האמירות על "אובדן ההרתעה הישראלית" בעזה הן קשקוש מוחלט

ישראל נהגה נכון כשהלכה על הסף בין תגובה צבאית לירי הפצמ"רים לבין רצון להימנע מעימות צבאי רחב. וגם: מפלגת העבודה חייבת לגבש זהות ברורה ומוסכמת ו"ההליך ההוגן" של שקד.

אבי בניהו | 01/06/2018

1.
במונחים מעולם ניהול הסיכונים בתחום הבריאות, משולה כיום עזה למורסה בקצה הרגל של ישראל, שמחייבת מעקב, ניקוז וחבישה מעת לעת, עד שהדלקת תעבור או עד יימצא הזמן הנכון להעניק לפצע טיפול יסודי עם אנטיביוטיקה קטלנית. בינתיים, תשומת הלב המרכזית צריכה להיות מופנית לגידול הממאיר המתפתח בראש – בזירה הצפונית המאתגרת, המאיימת והמורכבת יותר של סוריה ולבנון, ולניסיונות ההתבססות האיראנית לאורך גבולנו הצפוני. הוסיפו לכך את חיזבאללה ואת הנוכחות הרוסית המחייבת דיפלומטיה, תיאום, רגישות – וגם את נשיא מצרים א־סיסי ופרסום תוכנית טראמפ המתקרב – וסדר העדיפויות ברור.

לפיכך, השתוממתי לשמוע השבוע אלופים במילואים, פרשנים ופוליטיקאים שביכו באולפנים ובטוויטר את "אובדן ההרתעה הישראלית" ואת "הרפיסות" של ממשלת ישראל מול חמאס, שגם הפעם הוא שהחליט מתי תיפתח אש ומתי תחדל. ואני תהיתי: נניח שהאיראנים מבקשים באמצעות לחץ על חמאס ועל הג'יהאד האסלאמי לגרום לכך שישראל תיגרר לרצועת עזה ותרותק לשם ותסיט את מאמציה ותשומת לבה מהזירה הצפונית – האם אנחנו צריכים לקבל זאת וללכת בכיוון שהאיראנים מכוונים אותנו אליו?

מדיניות מפוכחת ואחראית חייבת לנהל את הסיכונים ולתעדף אותם, ולכן ישראל נהגה נכון כשהלכה על הסף בין תגובה צבאית לירי הפצמ"רים לבין רצון להימנע מעימות צבאי רחב. על פי כל הסימנים, גם חמאס, שמיהר להודיע ראשון על הפסקת האש, אינו חפץ בסבב צבאי. נכון שאם הפצמ"רים היו פוגעים בילדי הגן בשדרות היינו כבר עמוק בתוך סבב צבאי, אבל בקזינו של השכונה שלנו – אלו הכללים.

הסברתי השבוע בדיון תקשורתי שהתלהט מעט לאלוף (במיל') יום טוב סמיה, קצין בעל ניסיון רב בגזרת עזה, שאם הגורל יוביל אותו לשבת בעתיד על כס שר הביטחון, הוא יגלה בתוך שעות שהדעות שהשמיע באולפן (לחסל, להפציץ וכו') אינן רלוונטיות, כאשר האחריות מונחת על כתפיו, כשחומרי המודיעין מול עיניו וכאשר הוא נדרש לאחריות ולשיקול דעת. איווט ליברמן יכול להעיד על כך.

הממשלה וצה"ל הובילו בחודשים האחרונים למנוחות את המושגים "הכלה" ו"הבלגה". דווקא עתה היכולות של צה"ל ומידת ההרתעה שהוא מספק אינן נדרשות להוכחה. אחריות, התבוננות מפוכחת וניהול נכון של סיכונים קודמים לאגו ולזקפה הלאומית של מי ירה את הכדור האחרון.

2.
שיחת עבודה טלפונית בין מזכיר ההגנה של ארה"ב לבין שר הביטחון הישראלי היא בדרך כלל שיחה מוצפנת באמצעות קו מאובטח, המתואמת מראש בין קציני הקשר של הפנטגון ומשרד הביטחון. השבוע זה פעל אחרת, ומעשה שהיה כך היה: שר ההגנה האמריקאי ג'יימס מאטיס ביקש לשוחח עם עמיתו ליברמן. הוא ביקש את המספר בלשכה בתל אביב, טלפן במו אצבעותיו אל הלשכה, והחיילות שלא הבינו במה מדובר העבירו אותו מאחת לאחרת בטענה שבחור בשם וויליאם (כך הבינו) מחפש את השר, והן יודעות כבר שתמהוניים יש הרבה.

לבסוף, התגלגלה השיחה אל סגן המזכיר הצבאי, אל"ם יאנקי צ'רפק. הוא ענה לשיחה, ומהעבר השני נשמע מזכיר ההגנה שאומר: "שלום, ידידי איווט, מה שלומך?", וכן הלאה. חלפו כמה רגעים עד שאל"ם ינקי הבין שהוא מדבר עם מזכיר ההגנה של ארה"ב, שחושב שהוא שר הביטחון. הוא החוויר והעביר את השיחה לשר. על תוכן הדברים הוטל ערפול.

