תקועים בקופסה: ישראל מתדרדרת לעימות בדרום ללא מדיניות, ללא תוכניות וללא יוזמה

התשובה שראש הממשלה לא רוצה לקבל ממנדלבליט. גונן שגב – פסיכופת או נבל מוחלט? יעלון מצוי בטיסה לשום מקום ו"נתניהו־רגב" הפקות בשירות האירוויזיון.

אבי בניהו | 22/06/2018

1.
בבוקר יום רביעי, לאחר לילה ארוך וקשה של אזעקות "צבע אדום" ביישובי הנגב המערבי, שמעתי בגלי צה"ל את תמי, חברת נחל עוז. היא הפגינה בדבריה עוצמה וחוסן, עמידות ותקווה, והסבירה שלצד הפעילות הצבאית צריך לחשוב מחוץ לקופסה על היום שאחרי ועל העתיד – וזה לא עניין צבאי בהכרח. אינני יודע אם ראש הממשלה נתניהו הקשיב לדבריה, אבל אני יודע שה"חזק מול החמאס" מתפתל, מתלבט ומסתתר מאחורי "עמדת צה"ל" שאומצה על ידי הקבינט, ומאחורי המשפטנים (אני דווקא מוצא היגיון במתינות הצבאית ובאי־הירי מהאוויר על ילדים מפריחי עפיפונים).

הבעיה היא שממשלת ישראל נתפסת כאן ללא מדיניות, ללא תוכניות, ללא מחשבה וללא יוזמה. הלחץ הציבורי והתקשורתי לתגובה צבאית נגד הבערת השדות גורם לממשלה להורות לצה"ל לפגוע במטרות חמאס בלי לגרום להרוגים, וחמאס מגיב בשיגור רקטות, לפי שעה ללא נפגעים בצדנו. אלא שגם ההליכה על הסף לא מונעת את "המדרון החלקלק" לעבר עימות צבאי נוסף שנמצא כבר מעבר לפינה, ושני הצדדים צועדים למלחמה שאינם חפצים בה. זו לא תהיה מלחמת "אין ברירה" גם לחמאס וגם לנו. וכי מה נגיד – שזה "בגלל העפיפונים"?

נכון שתושבי הקיבוצים והמושבים ברובם אינם מצביעי נתניהו ולא משתייכים לבייס שלו, אבל הוא צריך לספק להם ביטחון ותחושת ביטחון. כרגע הם משמשים כשכפ"ץ של המדינה וניצבים בחזית קשה ותובענית מדי יום ומדי לילה. הפתרון הוא משולב – פעילות מנע ותגובה צבאית, ומנגד, קידום מהלכים מדיניים עם מצרים והרשות הפלסטינית (המקרטעת), וניסיון לחשיבה מקורית, לנטילת סיכונים מחושבים, למתן היתרי עבודה בישראל וליוזמה לכינוס ועידה בינלאומית לשיקום מותנה של הרצועה.

מדיניות בת היענה של הממשלה לא תוביל לשום מקום ושני מיליון עזתים מיואשים ומתוסכלים, חסרי עתיד ותקווה, באזור הצפוף בעולם – לא עומדים להיעלם מכאן. זה מה שיש ועם זה אנחנו צריכים לנצח. רשות הדיבור והמעשה נתונה כעת ל"חזק מול החמאס".

ה"ביביסט" הבכיר, שמעון ריקלין, תהה השבוע בטוויטר שלו "מה עוד צריך לקרות כאן כדי שצה"ל יתחיל לפעול?", כאילו שאינו יודע שמה שחסר הוא רק הנחיה קצרה של ראש הממשלה… אבל אם בינתיים אפשר להפוך את צה"ל לצבא של השמאל, את האלופים ל"שתולים" ואת הרמטכ"ל איזנקוט לרופס שאיבד את רוח הלחימה – אז למה לא?

2.
נראה שנתניהו וממשלתו מחכים לעסקה של דונלד טראמפ, שיבוא על הסוס הלבן ויוציא במקומנו את הערמונים מן האש – גם בעזה. ובינתיים מושכים זמן. אלא שסדר העדיפויות של טראמפ מעט שונה, והוא שם את פיונגיאנג תחילה – שם יהיה קל יותר לזכות בפרס נובל ואולי אף להשפיע על הכלכלה האמריקאית. בינתיים הדרום בוער, וירושלים שותקת.

היועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט הגיע השבוע יחד עם צמרת משרד המשפטים כולה לאירוע לא שגרתי של מפגש בצווארון פתוח עם "צעירים על הבר" בירושלים. בתשובה לשאלה גילה שם כי מעולם לא סירב לבקשת הממשלה לפתוח באש על משגרי עפיפוני תבערה ונפץ, שכן הוא מעולם לא נשאל בעניין – אף על פי שהוא משתתף בישיבות ממשלה וקבינט. מנדלבליט סירב לומר בפומבי מהי דעתו, שכן הוא עלול "לסנדל" בכך את הדרג המדיני שמעליו. אך הוא הבטיח – לאחר שהצדיק את הירי לעבר העזתים שניסו לחצות את הגדר – שאם יישאל בממשלה, יספק תשובה מנומקת בעניין.

מנדלבליט, פרקליט צבאי ראשי בעברו, מצוי בקשר הדוק עם תלמידו, הפצ"ר דהיום (ובקרוב האלוף) שרון אופק. אין לי ספק שהם מנתחים את האירועים ורואים את הפתרון עין בעין. תוסיפו לכך את העובדה שהרמטכ"ל כבר הוכיח ומוכיח שהוא אינו "חלבי" ותוקף היכן שצריך, ואולי אז תבינו למה התכוון מנדלבליט כשסיפר לסטודנטים שעד כה הוא לא נשאל בעניין. נוח לראש הממשלה ולממשלה להתחבא מאחורי הסינר של "המשפטנים הנוראים שמגבילים ומפריעים לפעול". נתניהו כנראה יודע שאם ישאל את מנדלבליט – הוא עלול לקבל תשובה שהוא לא רוצה לשמוע. נתניהו איננו היחיד. קדמו לו ראשי ממשלה ושרים אחרים שמצאו בייעוץ המשפטי מקלט ומחבוא לאי־עשייה. איך אומרים? שקוף…

אביחי מנדלבליט. צילום: ליאב פלדאביחי מנדלבליט. צילום: ליאב פלד

3.
אחד מקוראינו הציע לי בעקבות חשיפת דבר מעצרו של גונן שגב להיכנס לערך "פסיכופת" בגוגל ולקבל אבחנה. עשיתי זאת, וכך כתוב: "ספר האבחנות הנפשיות המעודכן מתאר את ההפרעה האנטי־סוציאלית כקריטריונים שכוללים התנהגויות חוזרות של ביצוע אקטים שמהווים עילה למעצר, אמירת שקרים, מעורבות בתקיפות וקטטות. מצויים בסיכון גבוה לשבירת חוקים בתכיפות גבוהה. פסיכופתיה היא ההפרעה הנפשית המסוכנת ביותר, משום שהפסיכופתים אינם חשים אשמה על מעשיהם, הם מתכננים את הפשעים, מסתירים ראיות ומעמידים פנים כאילו דבר לא קרה, הם אינם חווים חרטה או אשמה ולא מתנצלים".

אינני יודע במה בדיוק מתמקדת חקירתו של השר לשעבר והד"ר גונן שגב – אבל אני כן יודע שהוא חולה קשה או נבל מוחלט. גם אם קשה להאמין שגרם נזק ביטחוני כבד לישראל – הרי שמעשה זה כשלעצמו הוא נוראי.

אנשי ימין ניסו לטעון השבוע שהכתובת בעניין גונן שגב כבר הייתה על הקיר כשבגד בתנועתו ותמך באוסלו. נו שוין.

4.
פעם, כשהייתי מפקד גלי צה"ל, הייתי יושב במתח רב בלשכתי ומתפלל שנבחרת ישראל תפסיד ולא תעפיל לגמר, שמכבי לא תזכה לארח כאן את ליגת האלופות וכיו"ב. אני מודה, חשבתי רק על התקציב הדל של התחנה ועל הסכום שיידרש לי כדי לשלוח ולממן את שדר הספורט ניב רסקין ואת הטכנאים. אולימפיאדה הייתה בכלל "מגה־פיגוע".

