ישים לפרץ אקדח על השולחן: אהוד ברק הגיע העירה חמוש ונחוש מתמיד

שלושת הרמטכ"לים של כחול לבן מכירים היטב את ראש הממשלה לשעבר, וכך גם יו"ר העבודה. וגם: במראה שבני העדה האתיופית מציבים בפנינו כולנו נראים מושפלים

אבי בניהו  05/07/2019

1.

טובה אבבה הייתה במשך שנתיים מנהלת המשרד שלי בתל אביב. היא בת לעדה האתיופית, קצינה בצה"ל, שירתה באגף התכנון במטה הכללי, משפחתה מתגוררת בעפולה והיא בתל אביב. שנתיים בילינו כ־18 שעות ביום, במשרד ועל הקו, ומעולם לא סיפרה לי ולא ידעתי.

השבוע היא פרסמה פוסט מרגש, וממנו למדתי שלפני 15 שנה אחיה הבכור, חן אבבה ז"ל, שלח יד בנפשו לאחר חקירה משטרתית קשה וממושכת. לפני החקירה האחרונה, כך היא מעידה, הוא הוכה קשות על ידי שוטרים, וגם לאחר ששברו לו את האף הוא לא התייאש, השיג תיעוד, צילומים וראיות, והגיש תלונה למח"ש, בתקווה שזו תעשה את עבודתה, שמעולם לא נעשתה.

היא מספרת שבהלך השבעה, בסוכות 2004, התפרסם ראיון בעיתון עם הדוגמנית אסתי ממו, שגם אחיה ז"ל התאבד. "כבר אז חשדתי שלא מדובר במקרה חריג, אבל לך תוכיח שיש מגמה כזו. פנינו למשטרה להבין מה ולמה, אבל למעט יומני מעצר, לא היה תיעוד לעילת המעצר ולא למהלך החקירה.

"קל לומר שהמשטרה גזענית ולסגור את הסיפור, אבל זו לא האמת. מחאת העדה שלי היא על דמותה של ישראל כמדינת חוק. לא על הנייר, אלא ברחוב, בשכונה, בחיים, במעצרים הלא מוסברים, בחקירות הלא ברורות. איש חכם אמר לי פעם, שכאשר הגוף חולה, החלקים הרחוקים הם הראשונים שנפגעים. העניים שבקצה אף פעם לא מקבלים הנחה, הם משלמים מחיר מלא".

הפוסט של טובה ריגש אותי מאוד וגם הפתיע אותי. אמרתי לה שהזעקה שלה היא גם הזעקה שלי. בלי לקבל כמובן את ההתנהגות האלימה בצמתים, שריפת המכוניות וחסימות הצירים – מחאת בני העדה צודקת ומוצדקת. נכשלנו בקליטת יהודי אתיופיה. אנחנו נגועים בגזענות שמוטמעת בנו, ולא אני אומר את זה אלא ועדה ממשלתית שפעלה ובחנה דרכים לתיקון, בראשות מנכ"לית משרד המשפטים אמי פלמור.

בני העדה הנהדרת הזאת הושפלו כשנפסלו לתרום דם, הם מושפלים בבתי חולים – כשחולים מסרבים לקבל טיפול מאחיות ואחים ממוצא אתיופי, הם נפגעים ובצדק כשקצין בצנחנים קורא לחייל בן העדה "אתיופי מסריח", והם מושפלים כשהרבנות קובעת שאדם ממוצא אתיופי לא יכול לעבוד בקו ייצור ליין.

לא רק הם מושפלים. במראה שהם מציבים בפנינו אני נראה מושפל, וכמוני אזרחים רבים בישראל. פיתחנו אנטגוניזם לכהה העור, אולי בגלל המסתננים ודורשי העבודה בדרום תל אביב, שמשטרת ההגירה מנהלת אחריהם מרדפים, ואולי מסיבות אחרות. אנחנו צריכים לתפוס את עצמנו בידיים – במערכת החינוך, בצבא, באוניברסיטאות, בבתי החולים, בכנסת, בתקשורת, בתנועות הנוער, במשפחה – ולדבר על זה, לגנות את זה, לצמצם את הבורות ולהגביר את הידע, ההזדהות, החיבור והשילוב.

התאהבתי בעדה הזאת כשעמדתי על כבש מטוס חיל האוויר ביום שישי אחד בלילה בנמל התעופה של אדיס אבבה, וראיתי את בני עמי מחכים לעלות לירושלים ברכבת אווירית חשאית. ואני – משל חזיתי ביציאת מצרים.

השבוע, בדרך לירושלים, ישבתי שלוש שעות במכונית בפקק והזדהיתי. בלילה, כששמעתי וראיתי את האלימות, הזעם והנפגעים, כעסתי, אבל לא התייאשתי. אסור לנו להתנכר, כי זה אצלנו בבית, ועלינו החובה לתקן ולדרוש תיקון בכל פינה במדינה. לדחות ככל שניתן את חורבן הבית ואת האנרכיה הגדולה.

2.

עמיר פרץ ניצח, וזה דבר טוב למפלגת העבודה בעת הזו, אבל לפניו אתגר לא פשוט. כבר בימים הקרובים הוא יהיה במרכז קמפיין פוליטי אגרסיבי, מלווה בסקרים, פרשנויות ותדרוכים, שמטרתו להפקיד בידי ברק את ראשות הגוש ולצרף את מפלגתו. זו תהיה לוחמה פסיכולוגית בשטח בנוי. ברק, מלווה כתמיד בסקרים, עתיד לשים לפרץ אקדח על השולחן ולסמן אותו ציבורית כמי שעלול להיות אחראי על הנצחת שלטון נתניהו. אחר כך יביא את ניצן הורוביץ.

אם ברק יצליח, זה יהיה הפרומו למהלך דומה עם כחול לבן, כשברור מי יידרש "להניח את האגו בצד" ומי ידרוש להיות ראשון ברוטציה. ברק הגיע העירה חמוש ונחוש מתמיד, והתכונה רבה. שלושת הרמטכ"לים מכחול לבן מכירים אותו היטב, גם פרץ. ייתכן שלא תהיה להם ברירה אלא לעשות ״ערב מספרי סיפורים״ על ברק.