לאחר דברי הרהב: התצלום מערב מלחמת יוהכ"פ בו נזכרו ותיקי חיל האוויר

מפקד חיל האוויר, ראש המוסד ונוספים נדרשים לצניעות רבה יותר. ישראל עוד עלולה להתגעגע לאבו מאזן. תיקון ליל שבועות שלי ועל חיילים משוחררים שמתקשים להשתחרר ולפסוע "בשביל המחר".

אבי בניהו | 25/05/2018

1.
במונחים של אינטרסים לאומיים וביטחוניים, צריכה ממשלת ישראל לאתרג בריאותית את אבו מאזן, להעמיד לרשותו כל רופא וכל בית חולים ולבצע בו הנשמה מלאכותית אם יידרש, שכן היום שאחרי אבו מאזן עלול להתברר כסבוך ומורכב. מחמוד עבאס, מאחרוני הדור הישן של אש"ף תוניס, שיצק מים על ידיו של יאסר ערפאת וירש את מקומו, למד כבר לחיות עם הכבוד של ראש מדינה (מטוס פרטי, משמרי כבוד, ארמונות ברחבי העולם, פגישות עם מנהיגים וסעודות גורמה) מבלי שתהיה לו בפועל אחריות על מדינה. עם כל הטענות שיש לנו אליו כ"מכחיש שואה" או כמנהיג שלא יודע לספק את הסחורה, ההיסטוריה תזכור את אבו מאזן כמנהיג מתון שהאמין בהסדר עם ישראל, פעל למענו והתייאש ביחד עם בני עמו ועם חלק מבני עמנו נוכח המציאות העגומה. במקביל, תשפוט ההיסטוריה את ממשלות ישראל של שרון, ברק, אולמרט ונתניהו כמי שפספסו את המנהיגות המתונה והפרגמטית של אבו מאזן וסלאם פיאד כדי להתניע איתם דיאלוג לקראת הסדר עתידי (שגם אם יתמהמה, בוא יבוא – השאלה היא מהו המחיר שנשלם בינתיים, אנחנו והם).

אינני יודע ממה בדיוק סובל אבו מאזן, אבל אין ספק שהחודשים האחרונים אינם מוסיפים לו בריאות – לא פיזית ולא נפשית; העברת השגרירות האמריקאית לירושלים, המשבר העמוק ברצועת עזה והשנאה הגוברת כלפיו כיו"ר הרשות, ההכרה בירושלים כבירת ישראל וגם העובדה שסעודיה, בחריין ומדינות ערביות נוספות לא ימתינו להסדר בין ישראל לפלסטינים כדי להלבין את היחסים עם ירושלים.

המאבק בטרור האסלאמיסטי ובאיראן מטריד אותן יותר. השאלה מי יירש את אבו מאזן וכיצד בדיוק זה יקרה (ממלא מקום? בחירות? אלימות?) מטרידה את מערכת הביטחון, ובצדק. שיתוף הפעולה הביטחוני והמודיעיני הסביר בין צה"ל למנגנוני הרשות תלוי לא במעט ברוח שנושבת מהמוקטעה. האם היורש יהיה מישהו מראשי מנגנוני הביטחון הפלסטיניים? האם יהיו אלה מוחמד דחלאן או ג'יבריל רג'וב הוותיקים, שחלקם חשודים בשחיתות ובעשיית יתר לביתם, או שמא ינסה חמאס, בגיבוי איראן, לנצל את חלון ההזדמנויות ולהשתלט על חלקים בגדה?

במצב כזה עשויה (או עלולה) להגיע לדרג המדיני המלצה של גורמי הביטחון לשקול אפשרות לשחרר מהכלא את מרואן ברגותי, שעשוי מחומר של הנהגה ומרצה מאסר עולם בגין מעשי טרור. פעם, בנסיבות קלות יותר, עשה זאת יצחק רבין כששחרר מהכלא את פייסל חוסייני כדי לבלום את ערפאת. קשה לראות ממשלת ימין משחררת את ברגותי, אבל כבר ראינו את נתניהו עושה צעדים של "אין ברירה" גם כששחרר מהכלא את השייח' אחמד יאסין או כשהעביר את חברון לידי הרשות הפלסטינית. לפעמים הביטחון מנצח ודברים שרואים מכאן – לא רואים משם. ולאבו מאזן, בריאות טובה ואריכות ימים בממד האנושי והלאומי.