נזכרתי בכך השבוע לקראת דיון ההפקה על האירוויזיון. חשבתי שגם נתניהו, שצריך להחזיק קואליציה עם החרדים, וגם שר האוצר, שצריך לאשר תקציב, וגם איוב קרא שר התקשורת, שנדרש לממלכתיות מול מרכז הליכוד, וגם מירי רגב, שבטח תוהה מה שווה אירוויזיון אם אנחנו לא שולטים בו – לא היו מזילים דמעה אילו נטע ברזילי הייתה מגיעה רק למקום השני. ככה יכולנו גם לחסוך עשרות מיליונים, גם למנוע משבר קואליציוני, וגם לטעון שהעולם דפק אותנו שוב. אבל "הסתבכנו". וזה לא נורא בכלל.

נתניהו ורגב הם אשפי הפקות: גם ההפקה בהר הרצל, גם הפקת מסיבת העיתונאים לחשיפת המבצע בטהרן, גם הסרטון של ביבי לקראת הג'ירו ד'איטליה, גם "הפקת היתר" שגרמה לביטולו של משחק הידידות מול נבחרת ארגנטינה – כל אלה הם רק הפרומו לקראת האירוויזיון.

זכינו – ואכלנו אותה. רשות הדיבור למפיק נתניהו. ככל שהוא מצהיר שלא תהיה התערבות – כך בתאגיד נכנסים יותר ללחץ.

5.
כבר חודשים שאני עוקב אחר מסעותיו ודיווחיו בטוויטר ובתקשורת של שר הביטחון לשעבר משה (בוגי) יעלון. מדובר באיש צבא מוכשר ובפוליטיקאי פחות מוכשר, שמתקשה להשתלב במרחב הפוליטי החדש. אדם שלא זכה ל"שנת אמון" והועזב מלשכת הרמטכ"ל לאחר שלוש שנים על ידי אריאל שרון כהיערכות לקראת ההתנתקות, אף על פי ששרון היה האיש שמינה אותו למרות התנגדותו של שמעון פרס, שהעדיף את עוזי דיין. שנים אחר כך הודח שוב מלשכת שר הביטחון על ידי נתניהו, או בשל הברית הפוליטית עם ליברמן, או בגלל הצוללות כפי שהוא טוען.

יעלון מסתובב וחורש את הארץ, אוסף תרומות בפייסבוק, פעיל מאוד ברשתות החברתיות, ואני חושש שהוא לא מחובר לגמרי למציאות. כשאני שומע אותו אומר שהוא יוצר מנהיגות אחרת ושהוא חותר להנהגת המדינה – אני לא מבין מה הוא עושה ולאן הוא הולך. יעלון הוא אדם ישר ונקי כפיים, אבל מישהו צריך להסביר לו מה באמת קורה במפה הפוליטית, ולהזהיר אותו מפני האפשרות שהוא מצוי "בטיסה לשום מקום" ושעליו לחשב מסלול מחדש.

להערכתי, ככל שיקדים להבין את המציאות לאשורה, ייטב לו ולמערכת הפוליטית, שבוודאי תמצא לו אכסניה ומקום לתרום בו. החתירה שלו להנהיג את המדינה נראית מוזרה ותלושה. יעלון הוא אדם ערכי בעל זכויות, ולכן יש לחוס על מאמציו הכנים ועל כספי התורמים שלו. עליו לנסות להשתלב באחת הרשימות. את התפקיד של מועמד לראשות ממשלה הוא לא יקבל הפעם, וכנראה גם לא את תפקיד שר הביטחון.

6.
שמעתי השבוע בחרון ובכאב גדול את דברי הבלע והשנאה שהשמיעו קומץ בני בליעל אל עבר סבו של הילד עלי דוואבשה מהכפר דומא, כשקראו לעברו "הנכד שלך על הגריל". תהיתי לעצמי מיהו בדיוק האלוהים של האנשים הללו. מניין באו ולאן הם הולכים? ואנחנו, לאן נוליך את החרפה הזאת?

שבת שלום.