נתניהו סבור ששני סבבי הבחירות האחרונים היו תקלה, והוא שוגה

רה"מ גורר את כולנו אל תסריט בלהות, אך בסיבוב השלישי הוא עלול להיווכח שהציבור מעדיף את הממלכתיות על פני ההסתה, את האחריות על פני המניפולציה, ודמוקרטיה

אבי בניהו 13/12/2019

ההיה או חלמנו חלום? איש אחד עם שלושה כתבי אישום, העומד בראש המדינה, מבלי שקיבל מנדט מחודש לכך, הקורא לאזרחים לצאת לכיכרות ולהפגין נגדה, הדורש לחקור ולהעניש את אנשי המשטרה והפרקליטות שחקרו אותו, העמידו ראיות והחליטו להגיש נגדו כתבי אישום – הוא האיש שלוקח כעת את אזרחי מדינת ישראל העייפים והמיוסרים למערכת בחירות שלישית.

והבחירות הללו – מייגעות, יקרות ומשתקות את המדינה לעוד כמה חודשים – לא ייסובו על שאלות הרות גורל כמו חלוקת ירושלים או הסדר מדיני כלשהו, וגם לא על מדיניות ביטחונית או כלכלית. הנושא המרכזי שלהן יהיה: מי גרם להן? כן, ממש ככה. והבחירות הללו יהפכו למעשה לסוג של משאל עם בשאלה "האם אתה/ה מסכים/ה שבראש המדינה יעמוד אדם שנגדו עומדים שלושה כתבי אישום על שוחד, מרמה והפרת אמונים, והדורש לקבל חסינות מהכנסת?".

נתניהו עדיין משוכנע שתוצאות שתי מערכות הבחירות הן בבחינת תקלה חמורה שקשורה לארגון או לשאננות המצביעים. הוא שוגה. יותר מדי אנשים טובים בליכוד ובמחנה הימין לא יכולים להזדהות עם ההתקפות שלו על מערכת אכיפת החוק והחליטו להיפרד ממנו, כך בתוך מפלגתו וכך בגוש הימין. מיום ליום הוא מאבד מאחיזתו בתנועתו: חברי כנסת, ראשי ערים וסניפים קוראים תיגר על מנהיג תנועתם, שהפסיק לספק את הסחורה.

במהלך השבועות האחרונים ניצל נתניהו לרעה את הגישה הפרגמטית של רוב ראשי כחול לבן, שניסו לתת ביטוי מוחשי לאמירתם "ישראל לפני הכל". הוא התבונן בהם כרב־מג פוליטי אל ינוקות ולא נסוג במאומה. דרש גם להיות ראשון, גם לבוא עם הגוש וגם לא לוותר על מתווה חסינות שימלט אותו מאימת הדין, זאת לאחר שנפרד מהאמירה "לא היה כלום, כי אין כלום".

בהתבטאויות בטוויטר הזדהיתי עם הגישה הזו של כחול לבן, ואפילו עם הדילמה להפר את ההבטחה לבוחר שלא לשבת עם נתניהו. סברתי שבמציאות שנוצרה צריך להיות חכם ולא צודק, שכן הבחירה היא בין חלופות, ואם כחול לבן תחבור לליכוד בממשלה פריטטית עם קווי יסוד ברורים ולוח זמנים לרוטציה שמעוגנת בחקיקה, ונוכחות במשרדים שיאפשרו שליטה על ההגאים והבלמים של המערכת הדמוקרטית – אז זהו צעד נכון, גם אם קשה.

כחול לבן היו הוגנים כלפי נתניהו, למרות הקמפיין שניהל נגד בני גנץ וחבריו להנהגה. הם טענו שייתכן שנתניהו ייצא זכאי ונקי מכל התיקים והותירו דרך לחזרתו לראשות הממשלה, אך הוא סירב.

במערכת הבחירות השלישית עלול נתניהו להיווכח שהציבור מעדיף את הממלכתיות על פני ההסתה, את האחריות על פני המניפולציה, ואת הדמוקרטיה, החוק ובית המשפט על פני האנרכיה והזעקות על "הפיכה שלטונית". וכך הפכנו כולנו לניצבים בעל כורחנו בסרט בלהות שבו דווקא הקברניט והדיילת הם אלה שחוטפים את המטוס שלנו, ומובילים אותנו לעוד טיסה לשום מקום.

מה איחלתי לעצמי בגיל 60?

