רגע לפני שהיה מאוחר מדי: הרשו לי לומר מילה טובה לנתניהו | אבי בניהו

ישראל בפרק תנ"כי, אבל זה לא נגמר; מול עיניי מסך מפוצל: בחציו איראן ובחציו רצועת עזה; היעדים באיראן הרבה יותר רחבים מהמוגדרים; מה שמעתי בפנטגון, מה כתב לי נתניהו, איך סייע ערד ניר ומילה טובה למטכ"ל

אבי בניהו 20/06/2025

הטור הזה נכתב בעיצומו של היום השישי למלחמה, והתחושה אל מול ההישגים הצבאיים ההולכים ונערמים, כמוה כתחושה שלאחר מלחמת ששת הימים המקורית.‏ אבל אני עושה מאמץ להדחיק את האופוריה, שכן שום דבר לא נגמר עד שהוא נגמר. צה"ל עומד בלוח הזמנים שקבע בדרך להשגת שני היעדים שלגביהם הונחה: פגיעה בתוכנית הגרעין האיראנית ושיבושה ‏ופגיעה במערך הטילים הבליסטיים המאיימים על ישראל. חיל האוויר שלנו מבצע את הבלתי ייאמן ברחבי איראן, ומטוסי הקרב שלנו פועלים מעל טהרן ורחבי המדינה משל יצאו למחול בכרמים, והמוסד מפגין יכולות ומבצעים חוצי דמיון, שעוד ידובר עליהם בארץ ובעולם.

את הטור הזה פתחתי בשבוע שעבר בתיאור חששם של חלק מהאנשים שבנימין נתניהו יפתח בתקיפה באיראן שתיתן לו נקודות פוליטיות, והבהרתי שחלקי לא עימם. ‏אני חושב שאנחנו במלחמה צודקת ומוצדקת מאין כמותה, מלחמה שנערכנו אליה שנים, שבנינו לקראתה את ‏צה"ל וחיל האוויר ‏במשך יותר משני עשורים, ‏ושיצאנו אליה בהסכמה לאומית רחבה, כשברור שהחרב מונחת על צווארנו, רגע לפני שיהיה מאוחר. ‏אני מלווה את החששות, המאמצים, ההכנות וההחלטות כבר 30 שנה, בחלקם מתוך החדרים בקריה, בירושלים ובוושינגטון. אני בהחלט מרגיש את גודל השעה ואת חשיבותה של המלחמה הזאת, שיש בה גם צדק וגם יכולת להשפיע לטובה על מצבה של ישראל, על המזרח התיכון ועל חלקים בעולם.

ובכלל בשנתיים־שלוש האחרונות ישראל רושמת בעל כורחה פרק תנ"כי מטורף ‏שמותיר אבק לפרקים מרכזיים, החל מהפירוק לגורמים של העם הזה בניסיון להפיכה משטרית, דרך טבח 7 באוקטובר ולאסון הגדול, וממנו למלחמה בשבע חזיתות שונות, חלקן בהסכמה רחבה וחלקן בשחיקת ההסכמה – עד למערכה מול איראן.

בשעה שהטור הזה נכתב, מתדפקים על הדלתות יותר מ־100 אלף ישראלים, המבקשים לחזור הביתה, מי במטוסים, מי באוניות ומי ביאכטות, בעיקר מנקודות האיסוף באתונה ולרנקה. ‏כשאני רואה את "המעפילים המודרניים" שמגיעים ‏ממחנות ההמתנה בקפריסין אלי חוף, ‏אני זוכר שישנם 53 חטופים שזקוקים לחילוץ יותר מכל ישראלי אחר, ושממשלת ישראל צריכה להכניס אותם ראשונים למבצע "חזרה בטוחה" שעליו הכריזה. ‏לא שכחנו אותם ולא נשכח עד שישובו הביתה.

במשרד שלי במגדל בתל אביב, כמו ‏במשרדים רבים של קצינים בכירים לשעבר, מתנוסס צילום היסטורי של שלושת מטוסי חיל האוויר הישראלי במבנה בגובה נמוך מעל אושוויץ־בירקנאו, ‏ומעליו הקדשה בכתב ידו של מפקד החיל האלוף אליעזר שקדי בסיום תפקידו ב־2008: "‏לעולם לא עוד. להיות חזקים, לסמוך רק על עצמנו".

