הישראלים שהייתי רוצה לארח בצל סוכתי

בחרתי את השבעה שלפניכם מתוך עשרות רבות של אושפיזין ראויים בהחלט ששיוויתי לנגד עיניי. את הנשים מניתי יחד כי הן התחברו לי בתודעה ובמחשבה

אבי בניהו 11/10/2019

יום כיפור וצורכי העריכה של העיתון מחייבים אותי לכתוב לכם את הטור שלי בראשית השבוע ולא בסופו כמקובל, באופן שאינו מאפשר לי להיצמד לאקטואליה הפוליטית, המדינית והביטחונית. במקום לבכות את התנאים שנכפו עליי החלטתי לחשוב באופן חיובי ויצירתי ולשעוט קדימה – אל חג הסוכות שבפתח.

החלטתי, בהתייעצות וירטואלית איתכם, לנצל את זכאותי להזמין אל סוכתי שבעה אושפיזין, כמניין ימי החג, ולספר לכם במי בחרתי ומדוע, ועל מה הייתי מת לשוחח איתם. על פי ספר הזוהר, כאשר ייצאו בני ישראל מבתיהם אל הסוכות, הם יזכו לקבל את פניה של השכינה, ושבעה צדיקים יורדים מגן עדן ובאים לבקרם בסוכה. ובעוד שאת האורחים הפיזיים מכבדים בתה ובפרוסות עוגה, האושפיזין הבאים להתארח מתקבלים בממד הרוחני בלבד.

לבסוף בחרתי את השבעה שלפניכם (ליתר דיוק, תשעה) מתוך עשרות רבות של אושפיזין ראויים בהחלט ששיוויתי לנגד עיניי. את הנשים מניתי יחד כי הן התחברו לי בתודעה ובמחשבה, ולא משום סיבה אחרת.

רא"ל דוד (דדו) אלעזר

אולי נעוץ הדבר בקרבת חג הסוכות ליום כיפור של הישראלים, שהוא מר ושונה וחסר מזה של שאר היהודים בגלל המלחמה הארורה ההיא, ואולי נעוץ הדבר ברצון לכפר על העוול הנורא שנעשה לרמטכ"ל הנהדר הזה, שלא רק שנרמס על ידי פוליטיקאים שהקריבוהו לוועדת החקירה כדי להציל את עורם (באופן זמני, עד מהפך 77') – אלא גם הפך בחלוף השנים למוכר פחות, נערץ פחות ומונצח פחות מכפי שמגיע לאיש צבא שהוביל את צה"ל מהפתעה מוחלטת וכואבת לניצחון כביר, במחיר כבד וטראומתי.

משה דיין היה האיש ש"טחן" את דדו בוועדת אגרנט. והאיש הסלבי הזה, העולה החדש מהשומר הצעיר בסרייבו, הפלמ"חניק והקיבוצניק, הצדיע לדגל והלך הביתה – ובחלוף זמן קצר מת מדום לב. אני משתוקק לדבר עם דדו על היחסים עם דיין ועם גולדה מאיר, על הקמת המדינה, על יחסי צה"ל והחברה הישראלית, על הלקחים והתובנות, וגם קצת על ישראל של היום ועל יחסי הדרג הצבאי והדרג המדיני אז ועתה – וגם על המועקה הקשה שצמחה מעוול גדול והיא אוכלת כליות ולב.

חיים ישראלי

את ישראלי, עוזרם המיתולוגי של כמה וכמה שרי ביטחון, מדוד בן־גוריון ועד לפואד בן־אליעזר, הכרתי באופן אישי ומקרוב, ואפילו ישבתי בחדר לצדו כששימשתי עוזרם של יצחק רבין ושמעון פרס ז"ל ושל איציק מרדכי יבל"א במשרד הביטחון. דיברנו לא מעט, אבל לא שמעתי סוד אחד מרבבות הסודות והסיפורים על ראשי המדינה והביטחון. את כולם הוא נטל עמו אל הקבר.