3.
עקבתי השבוע אחר "מתווה כבל" שהציע הח"כ הוותיק מהעבודה למפלגתו, ואשר זכה לתגובות רבות. איתן כבל הציע למפלגתו להתכתב עם המציאות ולחשב מסלול מחדש באשר לפתרון מדיני עם הפלסטינים. באותו שבוע גם התבטא ח"כ נחמן שי, לקראת התמודדותו לראשות עיריית ירושלים, כי ינסה להסיר מעצמו את "הכתם" של "איש שמאל" – אם ינסו להדביק לו תואר כזה.

העבודה היא מפלגת שלטון פוטנציאלית שנדרשת להציג תעודת זהות ברורה, רלוונטית ומחייבת, שאותה היא מציגה בפני הציבור. היא מחויבת להבין שהצבעה עבורה כ"ברירת מחדל" לשלטון נתניהו – איננה תוכנית עבודה. היא צריכה לחתור לכך שיצביעו עבורה מתוך הזדהות ותמיכה ולא בגלל התנגדות לנתניהו. היא צריכה להציג לא רק תעודת זהות עדכנית אלא גם תוכניות עבודה ויעדים בני השגה בתחום המדיני והכלכלי־חברתי. אכן, אין עוד מקום ל"קולקטיביות רעיונית" שהייתה נהוגה בעבר בחלק מהמפלגות ובטח שלא במפלגות גדולות, אבל מכאן ועד "הסופר־מרקט הרעיוני" – הדרך ארוכה.
התוכנית של כבל מעוררת דיון וויכוח – וזה טוב – אבל ללא אחדות מטרה וללא תוכניות ויעדים ברורים תתקשה מפלגת העבודה לעמוד באתגר שהציבה לעצמה.

4.
האירועים בדרום דחקו מעט הצדה את הדיון בהצעתה של שרת המשפטים איילת שקד, שאותה הציגה בכנס עורכי הדין באילת. "ההליך ההוגן", היא מכנה את תוכניתה לשיפור היחס לחשודים שנדרשים לחקירה ומוצאים שכל זכויותיהם נרמסות. הם מובלים כאחרוני הפושעים אל אולם בית המשפט (לעתים אזוקים), נתקלים בעדת עיתונאים וצלמים ולעתים גם מגיעים לבית המעצר בשל "צורכי חקירה". כשמדובר באנשים נורמטיביים, הטראומה גדולה, והצלקת מתקשה להגליד.

מנסה למצוא את שביל הזהב. שקד. צילום: פוטו מרסלו מנסה למצוא את שביל הזהב. שקד. צילום: פוטו מרסלו

שקד מנסה כעת למצוא את שביל הזהב בין שמירת זכויות הנחקרים "הנורמטיביים", שקיים סיכוי גבוה שייצאו ללא כתב אישום בתום חקירתם, לבין "צורכי החקירה". התחושה אצל רבים היא שידה של המשטרה קלה מדי על דרישות המעצר וכי בתי המשפט נוטים לרוב לשתף פעולה. היות שהגורל זימן אותי לחוות רגע אחד שכזה על בשרי (פרשת הרפז, כמובן), אני מביע בזאת הערכה גדולה לשרה שקד, בשמי ובשם רבים מאוד שעוד ימצאו ודאי את עצמם בעתיד נדרשים לחקירה, בתקווה שניתן יהיה למצות אותה ללא סט ההשפלות והנזק הבלתי הפיך.

5.
תופעת הבקשה ל"משובים" הולכת ומשתלטת על חיינו באופן מוגזם, וכבר נאמר שהדרך לגיהינום רצופה כוונות טובות. אתה נכנס לשדה תעופה וכבר נדרש לתת "משוב", נכנס לטרקלין ההמתנה ומתבקש ל"משוב", נכנס לשירותים בשדה וגם שם יש עמדת "משוב" (האם היה נקי? וכו'). ירדת מהטיסה – שאלון ממתין לך במייל; וכך גם בעת החתימה על ביטוח הכנסת הרכב לטיפול, בביקור אצל רופאי המשפחה והשיניים ועוד…
תירגעו קצת, חברים, תעשו שאלונים מדגמיים. ממילא אתם יודעים מצוין במה אתם טובים ובמה אתם נדרשים להשתפר.

6.
לא אחת אני תוהה אם בישראל יש באמת רק 8 מיליון אזרחים. בכל מקום בעולם, בעיר הנידחת ביותר, אתה פוגש מאות ישראלים ואולי אלפים, בכל חנות של פריימרק באירופה, בכל מוזיאון, בכל מסעדה, בכל אטרקציה יש בכל רגע נתון מאות ישראלים. משהו כאן מוזר. השבוע פגשתי ברומא את הישראלים שעורכים "סיור קולינרי" – סטארט־אפ ששולטים בו מדריכים משלנו שמתגוררים באירופה ושהשכילו להבין שאם הורינו חיפשו סיורים ל"מיטיבי לכת", הדור החדש דורש סיורים ל"מיטיבי לסת". אתה נרשם מראש לסיורים בפייסבוק, במייל או מפה לאוזן, משלם ומקבל סיור במסעדות, בתי קפה, מאפיות ואתרי אוכל אותנטיים, כולל הסברים על חומרי הגלם, השף, ההיסטוריה – וכמובן טעימות למכביר.

נתי, המדריך בסיור הרומאי, איש שירות הביטחון לשעבר, הסביר לי שבסיור שלו "הקיבה מתפוצצת". המעברים החדים מפיצה לגלידה, מפרושוטו וקרפצ'יו לטירמיסו – עושים את שלהם. לא הצטרפתי לסיור – התחייבתי לדיאטנית…

שבת שלום.