חובת ההוכחה על גנץ ולפיד: יהדות ארה"ב היא כבר לא המגרש הביתי של נתניהו
המהירות בה נקלטה כחול לבן מעידה על הכמיהה לשינוי בחברה הישראלית. על הלחץ של רה"מ והוויתור של לפיד, וגם: מה למדתי בוורשה אחרי המשבר עם פולין
אבי בניהו 01/03/2019
1
המהירות והעוצמה שבהן נקלטה מפלגת כחול לבן בתודעה הציבורית מלמדות על הכמיהה הגוברת לאחדות ולשינוי האווירה והשיח בחברה הישראלית. לא רק מצד שמאל ומרכז, אלא גם בקרב אנשי הימין הרך והציונות הדתית. רבים בחברה הישראלית חשים בשנה האחרונה שאין להם בית פוליטי להתכנס תחתיו, והנה הופכת כחול לבן לסוג של אכסניה נוחה, אך לא בהכרח אכסניית קבע. עדיין חלה עליה חובת ההוכחה, הן בתחום המידע המפורט ותוכניות העבודה, והן ביכולתם של ארבעת האישים שבראשה להציג חזות אחידה והסכמות על כיוון ודרך. בינתיים זהו סטארט־אפ פוליטי, לקראת הפיכה למוצר.
גם מפלגת העבודה עוד לא אמרה את המילה האחרונה, ואני שומע יותר ויותר על אנשים ש"חוזרים הביתה" (וזה נכון שאני מסתובב בעיקר בקיבוץ ובתל אביב…). אבי גבאי התברר כלוחם (יש שיגידו סכינאי), המפלגה ניהלה תהליך פריימריז נקי וגדול, העמידה רשימה מעולה, צירפה את האלוף טל רוסו ואת חיים ילין, ומציגה יכולות בתחום המדיני והביטחוני וגם בתחום החברתי והכלכלי. זאת ועוד – היא חוזרת לזרם המרכזי של תנועת העבודה, ונפרדה מחלק ממרכיביה הקיצוניים יותר.
החיבור של כחול לבן והעבודה מאתגר מאוד את ראש הממשלה בנימין נתניהו, והוא לחוץ. רואים זאת בהופעותיו, בסרטונים ובהודעות, בביטול ובקיצור הנסיעות לחו"ל – ועוד לא דיברנו על כתבי האישום שבדרך.
יש עוד ימים ארוכים עד לבחירות, וכל יום טומן בחובו אתגרים, הפתעות ומשברים. הולך להיות כאן לא קל (בלשון המעטה). כל שאני מייחל לו הוא שנעבור את זה ביחד בשלום, ללא אלימות חלילה וכחברה אחת, שגם אם היא חלוקה פוליטית, היא גם מאוחדת ונכונה ליום שאחרי הבחירות.
2
אני חושב רבות בימים האחרונים על יאיר לפיד, האיש שעזב לפני שנים את אזור הנוחות באולפן הטלוויזיה, את הטור בעיתון, את תפקיד הפרזנטור של הבנק, והחליט להקים מפלגה ולשנות את המדינה.
אני חושב שאני גם מבין את גודל הוויתור שעשה לטובת איחוד גוש המרכז בהצטרפותו לכחול לבן שזה עתה נולדה. הוא היחיד שהביא לפלטפורמה החדשה והחשובה הזו מפלגה שלמה, שורשית, פרוסה ובנויה לתלפיות, עם מצע סדור ותוכניות. המפלגה שלו כבר הוכיחה שהיא יודעת לתפקד גם בקואליציה ובמשרדי הממשלה ולעשות עבודה טובה גם באופוזיציה, קרי, אם לא ליד ההגה ועל דוושת הגז – אזי באזור הבלמים בוועדות הכנסת ובוועדות המשנה. אולם אינני בטוח שכולם כמוני מבינים עד כמה ויתר לפיד לטובת גודל השעה והאתגר, בשילוב ידיים עם קבוצת אישים טובה וראויה, שבחלקה טרם הוכיחה התאמה ועמידה במבחן הפוליטי הקשה והמורכב.
לא הצבעתי בעבר ללפיד (בני משפחתי דווקא כן), אבל אני מעריך את הצעד האמיץ שעשה ומניח שההיסטוריה, שלא מפסיקה להיכתב ולו לרגע, רושמת אותו ואת המהלך שעשה לחיוב, בתקווה שהנכס שנבנה בין גנץ, לפיד, יעלון ואשכנזי – יעמוד ויניב לחברה הישראלית דיווידנד גדול.
3
הבחירות בישראל הן אולי העניין הדחוף כאן, אבל גל האנטישמיות ופשעי השנאה ששוטף את העולם היהודי הוא חשוב יותר. ועל כן מספר הערות ותובנות:
גם בארה"ב, הגדולה והחשובה בידידות של ישראל, קרוב ל־80% מפשעי השנאה שנרשמו בשנת 2018 בוצעו נגד יהודים, אף על פי שהם מהווים רק 2.5% מהאזרחים. זהו נתון מטלטל, שמשום מה לא מטלטל אף אחד. בקהילה היהודית בארה"ב מייחסים זאת למדיניות טראמפ נגד זרים, אבל זה בכלל לא משנה. היקף פשעי השנאה מדאיג. גל האנטישמיות בדרום אמריקה, באירופה וגם בארה"ב מחייב את ממשלת ישראל הבאה ואת הסוכנות היהודית להציג תוכנית חירום לקליטה ולעלייה של חצי מיליון יהודים, לרבות תוכניות ייעודיות ללימודים לצעירים, תעסוקה למבוגרים, תוכניות למגורים אטרקטיביים וכדומה.
