה ביום שאחרי.

איה המפכ"ל?

השבוע האריכה הממשלה בישיבה טלפונית את משך כהונתו של ממלא מקום מפכ"ל המשטרה, ניצב מוטי כהן. טוב עשתה. אבל מה שקורה בעניינו הוא חוצפה, והתעללות בו, במשטרה ובנו, האזרחים. הקצין הצנוע והמקצועי הזה מכהן כבר זמן ארוך בתפקיד עם מלוא החובות והאחריות, ולא מקבל את המעמד הציבורי והארגוני ואת הדרגה והמינוי שלהם הוא ראוי.

יצאתי לגשש למה זה קורה – למה אין מינוי של קבע? למה לא ממנים מפכ"ל, וגם לא נותנים לניצב כהן מינוי קבוע? למדתי כי השר גלעד ארדן דווקא רצה מאוד למנות, ואף הצליח לשכנע את היועץ המשפטי אביחי מנדלבליט לאשר לו לבצע את המינוי, אף על פי שמדובר בממשלת מעבר. היועץ התלבט ואישר זאת בשל חשיבות ודחיפות העניין. אבל אז עלתה השאלה בתוך הליכוד – מדוע שארדן ימנה מפכ"ל ולא יותיר זאת למירי רגב, שרוצה להחליף אותו בתפקיד שרת ביטחון הפנים בממשלת הליכוד וגם בממשלת אחדות (ביבי מתעקש עליה).רגב רוצה למנות את המפכ"ל הבא כדי שיהיה ברור שהיא מינתה אותו, וארדן כנראה ויתר.

והנה הצעתי: תנו למוטי כהן דרגת רב־ניצב ומינוי למפכ"ל גם בגין התקופה שבה כבר כיהן וגם עבור הזמן שעוד יכהן, תוך התחייבות שיוכל לפרוש בתוך שנה ולאפשר לשרה למנות מפכ"ל חדש. זה הוגן וזה הגיוני.

החיילים שלנו ישאו במשבר

בימים הקרובים נתחיל לראות את חיילי וחיילות צה"ל ברחובות, לא רק עם נשק, אלא גם עם ציוד מיגון ומסיכות. שעתנו הקשה תהא גם שעתו היפה של צה"ל, שבהתאם לחזונו של דוד בן־גוריון ממשיך להיות גם כוח המגן של ישראל וגם צבא למשימות לאומיות בשעות צרה ומשבר.

כבר חודש מאז שמפקדי הצבא עברו למדי ב' והם מסתובבים כמו ארי בסוגר, מרגישים שהם יכולים לעשות יותר ולא עושים. זה הזכיר לי קצת את ראשי הצבא ואת טייסי הקרב בשנת 1991, כשטילים נפלו על ישראל אך נגזר עליהם לשבת כגיבורים קרביים בתוך החדר האטום ולכסוס ציפורניים.

לפני כמה שנים, בהתנתקות מעזה, נתבקשו חיילי צה"ל לבצע משימה שלה לא הוכשרו מעולם, והיא הייתה קשה ואכזרית: להוציא משפחות של יהודים מבתיהן. אני מקווה שהמשימה הנוכחית – להכניס יהודים וערבים לתוך הבתים – תהיה קלה ונעימה יותר.

מעגלי האימה

שלושה מעגלי חרדה עוטפים אותנו בימים אלה: כמדינה, כמשפחות וכבודדים, אבל כל אחד בעוצמה שונה ובאיזון אחר בין השלושה. במעגל הראשון יש חרדה לבריאות המשפחה, ההורים, הסבים והילדים, ולבריאותם של העובדים, החברים, המכרים, הידידים וכו'. בראש מנסרות שאלות כגון: מי יחלה ומי לא? האם חלילה ימות מישהו שקרוב אלינו? כמה זמן זה יימשך? האם יהיו מספיק מיטות ומכונות הנשמה? ועוד. זה טבעי ומובן.