2.
בדחילו ורחימו, במידת הצניעות הראויה ומעמדה של מעריך ואוהב, אני מבקש ליטול את השורות הבאות כדי לרשום בהן הערת אזהרה למפקד חיל האוויר ולראש המוסד.

איני מודע לגמרי למגוון השיקולים שהביאו את מפקד חיל האוויר האלוף עמיקם נורקין לבצע "יעף ראווה" השבוע בפני עמיתיו מחילות האוויר של העולם, כשדיבר על תקיפות ה־35־F. חלק מהאמירות והטונים, גם שלו וגם של ראש מטהו, תא"ל בר, נשמעו באוזני הרגישות כראוותניות וקצת מוגזמות.

לדעתי, הצילומים של ה־35־F מעל שמי ביירות והאמירות שחיל האוויר פועל בחופשיות בשמי האזור עלולים להיתפס כפרובוקטיביות ורברבניות, ואינן מוסיפות דבר לביטחון ישראל. ממילא הסורים, האיראנים וחיזבאללה מכירים את היכולת של חיל האוויר הרבה יותר טוב מאזרחי ישראל וקוראי העיתונים. "עליונות אווירית" היא עיקר משימתו של חיל האוויר, אבל כדאי לדבר פחות. נורקין, טייס קרב מהולל, מפקד נערץ ואדם ערכי מאוד, צריך להבין שעליו להשקיע שעה ביום במניעת "ורטיגו" מהחיל וממפקדיו, (שמבצעים לאחרונה עבודה הרואית ומוצלחת), להטמיע צניעות, אי־זלזול באויב והימנעות מהצהרות רהב. על בשרנו למדנו שנפילה מגובה היא קשה וכואבת. אני בטוח שלא לכך התכוון – אבל כך יצא.

ותיקי החיל נזכרו השבוע בצילום של צל מטוס הקרב של תא"ל רן פקר ז"ל על הפירמידות במצרים. תמונת "גיבורים", כינו אותה אז, אך זמן קצר אחר כך הופלו הפנטומים שלנו כמו זבובים במלחמת יום הכיפורים. ומנורקין ליוסי כהן. גם האמירה של ראש המוסד שצוטטה השבוע בהבלטה בעיתונות – "כיף לגנוב מפרסים" – איננה במקומה.

הדברים נאמרו במהלך תיקון ליל שבועות ובאו לאחר שנתן הצהרות קצרות ואקראיות למצלמה הן לעמית סגל והן לאילה חסון, בסיומו של חודש רווי הישגים מבצעיים מוצלחים שהמוסד במרכזם. לאורך השנים ידע המוסד גם תקלות וכשלים, חלקם דוכאו כצנזורה בוועדת העורכים וחלקם פורסמו בארץ או בחו"ל. כהן הוא ראש מוסד מבצעי שהבטיח ביום המינוי שלו ש"יביא מבצעים טובים", והוא אכן מביא. אין צורך להתרברב וללעוג ל"פרסים". זה עלול לעלות לו ולנו ביוקר. "מגן ולא ייראה", "באין תחבולות ייפול עם ותשועה ברוב יועץ". לאלה צריך להיצמד ולא לגלוש לרהב ויוהרה.

