סדקים בבית השלישי: אנו ניצבים בעל כורחנו בסרט בלהות | בניהו

אויבי ישראל מריחים את חולשתנו ובעולם מעריכים מחדש את היחסים עמנו. חבל שלנתניהו אין מישהו שאומר לו את האמת. וגם: הרמטכ"ל, המפכ"ל ומפקד חיל האוויר קנו את עולמם, ומתווה הנשיא הוא חומר גלם לפשרה

אבי בניהו 17/03/2023

1

אלו ימים שבהם הסדקים בבית השלישי של העם היהודי מתרחבים ומעמיקים עד חשש שימוטטו חלילה את הבית. התחושה היא שכולנו סטטיסטים בעל כורחנו בסרט בלהות על תקופה היסטורית שאין לדעת כיצד תסתיים, אבל הכיוון הכללי הוא תוהו ובוהו וחושך על פני תהום. וזה לא סרט.

לעתים, התחושה שאופפת אותי ובוודאי גם את חלקכם היא שכולנו בתוך אוקיינוס סוער, גבה גלי ומאיים, כאשר אין מצוף או לוח עץ להישען עליו ולהיעזר בו לנוכח הגלים הטורפים ואין מפרש לבן באופק. התחושה הזו מעמיקה אצלי כשברור לי שאנחנו בעידן שהבאנו על עצמנו ועיקרו "קץ האוטוריטה". אין עוד מגדלור בטוח ומגונן, אין פרה קדושה ואין מורם מעם.

אני שומע כיצד מתבטאים כלפי נשיא המדינה וכיצד חובטים בו, כיצד הפכו את נשיאת בית המשפט העליון לאויבת העם ולשמאלנית, כיצד היועצת המשפטית לממשלה הפכה ל"פקידה של סער", הרמטכ"ל הפך ל"פקיד", וראש השב"כ והמפכ"ל מואשמים בכך שהם עומדים בראש ארגונים שמובילים את ההפיכה נגד הממשלה, כך לפחות לפי בנו של ראש הממשלה ועדתו. וכך, לא נותר לנו אלא להישען על אבינו שבשמיים (ועל המחאה הגוברת והולכת).

סמלי השלטון, המבצרים והסמלים של המדינה הוכו, הופלו או נפגעו באורח קשה. הבית שלנו בוער, ישראל רותחת, המחאה שוטפת את הרחובות. ראשי מערכת הביטחון מבוהלים משבירת החוזה הלא כתוב בין מגיני העם המחרפים את נפשם לבין המדינה שמשנה את אופייה ופניה.

הכלכלנים מחרימים, הפעמונים מצלצלים, הנורות האדומות מהבהבות, ובנימין נתניהו, שפעם היה איש אחר ואחראי, מצוי בנבצרות בפועל ומאפשר לקיצונים להוביל אל הכאוס והחשיכה.

כל זה קורה לנו בשנת העצמאות ה־75, עדיין צעירים אך שסועים, מפולגים, אוסף של שבטים ותרבויות, מדינה שברירית של עם שהולך להוכיח לעצמו שבעצם דבר לא השתנה מאז ימי בית ראשון ושני, שנחרבו משנאת חינם. לא אתגרי הביטחון המתהדקים, לא האחדות בעם, לא הכלכלה ויוקר המחיה, לא תחזוקת השלום וטיפוחו – רק הרפורמה המשפטית היא פתאום חזות הכל.

החיים הם בחירה בין חלופות, ולפנינו שתיים בלבד: פשרה או התרסקות. המתווה שהניח שלשום נשיא המדינה הוא בבחינת חומר גלם שאותו יוכלו הצדדים ללוש, להתפיח ואולי גם לאפות. אינני רוצה לחשוב על האופציה השנייה. עוד מעט ליל הסדר, ואנו חייבים לבער את החמץ ולומר בפה מלא: "עתה בני חורין".

וכל זה מתבצע כשאנחנו עדיין דמוקרטיה עם חופש עיתונות וחופש ביטוי, מעין וילה בג'ונגל שקירותיה שקופים ומבעדם בימים הללו, יכולים אויבינו באיראן, בחיזבאללה ובחמאס להבין שנסראללה חזה תהליכים ושאנחנו הופכים ל"קורי עכביש". אין אחדות, אין לכידות, אנחנו הורסים את המשטרה, את הצבא ואת בית המשפט. האם באמת רק נסראללה יכול לאחד אותנו?

יש לי ספק גם לגבי זה. בשבוע האחרון מחבל חדר מלבנון וביצע כאן פיגוע. מדובר באירוע טרור של לוחם תקני ומצויד במטען ובחגורת נפץ. האירוע היה יכול להסלים בקלות להתכתשות עם חיזבאללה ואולי אף למלחמה כוללת. ייתכן שהאויב סבור שהעת אולי בשלה, שישראל לא כפי שהייתה, ואם זה לא ייעצר לאלתר, אנחנו בדיפ־שיט גדול מאוד, מסוכן וקטלני.

2

ממש לא חשוב לי ולכם אם הקשר בין הסעודים לאיראנים, בתיווך סיני, החל בתקופת נפתלי בנט, יאיר לפיד או נתניהו. אלו הם קרבות אגו של פוליטיקאים על גבנו. מה שמעניין הוא שזה קרה ושגם בחריין חותרת להסכם דומה עם טהרן וזה גם על חשבוננו.

יש שיגידו שזה בסך הכל "שריר" סעודי מול ארה"ב, לנוכח ההבנה שלא עמדה בהתחייבותה לערוב ביטחונית לאוקראינה, לאחר שהפצירה בה לוותר על היכולת הגרעינית ועוד. מה שחשוב הוא התהליך, והוא רע ומסוכן.