המעגל השני הוא החרדה לפרנסה ולכלכלה שלנו, של ילדינו, של בני המשפחות, העובדים והחברים. מתי המשק יתאושש? האם נפוטר? האם יאריכו את החל"ת? האם כעצמאים נקבל פיצוי? האם בנק יכול לקרוס? מה יקרה לקופות הפנסיה, הגמל וההשתלמות? מהו דין החסכונות? והאם נצליח לעמוד בהתחייבויות, במשכנתה? וכן הלאה. גם זה מובן.

מעגל החרדה השלישי הוא פניה ודמותה של מדינת ישראל, של הכנסת, הממשלה והדמוקרטיה, הנחבטת לה בימים אלו כשאנחנו בשעתה הקשה ביותר. בעניין זה אסתפק ואומר את שעל לבי כבר שבוע ויותר: דאגתי למדינה שלי ולחברה הישראלית גוברת על התנגדותי לנתניהו. צריך להקים ממשלת אחדות שוויונית, צריך לבטל חוקים פרסונליים ולדאוג שמשרד המשפטים יהיה בידיים מקצועיות, לסכם לוח זמנים להחלפה ולעגן הכל בחקיקה. את כל זה צריך לעשות מהר, ואם מימוש הרוב של כחול לבן ושותפיה בכנסת הוא מכשיר יעיל בארגז הכלים בדרך לממשלת אחדות שוויונית – שיהיה. רק מהר. אנא התחילו לעבוד עבורנו.

האדישות ברחוב החרדי

התמונות מהמתרחש בשכונות החרדיות בירושלים ובמקומות אחרים בארץ מטרידות ומקוממות. הציבור עדיין ברחובות, פה ושם נמשכות חתונות המוניות, וישנם בציבור החילוני גם המתרעמים על ההיתרים וההחרגות שניתנים למקוואות ועוד. חשש בציבור הוא מאחוזי ההידבקות הגבוהים בקרב אוכלוסיות מתגודדות אשר אינן מקבלות את הדין ובחלקן מתעמתות עם אנשי המשטרה.

אולם ככל שחולפים הימים, גם בציבור החרדי ישנה הפנמה והתנהגות אחראית יותר, אך לא מלאה. האתגר כעת הוא של המשטרה והממשלה: להכניס אותם לבתים או לסגור את השכונות ולבודד אותם – למעט מקרים חריגים.

שוחחתי השבוע עם ראש עיר חרדית ושאלתי לפשר העניין. אשתף אתכם בתשובה שקיבלתי. ״האנשים אצלנו חיים בצפיפות שזר לא יבין אותה", אמר לי ראש העירייה, "מדובר לעתים ב־12 נפשות בדירת 65 מ"ר. אורח החיים הוא שהגדולים חיים בישיבה ובכוללים, חלק בעבודה וחלק בבית. אנחנו לא מורגלים לכך שכולם בבית קטן, בתוך סיר לחץ 24 שעות. גם לגינה אי אפשר לרדת. אלו תנאים בלתי אפשריים, ולכן רצינו שחלק ימשיכו להתגורר בישיבות תוך שמירה על מרחק של שני מטרים האחד מהשני ועד עשרה במתחם. זה היה מקל מאוד, אבל מי מבין אותנו".

ישראל מעולם לא הייתה במצב כזה שחושף מגבלות, קשיים וחסמים המתגלים כעת. המל"ל לא התכונן לאפשרות כזו, ועוד יהיה זמן להפקת לקחים. כעת פיקוד העורף, משרד הבריאות והמשטרה, ביחד עם ראשי הציבור החרדי, צריכים למצוא את הדרך למנוע הידבקות המונית והדבקה המונית עוד יותר. ויודגש: יש הפרות וחוסר אחריות גם במגזרים אחרים, ודינם – יד קשה כמו כל היתר.

