פסטיבל העפיפונים: למה אנשים טובים הופכים לפוליטיקאים מנותקים?

כדי להגיע רחוק, בגוש המרכז־שמאל צריכים להתחבר למציאות, להתלכד, ולהציג תעודת זהות שאיננה "רק לא ביבי". על רון חולדאי, עמיר פרץ, טוויטר ויעילות החיסון נגד קורונה

אבי בניהו 15/01/2021

1.

פעם אחר פעם בימים של טרום בחירות מרתקת אותי תופעת העפיפונים המתנתקים להם מהחוט שמחבר אותם אל קרקע המציאות, וגורמת להם לרחף אי־שם מעלינו. חלקם ייעלמו בחלל, חלק יתרסקו לאדמה, חלקם יחולצו.

כך למשל שמעתי השבוע ברדיו את שר החקלאות אלון שוסטר, איש טוב מהנגב המערבי, מדבר בביטחון על כך שכחול לבן מכוונת ל־30 מנדטים. כמעט עשיתי תאונה בכביש 6. אני מקשיב לרון חולדאי, שיש לי אליו לא מעט הערכה, אומר שהוא יהיה ראש ממשלה לקדנציה אחת בלבד – כאילו שזו הבעיה העיקרית שלו כעת עם 5־6 המנדטים שלו בסקרים.

אני שומע את עפר שלח, אדם מוכשר ומנוסה שהציב את עצמו ב"פינת המבצעים", מחכה שמישהו ישלח יד וייקח אותו מן המדף. הוא מדבר כראש מפלגה שווה בין שווים, כשהוא לא מתקרב אפילו לאחוז אחד בסקרים. ואני מקשיב לבוגי יעלון, שלא התמודד מעולם עם מפלגה משלו ולא מתקרב אפילו לאחוז החסימה, מתייצב מול המצלמות ודוחק בגנץ להתפטר.

זה הדבר שהכי חשוב לו כעת? התשובה היא כן! עוד קיים חשש שגנץ יתפוס את מקומו כמספר שתיים אצל יאיר לפיד על משבצת "הביטחוניסט", ולדעתו של יעלון זהו המקום השמור לו במסגרת החיבורים.

ומן היציעים צופים מצביעי גוש המרכז־שמאל בייאוש גדול, רובם חסרי בית פוליטי, ומחכים למשיח שלא בא וגם לא מצלצל. וכשהוא יופיע פתאום, לקראת מועד סגירת הרשימות, הם יגלו שזהו אהוד ברק, חמוש אולי בציפי לבני, שבא למילואים ביחידתו ״העבודה״, שאותה פירק בעצמו לפני מספר שנים.

2.

יש לומר בבירור: גוש המרכז־שמאל מתקשה להעמיד מועמד ראוי, חזק ומקובל מול בנימין נתניהו. האכזבה מכחול לבן כה גדולה, עד שהאמון אבד והייאוש גדל. מתישהו, בקרוב, השמאל יהיה מחויב בחשבון נפש לא פשוט, על אובדן ההובלה בהתיישבות, בפיקוד בצה"ל ובחברה הישראלית, ועל האובדן הפוליטי שהוא התשלום על כל אלה, ולא רק.

בינתיים, הדרך של בניית זהות פוליטית על אנטי ועל מה שלא טוב בצד השני – נכשלת. צריך לומר מה כן. יש להציב תוכנית לשלוש השנים הקרובות, להתחייב בחתימה על כמה תחומים, להציב נבחרת ראויה עם קבלות ולקבל אמון, להציג ממשלת צללים קואליציונית ולנהל קמפיין חיובי: תוכנית לשיקום מערכת הבריאות, תוכנית לחיזוק התעסוקה, תוכנית לצמצום גירעון הענק וכך הלאה.

האדם החזק, הוותיק והיציב במרכז הגוש הזה הוא כרגע לפיד, שכבר הוכיח שהוא בא לעבוד לשנים, מוכן להיות באופוזיציה כשצריך, הוכיח אמינות ומחויבות לבוחרים, נהנה ממערך שטח של סניפים ופעילים, יש לו נבחרת טובה וגם כללי נימוס ופרגון כלפי יריבים. אני חושב שהוא התבגר פוליטית עם השנים, למד והשתפשף, והוא איננו מאוהב בשגיאות ואמירות עבר. אם כך הדברים, הוא האיש שאותו צריך לחזק ושסביבו המחנה שמימין למרצ צריך להתחבר.

3.

רון חולדאי הוא איש ברוך כישרונות, ובעיקר איש לא נחמד עם הרבה עשייה וקבלות ביד. לפני 20 שנה הוא קרא לי ללשכתו וביקש שאהיה דובר העירייה, אך אני רציתי להיות מפקד גלי צה"ל. ניצלתי את הפגישה כדי להסביר לו עד כמה העיתונות המקומית נגדו, עד כמה הוא מזניח את תחום יחסי הציבור והשיח עם התושבים, ועד כמה זה מסוכן להמשך אחיזתו בכס ראש העיר.

