נפל האסימון: בכחול לבן סוף סוף מבינים שזה הזמן ללכת לבחירות – או לממשלה חלופית

כחול לבן עומדת בפני ימים מכריעים בהם תבחן את דרכה בממשלה, ובליכוד כבר החלו קרבות ירושה. וגם: לארה"ב היה מגיע מועמדים טובים יותר, והלקח שלא נלמד מרצח רבין

אבי בניהו 30/10/2020

1.

הממשלה שלנו לא מתפקדת. היא מורדמת ומונשמת. החמצן שמחזיק אותה בחיים הוא השיקולים הפוליטיים של כל צד. הנישואים בין הליכוד לכחול לבן עלו מזמן על שרטון, אם היו קיימים בכלל. אבל הצדדים עדיין דרים באותה דירה. הם לא חושבים על הילדים (שזה אנחנו) ועל המשבר שהם חווים ועוד יחוו, אלא בעיקר על עצמם.

חוסר היכולת של חלקי הממשלה לשלב ידיים, לשתף פעולה ולפעול למען הציבור ללא הפסקה מסמל את אחד הכישלונות הפוליטיים הגדולים שהתרחשו בארצנו הקטנה, המיוסרת ולמודת המשברים הביטחוניים, הכלכליים וכעת גם הבריאותיים. זה יהיה נושא למחקר אקדמי או לספר.

בינתיים אנחנו כאן, מבולבלים ומיוסרים, עם המחלה וגירעון של 180 מיליארד שקל שנכדינו יצטרכו לממן. הנישואים לא צלחו בגלל מפגש בין שני קווים, שבדיעבד מתברר שהיו מקבילים ולא יכלו להיפגש. צד אחד בראשות בנימין נתניהו, שליט כל יכול ששולט שליטה מלאה בסיעתו ובמפלגתו ומוביל עדר כבשים שותקות ומכפיף את הכל לענייניו הפוליטיים והאישיים.

מנגד כחול לבן, בראשות בני גנץ וגבי אשכנזי שראשיה וחבריה לא היו מימיהם חברי כנסת או שרים. הם טרם הבשילו, לא למדו להיות פוליטיקאים (במובן הרע של המילה), לא למדו לשקר, לעשות מניפולציה ולהתל בשותפים. הם מלאי רצון וכוונות טובות לשרת את העם והמדינה, והיו בטוחים שנתניהו ישתף פעולה וייתן להם לעבוד.

האסימון נפל להם בשבועות האחרונים. הם מבינים שביבי נחוש להותיר לעצמו באמצעות התקציב נתיב מילוט מהרוטציה ואולי מהמשך המשפט. הם חשים שהוא לא משתף ולא מעדכן אותם. בפועל יש נתק מוחלט ומשתק בין שני חלקי הממשלה.

להערכתי, השבוע הקרוב יהיה קריטי לממשלה. כחול לבן בוחנת הקמת ממשלה חלופית או הליכה לבחירות. הם יודעים שהם עלולים לשלם מחיר כבד בבחירות, אבל גם כאן סבורים שישראל לפני הכל. גם לפניהם. בליכוד מבינים זאת היטב, ואת הקרבות בין ישראל כ"ץ ליולי אדלשטיין אני מציע לכם לקבל גם כתחילת הקרב על ירושת נתניהו במפלגה.

2.

אם מישהו בארה"ב היה ממנה אותי ליו"ר ועדת האיתור לתפקיד הנשיא של אמריקה, כנראה שהייתי פונה למועמדים ראויים שלא הציעו את מועמדותם. מהלך כזה מותר לרוב בוועדת איתור, כשהוועדה נתקלת בדלות מועמדים. לאזרחי ארה"ב מגיע היצע גדול יותר מאשר דונלד טראמפ, שאולי עושה לי טוב כישראלי וכיהודי, ומג'ו ביידן. אבל אני מדבר על ועדת איתור אמריקאית, ששוקלת את טובתה של ארה"ב ולא של ישראל.

בין שטראמפ ינצח ובין שביידן – תזרח עלינו השמש והיחסים האסטרטגיים והמיוחדים בין ארה"ב לישראל ימשיכו לקבל ביטוי בכל הערוצים. אינני מוטרד מכך. אני מוטרד (ואפילו מאוד) מהקרע העמוק בין יהדות ארה"ב לממשלת ישראל ומדינת ישראל. אני רואה בכך אסון ונזק חמור למכפיל הכוח האסטרטגי שלנו – יהדות אמריקה.

פתרון המשבר והחזרת היחסים לאיתנם כרוכים בהבנה של ממשלת ישראל, שבארה"ב חיים גם יהודים שאינם אורתודוקסים, שישנם גוונים ביהדות ושרוב היהודים בוחרים במפלגה הדמוקרטית. בין שנתניהו אוהב זאת ובין שלא.

3.

בניסיונו לקושש מעט תשומת לב תקשורתית ואולי שברי מנדטים, הגיח השבוע השר רפי פרץ ובאיוולת חסרת תקדים שיגר מכתב רשמי שעליו סמל ממשלת ישראל, לשר החינוך יואב גלנט ורטן שמאז רצח יצחק רבין ז"ל, נשכח ונדחק יום השנה לפטירתה של רחל אמנו. בחיי. כאילו שלפני רצח רבין ציינו כאן כל שנה את יום מותם של רחל או של מי מהאבות והאמהות המקראיים שלנו.