האלוף שקדי התכוון כמובן לאיום האיראני. כבר בתקופתו ועוד לפניו, ‏ובטח ובטח אחריו, נבנה חיל האוויר למשימה שעימה הוא מתמודד כעת: יכולת זרוע ארוכה, מטוסים מתאימים, חימוש ונשק מיוחד, יכולות תדלוק, חילוץ, שליטה ובקרה, רמות מלאי, בניית יכולת לסבבים רבים באוויר. כך חיל האוויר וכך צה"ל כולו ‏בהשקעות של עשרות מיליארדים, על פני שניים־שלושה עשורים.

ההיכרות שלי עם האיום האיראני החלה במסעות עם שר הביטחון בממשלת נתניהו הראשונה, יצחק מרדכי, בניסיון לשכנע את ארה"ב שיש דבר שנקרא "האיום האיראני", ‏ובמרכזו שאיפה לנשק גרעיני. אני זוכר היטב את הביקור השלישי בפנטגון, שבו השמיע מזכיר המדינה דאז וויליאם (ביל) כהן ‏בפני עמיתו הישראלי את האמירה: "אדוני השר, אני, אנשיי והממשל האמריקאי רואים עם ישראל עין בעין את המשמעות של האיום האיראני".

כמה שנים אחר כך, כדובר צה"ל וכחבר במטה הכללי, נדרשתי להכין תוכנית סודית ונרחבת, מקומית ובינלאומית, להסברת הדחיפות של תקיפה ישראלית באיראן, מגובה בסרטונים ובנתונים טכניים. רק קומץ של שניים־שלושה קצינים בדובר צה"ל היו בסוד העניין, ועכשיו ניתן לגלות שקיבלתי אישור מביטחון מידע ומהמוסד לגייס את העיתונאי ערד ניר כדי לארגן את החומרים כדי שייערכו ושיהיו ידידותיים עבור מגישי חדשות וערוצים בינלאומיים בשלבים הראשונים לאחר התקיפה.

בשנים הללו של ראשית העשור הקודם תרגלו מודלים מבצעיים, בנו יכולות, הרימו 150 מטוסי קרב שטסו לאיטליה ובחזרה לשם תרגול התדלוק ומשך הטיסה, אבל ראשי מערכת הביטחון וחלק משרי הקבינט הביטחוני סברו שלחצם של אהוד ברק ונתניהו לתקוף מוקדם מדי, ושהחרב רחוקה עדיין מצווארנו.

צריך מאמצים גדולים כדי לכבוש ולדחוק את האופוריה מהיכולות המופגנות בטהרן ומההישגים הצבאיים והביטחוניים של צה"ל והמוסד, ולהבין שזה עוד לא נגמר. ‏בצה"ל מעריכים שיידרשו עוד כמה ימים לפחות עד להשגת היעדים, ועדיין לא ברור אם דונלד טראמפ, שנמצא כרגע במתקפת ציוצים נגד איראן ובהתלהבות מההישגים הישראליים (שאת חלקם הוא מנכס לעצמו ולנשק מתוצרת ארה"ב), יצטרף לתמונת הסיום. על פי כל ההערכות, התשובה היא כן, וזה יהיה בבחינת שובר שוויון אסטרטגי לקראת הסכם שיבטיח איראן אחרת ונקייה מגרעין.

מה שאנחנו צריכים לעשות לצד האיפוק ודחיקת האופוריה, זה לגייס חוסן וכושר עמידה כדי לאפשר לצה"ל ולדרג המדיני להשלים את השגת היעדים ולקבל החלטות ללא לחץ; להישמע להנחיות פיקוד העורף כאל "דברי אלוהים חיים" (‏לא נעים לומר, אבל רוב מוחלט מתוך 32 ההרוגים לא היו ממוגנים כהלכה); לתמוך בצה"ל; ‏ולדרוש מהממשלה שירות, מתווה פיצויים ופתרונות כלכליים.

צריך לזכור כי מעבר להשגת היעדים של פגיעה ושיבוש של היכולת הגרעינית והטילאית של איראן המאיימת עלינו ועל האזור כולו, ישראל פורעת חשבון רב־שנים עם ראש התמנון של הטרור במזרח התיכון, שגבה את חייהם של אלפי ישראלים: גם במלחמת לבנון הראשונה והשנייה ובכל המבצעים – ובהם דין וחשבון וענבי זעם – ובמלחמה האחרונה.