בדרך כלל אני נוהג לסיים את הטור הזה בהצצה קטנה אל חוויה אישית, משפחתית או אחרת, שאיננה קשורה לנושאים הרי גורל של מדינאות או ביטחון, אבל השבוע זה יהיה יותר מהצצה, כי אני מבקש לשתף אתכם בדברים שנשאתי ביום שישי שעבר בצהריים בפני בני משפחה וחברים מדרך ארוכה. יש לי מוטו בחיים, שקובע שהצרות באות מעצמן ואילו את השמחות צריך לארגן, כך שארגנתי לעצמי יום הולדת 60. בחרתי לעשות זאת בביתי בקיבוץ להבות חביבה במועדון "ברלה", עם החברים ועם עינת שרוף וקצת אוכל ויין טוב. והנה, בקיצורים המתבקשים, מה שסיפרתי לחברים כשסיכמתי את החצי הראשון של חיי הסוערים. וסיכמתי את כל "היש".

"הייתה לי ילדות נפלאה בשכונת יד אליהו, בן לאבא יעקב ז״ל ואמא לאה שתחיה שנמצאת כאן איתנו (עד 120!!). בית פועלים של שנות ה־60 היפות בשכונה של בוגרי הבריגדה, ניצולי שואה ועולים. בית ספר עם שיעורי זמרה וחקלאות. שדרה, סברס, ללא טלוויזיה, מחשב ופלאפון. תנועת הנוער השומר הצעיר הילכה עליי קסם ושבתה את לבי. הייתי חניך ומדריך בקן יד אליהו, והיה לי מפתח של הקן ברחוב נירים, ואל יהא הדבר קל בעיניכם.

עבדתי לראשונה בנעוריי בבריכת השחייה ״גלית״ ובאצטדיון יד אליהו: מכרתי סברס ובייגלה, פרקתי משאיות אבטיחים בשוק התקווה, מכרתי כיסאות נוח והגשמתי את החלום הראשון שלי – להיות סדרן בבריכה… בגיל 16, לאחר שנתיים עקרות של לימודי מסגרות בבית ספר שבח ובעקבות התאהבותי בתנועה ובקיבוץ ובדמותו של הקיבוצניק – הגשמתי את חלומי השני: להצטרף לקיבוץ, והלכתי ללהבות חביבה. הנעורים בקיבוץ ובענפי המשק היו עבורי אז פסגת האושר: החברה, התרבות, חדר האוכל, המתנדבות, השדות והמטעים.

היה לי גם שירות סדיר מרתק במודיעין חיל האוויר. שירתי בעציון ובחצרים. אחר כך עבדתי במשק באבוקדו, במפעל החביות ובגינות הנוי. ואז, בגיל 23, הגשמתי את חלומי השלישי, והייתי סדרן העבודה בקיבוץ. הקמתי משפחה נהדרת עם פנינה ועם ילדינו אורי, תמר וענבל, שמסיבים לי אושר ונחת רבה.

ואז, אחרי קריירה קצרה כדובר השומר הצעיר, הגשמתי את חלומי הרביעי – להיות עיתונאי (עם תעודה!). שימשתי ככתב אזורי של "מעריב" ואחר כך במשך עשור ככתב ופרשן ב״על המשמר״. היה לי רכב צמוד והייתי הראשון בקיבוץ עם קו טלפון בבית. כסף לא עניין אותי אז, ותמיד סירבתי לעצות החברים לעזוב את הקיבוץ.

אחרי שנים רבות בעיתונות הצטרפתי לצה״ל על פי פניית הרמטכ״ל אהוד ברק, והתמניתי לראש ענף תקשורת בצה"ל. ואז, תוך כדי, הגשמתי את חלומי החמישי והייתי דובר במשלחות ישראל לשיחות השלום הראשונות עם הפלסטינים ב־1993 ואחר כך עם הירדנים ב־1994. ותאמינו לי שלאחד כמוני לא היה חלום גדול מזה. לעשות שלום. הסתובבתי כשיכור עשרות פעמים אצל מובארק בארמון בקהיר, אצל חוסיין ברבת עמון וגם אצל עבדאללה וערפאת, כמו גם בסין, בטורקיה ובעוד עשרות מדינות.