ישראלי, שזכה בפרס ביטחון ישראל על מפעל חיים, היה לסמל ולדוגמה של משרת הציבור: צנוע, חסכן במילים, פועל באזור הדמדומים למען המנהיג ששירת ולמען ביטחון המדינה, ובעיקר שותק. הוא היה נאמן באופן מוחלט ל־14 שרי הביטחון ששירת, אך לא הייתה ולא תהיה נאמנות כנאמנותו לבן־גוריון, מהיום שבו מינהו לעוזרו (יחד עם פרס) ועד ליום לכתו של ישראלי.

האיש הזה, שיצק מים על ידיו של "הזקן" ועמד לצדו בהקמת המדינה, צה"ל וכוח המגן, ייחד את ימיו ואת פועלו להנצחת זיכרון בן־גוריון ומורשתו. ישראלי הותיר אחריו ספר עב כרס שהוצא ממנו בלחץ אדיר, אך משסיימנו לקרוא אותו, גילינו שלא קראנו בעצם כלום. הכל הלך עם חיים, וּודאי יש לי המון נושאים לדבר איתו עליהם. המון לשאול ולתחקר.

הרב עובדיה יוסף

בהיותי ילד קטן בשכונת יד אליהו בתל אביב שהיה מתפלל עם אביו בבית הכנסת "אוהל מועד", רבה הראשי של העיר בשנות ה־60 היה עבורי לא פחות מ"אלוהים" בכבודו ובעצמו. כשהיה נכנס להיכל היו פוצחים כולם במזמור לכבודו, היינו נושקים את ידו והוא היה מפזר עלינו מיני בשמים מתוך צנצנת. כשבגרתי נחשפתי יותר ויותר לגדולתו ולעוצמת פסיקותיו, שחיפשו את הפתרון, את המאחד ואת הנדרש.

הרב עובדיה יוסף ז"ל, גדול הדור, ידע להתיר את עגונות יום כיפור, ידע לגייר את יהודי אתיופיה, לנקוט פסיקה מקילה, וגם הקים תנועה חברתית ופוליטית חשובה בישראל. בייחוד התרשמתי מפסיקתו החשובה והעמוקה באשר ל"קדושת האדם", הגוברת לדידו על "קדושת האדמה" (הו, כמה זה רחוק מימינו).

הרב עובדיה הכריע גם בכמה צומתי ביטחון חשובים באמצעות שליחיו בממשלה והטביע חותם לא רק בפסקי הלכה, אלא גם בחברה, בביטחון ובפוליטיקה, ובלכתו הניח את תנועתו מיותמת ומתקשה למנות מנהיג תחתיו. בעבור ספרדי וחצי חילוני שכמוני הוא היה סמכות גדולה, ואני מברך על שזכיתי להחליף איתו כמה משפטים בחייו, אבל יש לי כל כך הרבה מה לשאול ומה לברר.

רחל ונעמי שמר

בעיניי אין בעולם נוף עוצר נשימה, מקסים ושובה לב ונפש כנופו של עמק הירדן ממורדות ההר בואכה כנרת. זה לא רק יופיים של הכנרת ושל העמק המוריק, זה לא רק מפגש הגבולות בין ישראל, ירדן וסוריה, ולא רק המפגש המרתק בין הרי גולן המאיימים תמיד לבין הכנרת הרגועה; זהו גם ערש ההתיישבות, ראשיתה של התנועה הקיבוצית ו"הציונות עם הטורייה", תבנית נוף מולדתן של רחל בלובשטיין סלע, הידועה בשם רחל המשוררת, ושל נעמי שמר בת כנרת. שירתן לא רק שהייתה לפסקול שלנו ולתמצית הישראליות ההיא שאנו כה מתגעגעים אליה: כשאתה קורא את שירתן ומשווה לנגד עיניך את המקום שבו ושעליו כתבו – אין קסום מזה.

רציתי לארח את רחל ואת נעמי ולדבר עם כל אחת בנפרד על תקופתה, על חופש הביטוי, על ההשראה, על אהבת הקהל, על הרכילויות הקטנות מהעמק של ראשית המאה, על הקנאה, על האהבות והאכזבות, ועוד ועוד ועוד.