איראן אחראית לטבח 7 באוקטובר ולכל פיגועי חמאס והג'יהאד האסלאמי ברצועה ומחוצה לה, לחמאס בשטחים ולעשרות פיגועים באיסטנבול, בהודו, במומבסה, באנקרה ובבואנוס איירס נגד ישראלים ויהודים. זה חשבון דמים ארוך שמקורו בטהרן ושנמשך עשורים רבים, מוכוון ממשטר אייתוללות קיצוני, ששם לו למטרה לחסל את מדינת ישראל.

זוהי המלחמה הראשונה שמנהלת ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים ב־1973 נגד מדינה מוסלמית גדולה, בעלת יכולות טכנולוגיות ונשק מתקדם. עד כה, כל המלחמות והמבצעים היו נגד ארגוני טרור וגרילה שכולם נבנו, מומנו וצוידו על ידי איראן. כעת זוהי מלחמה של ממש, אומנם לא קרבות חי"ר ושריון, אבל מלחמה מול מדינה.

לצד השגת היעדים המרכזיים, מושגים לא מעט הישגי משנה חשובים מאין כמותם לטווח המיידי והארוך, ואמנה אותם בקצרה:
• ההרתעה הישראלית הגיעה במלחמה הזו לשיאה, הרבה מעבר למבצע אנטבה או מלחמת ששת הימים, לאחר שקרסה ב־7 באוקטובר.
• ‏מדינת ישראל מפגינה יכולת זרוע ארוכה, מיומנת ומשוכללת, שמלמדת שעבור צה"ל וחיל האוויר אין מקום רחוק מדי.
• ישראל מציגה יכולת חדירת מודיעין מדהימה, שמעוררת דמיון בחלקים בעולם – ותבהלה בחלקים אחרים.
• רמת הנכסיות של ישראל וצה"ל בעיני ‏מדינות העולם עולה באופן משמעותי, בעיקר בארה"ב, באירופה ובמדינות המפרץ.
• הסיום של המלחמה באיראן בתיווך אמריקאי או בלעדיו יכול לזרז את החזרת החטופים הביתה, משחמאס יבין שאין לו עוד משענת.
• תוצאות המלחמה עשויות להביא להרחבה משמעותית של הסכמי אברהם. ‏כולם ירצו להתחבר לחזקים, ליכולות המודיעין ולטכנולוגיה.
• ‏ לתעשיות הביטחוניות הישראליות צפויות שנים מדהימות של הזמנות והכנסות שיא. בתחום הזה ישראל תהיה אור לגויים, כשבתוך זה משולבים מדינת הסטארט־אפ, הטכניון, מכון ויצמן, הקהילה המדעית בישראל וגורמי המחקר והפיתוח.

הרשו לי לומר מילה טובה על בנימין נתניהו ‏בקשר למלחמה הזאת. אני נמנה כאן ובכל מקום עם מבקריו, ואני חושב שהוא הוביל אותנו לפילוג ולאסונות. אבל כדי לרכוש את הזכות לבקר, ‏צריך גם לדעת לשבח כשרק אפשר. ‏נתניהו הוא אדם אחר בשנים האחרונות. נרקיסיסט, אגואיסט, נאשם בפלילים, נרדף ורודף. ‏אבל בנושא של איראן אני יכול להעיד שהוא אידיאולוג גדול. הוא מרגיש שהוא בשליחות, ושהסרת איום הגרעין האיראני מעל ישראל היא משימת חייו. ‏כבר בממשלתו הראשונה ב־1996 קיים על כך דיונים, הקדיש כל שבוע ‏לפגישות אישיות בנושא, עקב לאורך השנים אחר פיתוח והבשלה של יכולות, והקצה משאבי ענק. ב־2001, בהיותו באופוזיציה, ‏הזמין אותי לפגישה במשרדו של חברו דאז מוטי זיסר ז"ל ‏בתל אביב. בראשית פגישתנו לקח גיר, ניגש ללוח וכתב באותיות גדולות "איראן". ‏הוא היה אחד משני האנשים שזעקו אז בנושא, ביחד עם ד"ר אפרים סנה.