לאחר מכן הגשמתי את חלומי השישי – להיות יועצו של ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז״ל. ולצערי הוא נרצח מול עיניי. ואחר כך הייתי יועצו של שמעון פרס (אדם מרתק שלמדתי ממנו המון). ואז מימשתי את עצמי מקצועית בארבע שנים מרתקות וחשובות עם שר הביטחון איציק מרדכי שאני אוהב ומעריך מאוד: יחסים מעולים עם ארה"ב ומדינות האזור, שגשוג מול טורקיה, תוכניות ארוכות לצה"ל וכמובן, אין ספור עימותים עם ביבי…

עמדתי שש שנים בראש גלי צה״ל – סוג של התגשמות חלום נוסף: עולם מרתק של תקשורת, צבא, תרבות, פוליטיקה וספורט. וגם: שימשתי כמנהל בית הספר הלאומי־ממלכתי לתקשורת, שהכשיר בשנות כהונתי לא פחות מ־240 עיתונאים שעושים חיל בתקשורת ובמקומות נוספים.

הייתי דובר צה״ל במטכ״ל עם גבי אשכנזי: שיקום צה"ל ממלחמת לבנון ותקיפת הכור הסורי, עופרת יצוקה ומרמרה ועוד. וגם פרשה אחת אומללה ומיותרת שמנסים כעת להחיות משיקולים פוליטיים. ישבתי לילה אחד במעצר בפרשת הרפז, וסגרו לי את התיק אחרי חמש שנים שבהן אתה מבוהל מכל שיחה בלתי מזוהה, והמשפחה לא מתפקדת כרגיל.

ולאחר 20 שנה בצבא הקבע פרשתי בדרגת תת־אלוף ופתחתי עסק לייעוץ אסטרטגי וניהול משברים, ואני עובד ונהנה עם לקוחות מהארץ ומחו"ל. אני כותב טור שבועי ב״מעריב״, מופיע ברדיו ובטלוויזיה כשמתאים לי, וללא מחויבות לאיש. אני חש שאני משפיע דרך טוויטר (50 אלף עוקבים), פייסבוק ותקשורת, אני נהנה מכל פקודיי לשעבר שעושים חיל בערוצי טלוויזיה, תקשורת, ממשלה דוברות וכו'.

במהלך השבוע אני מתהלך שיכור ברחובות תל אביב, נהנה מהרחובות, מהאדריכלות, מהשדרות, מריח הים ומכל עץ פיקוס, שיח ופרח. בסופי שבוע אני בביתי מבצרי ובבוסתן המוריק בקיבוץ עם עצי הפרי, גינות התבלינים והמשפחה. חיתנתי את בכורי אורי ואת בתי תמר, שהביאה לחיינו את אלמה המתוקה עם בעלה אמיר. אין לי נהג. אני טס לרוב במחלקת תיירים. יש לי חברים באקירוב, בשכונת התקווה, בקריית מלאכי, בבית חורון ובדיר אל־אסד, והם פה בקהל. ואני אוכל בקנטינה, בפלאפל דבורה, בכרכור, במסעדת אחלה, במסה ובשווארמה שמש.

וכן, סטיב ג׳ובס צדק מאוד. צריך ליהנות מכל רגע בחיים, כי אין שידור חוזר. לשמור על הבריאות, על המשפחה ועל החברים. וליהנות מכל מה שחינם: הקימה בבוקר בחיים, השמש, האוויר, המים הזכים, הים, השמיים, הירוק בשדות, הפריחה המשגעת, ריח ההדרים, המשפחה וכו'. אז מי אמר שלא צברתי חוויות.

אבל חברות וחברים, למדתי המון משמעון פרס ז״ל. והוא אמר פעם שאם חלילה מלאך המוות עורך אצל מישהו ביקורת פתע, ולו לשבריר שנייה, ובאותו רגע הוא תופס אותו עם יותר חוויות שצבר מאשר עם חלומות ומשאלות שטרם מימש – הוא לוקח אותו. אז יש לי עוד הרבה חלומות להגשים ומשאלות לממש, אישיות, משפחתיות וגם לאומיות.

ומכאן, מלב קיבוץ השומר הצעיר להבות חביבה, אני רוצה להודות מעומק הלב לבורא עולם, שהאיר את דרכי, שהוביל אותי בדרך הישר, שזיכה אותי במשפחה טובה ובחיים מגוונים ומלאי אתגרים, שבחן אותי ברגעי משבר ושפרס עליי מטובו ומרחמיו. אני אסיר תודה על כך עד מאוד. אין בי טינה. אין בי שנאה. אינני כועס. אני שמח בחלקי. ולכם כולכם אני מאחל שתהיו חזקים ושבורא עולם יזכה אתכם בבריאות ובאריכות ימים ושתשתתפו כולכם ביום ההולדת ה־95 שלי".

שבת שלום.