אמר לא לבחירות רביעיות

חוסן לישראל ויש עתיד הקימו יחד את כחול לבן – סטארט־אפ מוצלח יחסית ומבטיח להחלפת נתניהו. זה הצליח באופן מאוד חלקי (שזהו מונח מכובס לכישלון חלקי). רק עכשיו, אחרי הפירוק, תצליח אולי ״חוסן״ להפוך למוצר (קטן, לא מנוסה, חסר תמיכת חלק מהמייסדים) ולהתיישב קרוב להגה ולבלמים, ובכך להפוך את נתניהו ל״אסיר בבלפור״ ללא משרד משפטים, ללא חוקים פרסונליים, עם רוטציה, לוח זמנים להחלפה והסכם מעוגן בחקיקה.

לא יהיה כיף להיות ראש ממשלה שהולך לעבוד קשה, לנהל משפט, נטול נסיעות לחו"ל, בילויים וכו' האיזונים והבלמים בממשלה ובכנסת יעשו את המצב לטוב יותר מהחלופה: המשך שלטון היחיד של נתניהו.

לנתניהו היה חלום על 61 מנדטים והימלטות מהדין. גם לבני גנץ היה חלום משלו. גם לכל אחת ואחד מאיתנו. אבל החיים הם לא טיול מאורגן. הנסיבות הפוליטיות, תוצאות מערכות הבחירות האחרונות ומלאך המוות שמאיים לרחף מעל בתינו הם שהביאו כנראה את גנץ להפר אחת משתי הבטחות הבחירות שלו: "לא נשב תחת נתניהו" ו״ישראל לפני הכל״.

כול להיות בהחלט שבמעשהו ולתפיסתו הוא משכיב עצמו מתחת לגלגלים ומקריב את חייו הפוליטיים לטובת המדינה, אולם ייתכן שכך נוהגים אנשים שעדיין לא הספיקו להיות פוליטיקאים של ממש.

יאיר לפיד ומשה (בוגי) יעלון, שהושפלו והודחו על ידי נתניהו בעבר, לא הסכימו לשבת תחתיו והעדיפו להפוך לאופוזיציה. יש רק לקוות שיעלון יזכור לטובה את גנץ, שהקים לו מפלגה יש מאין בתוך דקות, את הח"כ שלו שערק לליכוד ואת יועז הנדל וצבי האוזר שגם להם חלק בתוצאה החלקית שלפנינו. מה שחשוב כעת הוא לקחת ליד טוריות, להתחיל לעבוד ולשרת את הציבור באחת מהשעות הקשות ביותר שהייתה כאן משחר קיומנו.

שמור על סבתא

אמא שלי, לאה היקרה, שוהה בבית לבדה, מתקשה לעמוד בגזירה, אבל חייבת. היא לבד, אבל בכלל לא. היא מרותקת לטלוויזיה, אבל גם לקבוצת הוואטסאפ המשפחתית, שעושה שעות נוספות, גם לסרטונים וגם לפייסבוק ולאינסטוש (ואני בטוח שבקרוב היא תרצה שאוריד לה אפליקציית "זום"). כולם מתקשרים אליה והיא לכולם, ואנחנו שומרים על מצב רוח גבוה ככל שניתן, לצד החשש המובנה. אחת ליומיים־שלושה מתייצבים, אני או אחיי או אחד הנכדים, בפתח דירתה, מניחים קצת פירות ועוגות ומצרכים, מקבלים חיוך ונשיקה מרחוק והולכים כדי לשמור על סבתא.

גם אלמה, הנכדה שלי, רואה את סבוש, אבי, מרחוק. היא גרה איתנו בבית בקיבוץ, אבל סבא לא מתקרב אליה, וזה הולך ונעשה קשה מיום ליום. אני כבר חושב על ליל הסדר הקרב ובא, שיהיה מן הסתם צנוע ומצומצם. כשכולנו נשיר את "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?", נדע את התשובה. ואז ניזכר בליל הסדר ההמוני, המשפחתי, בריחות ובאווירה, ונאמר כולנו בקול גדול: "עברנו את פרעה, נעבור גם את זה". אני מבטיח לכם שכך יהיה.