את ההחלטה על פתיחת המלחמה ההיסטורית והדרמטית מול איראן קיבל נתניהו על דעת כל גורמי הביטחון, ולנוכח דיווחים על תמימות דעים בנוגע ללוח הזמנים בין אנשי המודיעין בצה"ל לבין המודיעין הצבאי בארה"ב. הוא מנווט אותה, נכון לעכשיו, באופן מקצועי, ומנהל, ככל שאני למד, שיח אינטימי ומועיל עם הדרג הצבאי והביטחוני. כמו כן, ראשי האופוזיציה מגלים אחריות והזדהות, ובאופן כללי יעדי המלחמה זוכים לאמון ציבורי רחב מאוד. ‏שמעתי השבוע ריאיון של נתניהו לערוץ 14, והוא הזכיר לי את נתניהו הישן: ממלכתי, מאופק, לא מתלהם, עונה בהרחבה. לדעתי הוא שגה כשלא עשה זאת גם בערוצים אחרים.

השבוע שיתפתי בדברים הללו את עוקביי וחבריי לפייסבוק, ונפתחו עליי באחת "שערי גיהינום" של שונאי נתניהו מקצועיים, שחששו מכך שנפלתי למלכודת דבש מבית ראש הממשלה. הסברתי להם בעדינות שאני מסרב להיות "על אוטומט" ושאני שוקל כל דבר לגופו, ושלא, אין לי אשליות בקשר לנתניהו, יש לי רק תפילות ותקוות שהוא בונה כעת את המורשת שלו, שיסיים נכון את המערכה באיראן, ‏שיחזיר את החטופים הביתה, שילך למהלך עם סעודיה, ושיוביל פיוס לאומי כפי שהציע לו בכנות השבוע ידידי בן כספית. או אז אתמוך במהלך שיכיר לו בהחלטה ההיסטורית והאמיצה ובניהול המלחמה הזאת כ"עבודות שירות" למען המדינה, במסגרת עסקת טיעון מקילה בדרכו בחזרה לחייו הפרטיים – לאחר שמילא את שליחותו ההיסטורית ואת מצוות אביו ז"ל. אני מקווה שאיפשהו, אהרן ברק והנשיא יצחק הרצוג כבר עובדים על מתווה נכון.

ביום רביעי בצהריים, לאחר השידור בקשת 12, התקשר אליי האזרח הוותיק ב"א (‏במקרה, וללא קשר, אחד שמכיר את נתניהו מרמת גיל הטיטול), ‏ואמר לי בהתרגשות שכבר כמה ימים הוא יושב במקלט עם נכדותיו הבוגרות, ולראשונה הוא שמע אותי בטלוויזיה אומר שבעת הזאת "אזרחי ישראל במרחבים המוגנים הם חיילים ללא מדים, שיש להם במלחמה הזאת ‏תפקיד חשוב ומכריע". הוא טען שלראשונה, הישיבה שלו במקלט קיבלה משמעות ותוכן ושהוא עושה משהו מועיל. שמחתי. ‏אני פשוט מכיר מקרוב את העובדה שהרוגים אזרחים או חיילים מסרסים את יכולת קבלת ההחלטות בממשלה ואפילו בצבא, ואני באמת ממליץ לכל אזרח ואזרחית שלא לזלזל בהנחיות ולמלא את תפקידו החשוב במקלט ובממ"ד.

בשבוע הסוער והדרמטי הזה נזכרתי והזכרתי לציבור את שר הביטחון לשעבר משה ארנס ז"ל, הפרופסור עם המבטא האמריקאי הכבד שנתפס כ"ילד חוץ" במערכת הביטחון. סיפרתי ‏שהאיש הזה הוא שהכריח את הרמטכ"ל ואת צה"ל להקים את פיקוד העורף כלקח ממלחמת המפרץ; הוא האיש שכפה על צה"ל ועל הרמטכ"ל וראש אמ"ן את פיתוח הלווין הצבאי "אופק", שמאפשר לנו כיום אור יום ברזולוציה מדהימה בכל פינה ברחבי איראן והמזרח התיכון; והוא האיש שכפה על צה"ל פיתוח מערכת הגנה נגד טילים בליסטיים. ‏הצבא חשב שאפשר להסתדר ללא כל אלה. ארנס ז"ל צדק, אנו חבים לו הרבה. יהי זכרו ברוך.