האיש הזה, שהיה טייס בחיל האוויר, רב ראשי לצה"ל, ראש מכינה קדם צבאית נערץ, הפך בפוליטיקה ובמצוקתו כי רבה לאדם פופוליסט שמגייס את רצח רבין לדבר הבל ושטות. הסכנה היא בכך שגלנט עוד עלול להשיב לו.

ואני, מה אומר לכם? צר לי עליך, רפי פרץ, אדם שאני אוהב ושהערכתי. הפוליטיקה עשתה לך רע, והיא תשחרר אותך בקרוב מייסוריך.

4.

את חיוכו השטני של הנבל ואת הברק בעיניו אשא איתי עד ליומי האחרון. לפני 25 שנה ראיתי אותו מטווח אפס, מוצמד אל הקיר מול מקום הרצח כששוטר ואיש שב"כ אוחזים בו. ובן הבליעל, מחייך ומרוצה. דקה קודם לכן הוא ביצע את זממו וירה בגבו של ראש ממשלה ושר ביטחון.

כשאני נשאל "היכן היית כשנודע לך על רצח רבין", אני עונה שהייתי שם לצדו, סמוך מאוד אליו, שלוש מדרגות מאחוריו כיועצו החדש לענייני תקשורת. אז, בלילה הנוראי הזה, ראיתי רצח בפעם הראשונה בחיי. לא סתם רצח – רצח של ראש הממשלה שלי, רצח של שר הביטחון שלי, של הבוס הישיר שלי.

על מאורעות אותו הלילה בכיכר כבר סיפרתי ועוד אספר. מה שמטריד אותי הוא הסקרים שלפיהם רוב הציבור בישראל סבור שיש היתכנות גבוהה לרצח פוליטי נוסף. זה נהיה דבר מקובל. אבק השריפה שמפוזר באוויר נגד מפגינים ואחרים, דברי נאצה שמושמעים מכל צד לכל צד, השנאה, הפילוג, השסעים והאווירה ברשתות החברתיות הם כתובת גדולה על הקיר.

אני, שיודע שיגאל עמיר לחץ על ההדק, אבל את האקדח שלו טענו רבים אחרים שהוציאו "דין מוסר" ו"דין רודף" ושהסיתו וקראו "בוגד"; אני, שיודע זאת, חושש שזה יכול לקרות שוב ואולי אפילו חלילה כבר קורם עור וגידים. אסור שזה יקרה, אל תגידו שזה "נפל עלינו כרעם ביום בהיר". זה לא.

5.

את רחבת האנדרטה לזכר רבין, סמוך למרגלות בניין העירייה, הופכת עיריית תל אביב לאתר לפעילות חינוכית, אשר תשדרג את חוויית הביקור של תלמידים ובני נוער במקום.

העירייה שיפצה את האתר, התקינה מסכים והכשירה עשרות מתנדבים מקרב "נוער הנרות" שהזדעזע מהרצח וביכה אותו, על מנת להדריך את הדור הצעיר. "חבר, אני זוכר" הוא פרויקט חשוב לצעירים שלא מכירים את רבין ואת עשייתו לביטחון ישראל ואת האירועים שקדמו לרצח הנורא.

6.

הפרויקטור פרופ' נחמן אש הוא איש מקצוע מעולה בתחום הרפואה. הכרתיו כקצין רפואה ראשי של צה"ל ואחר כך בשורות קופת החולים מכבי. פרופ' אש פחות מנוסה פוליטית מקודמו, פרופ' רוני גמזו, שהיה מנכ"ל משרד הבריאות ועבד עם שרים וחברי כנסת ומנהל שנים את בית החולים איכילוב.

אם הממשלה לא תיתן לו גיבוי, אם לא תעצים את יכולותיו המקצועיות בתחום הרפואה ועבודת המטה, ואם תנצל את חולשותיו בפוליטיקה ובתקשורת – אולי הפוליטיקאים "ינצחו" את הפרויקטור, אבל אנחנו נפסיד בגדול. בהצלחה.

7.

השבוע חשבתי על הפער העצום בין שתי נערות ישראליות שהגיעו לתודעת הציבור. מחשבותיי נעו בין עדי ביטי, שהפיצה קליפ חדש, דוחה בעיניי, שבו פיסות סושי מונחות על גופה העירום של אישה. כן, זה עורר כותרות ורעש, כפי שהיה צפוי.

בצד השני של מחשבותיי, סגן אור שולמן, קצינה בבסיס חיל האוויר ברמת דוד שהתגייסה בהתנדבות, הלכה לקורס קצינות ונשאה השבוע נאום מרגש בטקס הצבאי.

חשבתי על הפער העצום שבין עדי ביטי, שתעשה הכל כדי להיות אייטם בתקשורת, לבין סגן שולמן, שאפילו לא ראתה איך הפכה לאייטם בעל כורחה. חשבתי גם עלינו, שהשתגענו קצת.

ואני במאה אחוזים עם סגן שולמן ומאות מחבריה שמתנדבים לצה"ל ומשמשים מופת ודוגמה לנוער ולכולנו. אני בטוח שכאשר אני מבקש להצדיע לך, סגן אור היקרה, אני עושה זאת בשם הקוראים שלי ובשם רבים נוספים. שבת שלום.