לראשונה בתולדות עמנו מרוכז רובו של העם היהודי במדינת היהודים. העם הנודד שלנו, עם הפזורה הגדולה, גם מתבולל וגם עולה לישראל, וזה עדיין לא מספיק. יש עוד הרבה עבודה.
4
ועוד באותו עניין, גנץ ולפיד חייבים לנסוע ל־24 שעות לוועידת איפא"ק ולהציג בפני אלפי הצירים, בפני התקשורת ובפני הממשל תוכנית חדשה, רלוונטית ומעודכנת, גם ליחסי ישראל־ארה"ב ובעיקר לקשר בין ישראל ליהדות ארה"ב. הם גם חייבים לנפץ את המוסכמה שלפיה יהדות אמריקה היא מגרש ביתי מוחלט של נתניהו. זה כבר לא מדויק – במו עיני ובמו אוזני למדתי על כך רק לפני חודש, ביחד עם משלחת של "גשר", מפי ראשי פדרציות וקהילות, רבנים לסוגיהם, ראשי השדולות הגדולות למען ישראל ואחרים.
עליהם להציג חלופה שמכבדת את כלל זרמי היהדות בארה"ב, ושמעריכה את תמיכתם ותרומתם לישראל. היהודים בארה"ב, דמוקרטים ברובם הגדול, חשים שהפכו להיות שמאלנים ועוכרי ישראל. לדבריהם, בשנים האחרונות החדיר נתניהו את הפוליטיקה הישראלית של שמאל וימין לתוך יהדות ארה"ב. גם הם מצפים לשינוי.
5
את סוף השבוע האחרון עשיתי בוורשה. לא הייתי שם לבדי. אלפי ישראלים ומיליוני תיירים שוטפים את בירתה המתחדשת של פולין, בית הקברות הגדול ביותר של העם היהודי. ורשה משמרת את עברה, אך גם הופכת לעיר תוססת עם אתרי תיירות, סצינות קולינריה, פאבים ומרכזי ענק לקניות זולות.
ברחובות לא חשתי במשבר ובמתיחות בין ישראל לפולין על רקע ההתבטאות של נתניהו וממלא מקום שר החוץ ישראל כץ, אולם שערי המגזינים, שמהם ניבטות מכל דוכן עיתונים תמונותיהם של נתניהו ונשיא פולין, מחזירים אותך למציאות.
ביקרתי שם בעבר לא מעט פעמים בסיורי שואה כקצין וכמפקד, ולאחרונה השתכנעתי לנסוע ולהכיר ורשה אחרת. גם הפעם לא ויתרתי על סיור מודרך בשבילי העיר של החיים היהודיים התוססים בוורשה של לפני המלחמה, דרך כיכר השילוחים ועד למסלול הגבורה ואנדרטת רפופורט.
מעיין רחמים הוא ישראלי מקריית אונו, שמסיים לימודי רפואה בוורשה ועומד להתמחות בקרדיולוגיה. במקביל הוא מדריך סיורים היסטוריים, קלאסיים, יהודיים וקולינריים בוורשה. המליצו לי עליו. נתתי לו להוביל ולמדתי ממנו הרבה. לבושתי הגדולה לא הכרתי עד היום את פועלם של יאן קרסקי ושל איטה סנדלר, שני נוצרים שחירפו נפשם למען יהודי פולין וזכו להכרה כחסידי אומות עולם. עמדנו פנינה רעייתי ואני ולגמנו בצמא את הסיפורים של מעיין על השניים הללו. אני הולך לקרוא את ספריהם שתורגמו לעברית, ורק לשם כך היה שווה לי סוף השבוע הזה בוורשה (ומרק עוף עם פרוגי, כמובן).
6
בפורום כמעט משפחתי, באולם קטן בקיבוץ רמת יוחנן, חנכנו השבוע את "בית צביקה", בית לחיילים בודדים, ע"ש צביקה לוי ז"ל – אבי החיילים הבודדים. זוהי יוזמתה של בת הקיבוץ ניצן שוהם, שהתעקשה מול הקיבוץ, לא ויתרה וזכתה. היו שם ראש עיריית פרנקפורט, אוהב גדול של ישראל וצה"ל, האלופים טל רוסו ואלעזר שטרן, מזכיר התנועה הקיבוצית ועוד רבים וטובים.
אותי שבו דבריו של רנ"ג פורז אברהים (המכונה בועז), לוחם בדואי תושב הגליל, פעיל גיוס וציוני, שהגיע לאירוע ודיבר קצרות: "אנחנו הבדואים, לא אחת, כשלא הצלחנו לפגוש את מדינת ישראל, פגשנו את צביקה לוי ז"ל, שהיה עבורנו המדינה כולה. אנחנו מצדיעים לו".
שבת שלום.
0 תגובות