‏בראש ניהול הפרק הצבאי של המלחמה הרחוקה והמורכבת הזאת, ניצב הרמטכ"ל רב־אלוף אייל זמיר, בסך הכל פחות מ־100 יום בתפקיד. הוא מתגלה כמפקד סמכותי, מחוספס, צנוע ומקצועי, שיצא למלחמה עם מטה כללי פצוע וחבוט, שפועל בהרמוניה ובהצלחה למרות הכל. ‏יחד איתו בקוקפיט המטכ"לי סגנו תמיר ידעי, ראש אמ"ן שלומי בינדר, שממתין להשלמת התחקיר בעניינו כראש חטיבת המבצעים באוקטובר 23', ראש אגף המבצעים עודד בסיוק, שהודיע כבר על פרישה מצה"ל ונתבקש, ובצדק, להמתין, וכמובן מפקד חיל האוויר תומר בר, שמוביל את חיל האוויר להישגים חסרי תקדים. בכלל, חיל האוויר רושם בימים הללו את הפרק המפואר בתולדותיו עם עוצמה אווירית מדהימה, תחנות תדלוק אוויריות, מודיעין ודיוק חסרי תקדים. כל אלה חשובים מאוד אל מול המדינות ש"יושבות ביציע" ומגלות לפתע צה"ל וחיל אוויר שלא הכירו.

אני חושב שאני מכיר לא רע את צה"ל, ואני יכול לקבוע שמה שאתם ואנחנו רואים כעת זהו צה"ל האמיתי: חד, מושחז, נחוש והתקפי. ‏אז מה קרה לו ב־7 באוקטובר? את זה תפתור רק ועדת חקירה ממלכתית לכשתקום. ‏ומילה אחת על דובר צה"ל תא"ל אפי דפרין. ‏הוא ויחידתו עושים עבודה מצוינת, וההתקפות שהוא חוטף ברשתות הן מעליבות ולא ראויות – וגם לא נכונות. ‏דובר צה"ל לא חייב להיות פרזנטור ודוגמן (אפילו אני הייתי דובר צה"ל…), אלא ‏אמין וישיר ואפילו קצת מחוספס. אין לו תפקיד להרגיע, אלא לתת מידע צבאי אמין. העובדה שגייס לשורות היחידה את קודמו תא"ל דניאל הגרי בעל הניסיון, מלמדת על עוצמה, אצילות ורעות, שהלוואי שהיו כמותה גם בשירות הציבורי.

אחד האתגרים של הממשלה כעת הוא למנוע פתיחת פער בלתי נסבל בין רמת הדיוק וההישגים של צה"ל והמוסד לבין אוזלת ידה של הממשלה, המחויבת בביצועים מרשימים בתחום שיקום המשק, ‏הכלכלה, המפונים ועוד. ‏פעם תיארתי כאן את הפער העצום בין שתי הדבשות של הר מירון. על אחת מהן יחידת הבקרה של חיל האוויר, ועל השנייה פרטץ' ‏שהביא לאסון כבד. ‏קשה לנהל מלחמה גם בצד האזרחי ללא "מפקדי פיקוד", ‏ורק אציין כי שלושה תפקידים קריטיים לא מאוישים: מנכ"ל משרד ראש הממשלה, ראש רח"ל וראש מטה ההסברה במשרד ראש הממשלה.

בני בכורי אורי כבר רכש ניסיון בטיפול במפונים, כשניהל את מלון לאונרדו ביץ' בתל אביב ואירח את מפוני קריית שמונה. והנה שוב הוא קולט ‏מפונים שביתם נהרס במלון שהוא מנהל כעת, לאונרדו בוטיק ‏ברמת החייל. 250 איש הגיעו למלון ללא רכוש וללא ציוד, צוות המלון התארגן במהירות ובאהבה, ואזרחים מרחבי תל אביב והסביבה מיהרו להביא בגדים, ציוד, ‏צעצועים לילדים וטואלטיקה, ופתחו מיני־קניון בלב המלון. ‏באתי לבקר ושוב נפעמתי מהעם הזה, שלא מחכה לשום ממשלה ופותח לב וכיס. ושוב הבנתי שאי אפשר לנצח עם כזה, והתפללתי לימים של שקט, ביטחון ושגרה, ואני יודע שגם אם יתמהמהו – בוא יבואו.
שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.

רגע לפני שהיה מאוחר מדי: הרשו לי לומר מילה טובה לנתניהו | אבי בניהו

0 תגובות

לא הכל פוליטי: מתנגדי נתניהו מתעקשים להטביע את עצמם בבוץ | אבי בניהו

ישראל הפכה למעצמה אזורית: עכשיו הגיע הזמן לקטוע את המלחמה ולהחזיר את החטופים | אבי בניהו