נתתי לו כמה עצות והוא חייך, שלח יד למגירה ושלף משם נייר של עמוד אחד, שעליו היו כתובות כמה שורות: סיום מוקדם של צומת קפלן־בגין ביציאה מאיילון, סיום מחלף וולפסון, הקמת מכללת תל אביב, גמר גן "יד לבנים" בפארק הירקון, שיקום שדרות רוטשילד, בן־גוריון וח"ן, שיקום תשתיות בדרום העיר ואולי עוד משהו.

"את זה אני אעשה במקום יחסי ציבור, בעקשנות, גם אם לא יאהבו אותי וגם אם יהיה קשה", אמר ועשה, ואני התקשרתי אחרי שנים ואמרתי לו "צדקת". אחר כך באו בריכת גורדון ואולם אוסישקין וחולדאי הלך נגד הבכי והנהי, ועשה מה שצריך ולא מה שרוצים.

הצטרפותו לפוליטיקה ב"נבחרת העשייה" שכה חסרה לנו חשובה וראויה מאוד. אני מקווה לטובת כולנו שהיא תתממש גם אם לא יצליח להוביל את הגוש, אלא רק לחזק אותו משמעותית.

4.

אני זוכר כיצד הפציע עמיר פרץ כמנהיג צעיר משדרות, אדם עם כריזמה, שפם עבות ודעות שמאל מוצקות ולא פופולריות בקהילתו. הוא היה חלומם של ראשי תנועת העבודה של אז, בן לעדות צפון אפריקה שיבקיע תקרת זכוכית אלקטורלית בחברה הישראלית ויחבר אותה לקהלים מנוכרים.

השבוע, כשהודיע על פרישה מהכנסת – ראוי זקן חברי הכנסת שלנו למילות תודה והוקרה, ואל לנו לשפוט אותו רק על שגיאות השנה האחרונה. פרץ הנהיג את העובדים ביד רמה, והעניק לנו את חוק שכר המינימום וחוקים סוציאליים נוספים. כשר ביטחון הוא התעקש על "כיפת ברזל" ואילולא מלחמת לבנון השנייה, שטרפה את כל מנהיגיה (כמו מפלגת העבודה) – היה נכון לו עתיד גדול.

מעולם לא ראיתי אף צילום של פרץ מטייל בחו"ל, על יאכטה, במסעדת פאר, לא ראיתי אותו מתחכך עם שועי עולם ואוליגרכים, מתרועע במסיבות מאיון ואלפיון, פותח אירועים או נופש בחוף אקזוטי או במלון יוקרה. פרץ היה ונותר מנהיג עובדים צנוע על ציר שדרות־תל אביב־ירושלים־שדרות. מעולם לא רמו עיניו ולא גבה לבו.

בשנה האחרונה הוא הצטרף עם כחול לבן לממשלת נתניהו לאחר שהפר התחייבות לבוחר. זו הייתה טעות, והציבור לא סלח, עד כדי כך שמפלגת העבודה השבורה והחבולה ממילא נראית כמי שעומדת להיאסף אל אבותיה. אבל ביום שבו פרץ עושה חשבון נפש ומודיע על פרישה מהכנסת – צריך לומר לו מילה אחת: תודה.

5.

הדיון הציבורי־פוליטי על זכותה של טוויטר לחסום את נשיא ארה"ב דונלד טראמפ בגין דברי הסתה וגזענות הזכיר לי את הדיון שהתקיים במוסדות העיתונאים בישראל לפני 35 שנה בעניינו של הרב מאיר כהנא, שהסית והדיח והפיץ דברי בלע בכל אשר הלך והזין את העיתונות מדי יום בכותרות. היו אז ערוץ טלוויזיה אחד, שתי תחנות רדיו וכמה עיתונים שרובם מפלגתיים.

לאחר דיונים ב"ועדת העורכים" ובמועצת העיתונות, החליטה התקשורת שלא לתת עוד במה לכהנא, וכך היה. אני קורא לזה בתואר ששאלתי ממדעי המדינה – "דמוקרטיה מתגוננת". קרי, לעתים נאלצת הדמוקרטיה לנקוט צעד לא דמוקרטי כדי לשמור על עצמה.

אני עצמי חוסם מדי יום בטוויטר קלי מקלדת משמיצים, מפיצי תרעלה ופייק ניוז. אני עושה זאת כדי לשמור על בריאותי הפיזית והנפשית. טוויטר חייבת בעיניי לשמור על בריאות העולם ושלום הציבור. אינני חייב כמובן להיכנס כאן להסבר שראשי פייסבוק, טוויטר, אינסטגרם, טלגרם, אפל, גוגל, אמזון ואחרים חזקים כיום הרבה יותר מכל האו"ם ומנהיגי העולם. זה מחייב אחריות, אבל כזו שתלווה בתקנון ובתיאום ציפיות מראש.

6.

קיבלתי מנה שנייה של חיסון, נתתי זרוע והיא כואבת לי מאוד, נתתי כתף והכאב התפשט לכל הגוף, אבל העסק מתפקד כמו מכונה לוגיסטית משומנת. הציבור נותן אמון, הקופות ובתי החולים מתפקדים בעניין זה מצוין, במהופך מניהול יתר תחומי הקורונה, והצוותים נחמדים ומאירי פנים.

לכו להתחסן, תהיו בריאים ושבת שלום.