פרופ' בנציון נתניהו

הייתי סקרן מאוד לארח בסוכתי את ההיסטוריון הדגול הזה, הנמנה עם מנהיגי התנועה הרוויזיוניסטית בישראל ועוד קודם לכן בארה"ב ובאירופה. היה כנראה משהו מאוד מיוחד באיש הרוח ואיש הספר הזה, חוקר והוגה דעות שגידל את שלושת ילדיו דווקא למצוינות צבאית, כולם היו קצינים בסיירת מטכ"ל. את יוני ז"ל, מפקד הסיירת, איבד במבצע אנטבה. אין לי ספק כי לבנציון הייתה השפעה עמוקה על בנו בנימין, שלו עצמו יש מטבע הדברים השפעה עצומה עלינו.

פעם, בטיסת הרקולס עם כתבים צבאיים בדרך לתרגיל בדרום, סיפר לנו האלוף עמירם לוין על מפגשים שנהגו לקיים קציני סיירת מטכ"ל עם פרופ' נתניהו. "אהבנו את הפגישות איתו", סיפר לוין, "הוא תמיד אמר לנו – הניחו לעיתונים, השקיעו רק בספרים", כרוצה לומר כי ספר הוא נצח, ואילו עיתון הוא בר חלוף.

ארוכה היא הדרך שעשה נתניהו מאז חבר לז'בוטינסקי והיה למזכירו האישי. הוא היה ממקימי המדינה, ממנסחי חזונה ואף מכותבי "האנציקלופדיה העברית", וזכה לראות את יוצא חלציו מתמנה לראש ממשלת ישראל. הרבה יש לי מה לשאול אותו. גם על בנו.

סוניה פרס ושולמית אלוני

שתי נשים נדירות ועוצמתיות, כל אחת בתחומה. האחת עם עוצמה גלויה ופוליטית והשנייה עם עוצמה פנימית שקטה. שתיהן מורדות, פורצות דרך ומשפיעות: שולמית אלוני, חיה פוליטית שאולי הקדימה את זמנה, פרשה ממפלגת העבודה והקימה את רצ, קידשה פמיניזם, קראה תיגר על הרבנים והכפייה הדתית וביקשה סדר יום אזרחי ומעמד שווה לנשים, למיעוטים וללהט"ב – עוד לפני שידענו מה כל אלה. היא הייתה גם ידענית גדולה ביהדות ובמקורות, וכמו יוסי שריד או יאיר צבן, הייתה להוכחה שתורת ישראל היא עניין חשוב מאוד מכדי להפקידו בלעדית בידי הדתיים.

סוניה פרס מרדה בשמעון ובדרכו, סירבה להיכנע למסלול שבחר לעצמו. כל חייה ביקשה שקט וברחה מן הזרקורים, סירבה להיכנס לבית הנשיא ולהיקבר ב"חלקת גדולי האומה". מנגד, היא נתנה בשקט צדקות ועשתה מצוות – לחלקן נתוודעתי עוד כששימשתי עוזרו של פרס. תמיד התרשמתי מגודל המילים שבהן תיאר פרס את אהבתו לסוניה, מימי בן שמן, דרך קבוצת אלומות ועד למותה, ואת הניגוד המוחלט שלה באי־התמסרותה לדרכו.

תאמינו לי שאם 70 יום היו בחג ולא 7, הייתה סוכתי מלאה באושפיזין ובשאלות, תהיות ותובנות מהאנשים שכה הייתי רוצה לפגוש ולדבר איתם, כי פשוט לא הספקתי, ולא הספקנו כולנו.

ואם אתם חושבים שפספסתי ויש לכם הצעות לאושפיזין נוספים, אתם מוזמנים לכתוב לי דוא"ל, ואולי אספיק להזמין אותם להדלקת נר חנוכה.

שיהיה חג שמח ושתיפרס עלינו סוכת שלום פנימי.
שבת שלום.

הישראלים שהייתי רוצה לארח בצל סוכתי

בחרתי את השבעה שלפניכם מתוך עשרות רבות של אושפיזין ראויים בהחלט ששיוויתי לנגד עיניי. את הנשים מניתי יחד כי הן התחברו לי בתודעה ובמחשבה

0 תגובות

אלו הימים הנוראים: ישראל כלואה במצב פוליטי חסר תקדים

טראמפ לוקח את המזרח התיכון ואת ישראל לטיול ברכבת הרים