צריך להבין שעליו להשקיע שעה ביום במניעת "ורטיגו" מהחיל וממפקדיו. נורקין. צילום: אבשלום ששוניצריך להבין שעליו להשקיע שעה ביום במניעת "ורטיגו" מהחיל וממפקדיו. נורקין. צילום: אבשלום ששוני

זה קורה בדרך כלל לאנשים שיצאו בבת אחת מהמחשכים אל אור הזרקורים, שלעתים מסנוור וממכר. כהן היה רוב חייו בכינוי י' או "הדוגמן", המפכ"ל רוני אלשיך היה ר' עד שהפך לרוני, ואלוף נורקין היה רוב שנותיו בקוקפיט בשם ע'. כעת הם צריכים להבין את היתרונות והחסרונות של הפרוז'קטור הענק שמופנה אליהם, ואת המשמעות של הדבר עבורם ועבור הארגונים שבראשם הם עומדים. זוהי כמובן ביקורת בונה על האנשים הטובים ביותר שיש לנו.

3.
לא רק ראש המוסד – גם אני השתתפתי בתיקון ליל שבועות. נעניתי להזמנה של ח"כ עליזה לביא ושל גברי ברגיל לדבר "בתיקון הגדול" במועדון צוותא. מאות אנשים גדשו את האולמות באישון לילה: מבוגרים וצעירים, דתיים וחילונים, שצמאים להיפגש, ללמוד, להרחיב דעת ולהיחשף למגוון דעות. תיקון שבועות הוא מוסד צומח, יהודי וישראלי מאוד, ואפילו בקיבוץ שלי היה תיקון השנה.

לפני, באחת בלילה, הרצה ח"כ יאיר לפיד על "יעקב ועשו", הרצאה מרתקת ומשכילה. אף מילה על פוליטיקה. זה לא רק "התיקון", אלו גם אולמות התיאטרון המלאים מדי ערב, אולמות הקולנוע שצצים בכל פינה במדינה, האופרה, ההרצאות ב"קתדרה" ו"אשכולות" מדי שבוע, כמו גם שבתות תרבות למיניהן. החברה הישראלית מבקשת להיפרד לכמה שעות מהמסכים שמשתלטים על חיינו ולחפש מעט משמעות לעטוף בה את השגרה.

4.
נמרוד רוגל הוא המנכ"ל של עמותת "בשביל המחר", המטפלת בחיילים משוחררים המתקשים להסתגל לחיים בעקבות חוויות לחימה שחוו. המנטור שלו הוא האלוף (במיל') אמיר אשל. זוהי עמותה בת עשר שנים, צנועה ונחבאת אל הכלים, שמתמודדת על כל נפש ועושה עבודת קודש עם אוכלוסייה לא מבוטלת של לוחמים שנמצאים על הסקאלה שבין בלתי מושפעים לחלוטין לבין נפגעי פוסט־טראומה המוכרים על ידי משרד הביטחון.

אם תרצו, סדרת הטלוויזיה המדהימה "בשבילה גיבורים עפים" של קשת פותחת צוהר לחבורה הזאת. ההורים שלהם קוראים להם "חיילים משוחררים שלא השתחררו…". נפגשתי עם נמרוד יחד עם מייסדת העמותה, ענת סמסון־יופה. הם מספרים לי על המסעות בטבע שהם מקיימים עם הלוחמים לשעבר ועל הסדנאות והתהליכים שמסייעים בידם לעבד את חוויות הלחימה, להתמודד ולרכוש כלים להתמודדות. מדובר באלפי חיילים שנופלים בין הכיסאות – מצד אחד מתקשים להשתחרר ממאורעות הלחימה, ומצד שני לא מטופלים על ידי משרד הביטחון. המשרד דווקא תומך במעט בעמותה ובפרויקט, שבו השתתפו עד כה אלף חיילים משוחררים ב־56 מסעות קבוצתיים. במידה מסוימת, העמותה "משחררת" אותם ומונעת מהם לגלוש לטיפול של משרד הביטחון ואגף השיקום, והמלאכה עוד רבה.

נמרוד וענת זקוקים לתמיכה, לסיוע ולתרומות כדי להמשיך בשליחות ובמסע. ניתן ורצוי לסייע להם באמצעות הפניית תרומות מגופים, חברות, משפחות ובודדים לחשבון מספר 260627 בסניף 680 בבנק הפועלים, וכך תעזרו להם להוביל את היקרים לנו מכל "בשביל המחר".

שבת שלום.