גם האמירותים לא מפגרים ולא יפגרו אחרי סעודיה ובחריין. לפי פרסום של ניר דבורי בערוץ 12, הם הודיעו על צמצום הרכש הביטחוני מישראל. לפני זמן מה הם חנכו פרויקט עצום בשם "בית אברהם" ובו מסגד, כנסייה ובית כנסת, סמל לשלום ופיוס בין דתות. איש מישראל לא הוזמן, והשגריר המצוין שלנו שם לא דיבר.

זה נקרא "סימנים מעידים" להערכת מצב מחודשת לגבי מצבה הפנימי החדש של ישראל. התחושה של פירוק הלכידות בחברה, בצבא ובגופי המודיעין אינה תורמת לצורך לבחון ולהעריך מחדש.

השבוע, כשראש הממשלה הנחה את שריו שלא לטוס לארה"ב עד שהנשיא ג'ו ביידן יואיל להזמין אותו לפגישה – הבנתי ששורפים לנו גם את הכפר, גם את השכונה וגם את הידידה הגדולה. אמריקה, לא פחות.

חודש הרמדאן הקרב יגביר את המתח בירושלים, בגדה וברצועת עזה. אמירות לא אחראיות והתנהלות שגויה ומגלומנית יכולות להביא לתבערה גדולה גם פה וגם בירדן, במצרים ובמפרץ. וכעת גם בלבנון.

האמריקאים בלחץ, וגם באירופה מודאגים ותוהים מהי המוטציה הפוליטית שגדלה בישראל בקצב מדאיג ולהיכן נעלם נתניהו שהכירו. כשחברותינו להסכמי השלום באזור יורידו פרופיל מדיני, פוליטי ואולי ביטחוני (הלוואי ולא), ייוותרו האינטרסים הכלכליים. בעניין הזה צפויים הגז הטבעי, המים והאנרגיה לעשות את שלהם.

במשרד האנרגיה מספרים כי השר ישראל כ"ץ מיפה מערכת של אינטרסים כלכליים, שיהוו "צעדים בוני אמון" ושיהיו כאלה שישימו את "הרגל בדלת" ביחסים עד שהכל יירגע (אם יירגע).

דוגמאות: חוות ענק של אנרגיה סולארית שתבנה איחוד האמירויות בירדן בהיקף של 600 מגה; חשמל שישווק לישראל, הזקוקה לחשמל; מתקן התפלה של מי ים, שיוקם באזור התעשייה בעמק חפר ויספק מים בצינור ענק לירדן המשוועת למים; וכמובן הגז הישראלי שמוזרם למצרים ומספק את כלכלתה.

לכן, כדאי ליתר שרי הממשלה לפתח מנגנונים דומים בתחומי התחבורה, הגנת הסביבה, התשתיות וכך הלאה. אם חלילה תעבור החקיקה במתכונתה הנוכחית, האזור והעולם יפנו לנו עורף מדיני ופוליטי, ואנחנו נצטרך "רגל בדלת" ואינטרסים צולבים עם שכנינו הקרובים.

3

גם הרמטכ"ל הרצי הלוי, גם המפכ"ל קובי שבתאי וגם מפקד חיל האוויר תומר בר התייצבו השבוע בפני הציבור, אמרו במפורש את המילה "טעיתי" ונשבעו לדמוקרטיה הישראלית. הם עשו זאת עבור הלוחמים והמפקדים ועבורנו, ציבור האזרחים, שאנחנו גם הבעלים שלהם וגם הלקוחות.

למפקדים כאלה הייתי רוצה לשלוח את ילדיי ונכדיי. מפקד שאינו מאוהב בעצמו, באמירותיו, בשגיאותיו ובמינויו – הוא מפקד מהזן הישראלי הנכון. לא חולשה היא, כי אם עוצמה ואפילו גדולה. תודה לכם. חזקו ואמצו.

4

לפני שלוש שנים פרסמתי כאן אמירה מעניינת ששמעתי מפי איש צבא בכיר במילואים, מבכירי המשק הישראלי, וכה כתבתי מפיו אז: "אמרתי לבני משפחתי ששנים לחמנו על גבולות המדינה הטובה שלנו ונדרשנו למחיר כבד מאוד.

כעת אנו נלחמים על גבולות הדמוקרטיה, על פניה של החברה, על הכלכלה ועל המוסר היהודי. וזוהי מלחמה ממש". השבוע הוא שלח לי את שכתבתי, ואמרתי לו שהוא, לצערי הרב, חוזה תהליכים בכיר ומוכשר מיאיר גולן. כתבתי אז מפיו, כי הערכתיו, ולא ידעתי את שכתבתי.

5

יום חמישי שעבר היה מהקשים והמעיקים שידעה ישראל: יום זעם ומחאה, נאום הנשיא, פיגוע בדיזנגוף, פיטורי מפקד מחוז תל אביב וסערה בחיל האוויר.

התלבטתי, אבל בסוף החלטתי שאני כן הולך עם בתי ענבל לקאמרי לראות את "אני סבתא שלך", קומדיה מצחיקה עם רבקה מיכאלי, גילת אנקורי, שלמה וישינסקי, תום אבני ואסתי קוסוביצקי.

בניגוד לשגרה, האולם לא היה מלא לגמרי, בגלל פקקי התנועה או בגלל מצב הרוח הלאומי. בשורה שלפניי ישבו יעל ואביב כוכבי, משוחרר ממשקולות ומתמכר לאזרחות. עצמתי את עיניי ואמרתי לעצמי "בניהו, ההצגה חייבת להימשך". ואז התפקעתי מצחוק, עד שחזרתי למציאות. שבת שלום.