מלחמת העצמאות השנייה: המאבק יהיה ארוך ומייסר, ונצא מזה חזקים | אבי בניהו

צריך להודות באמת. גם אם נתניהו ייעלם מחיינו הציבוריים וירחיק מכאן, וגם אם החקיקה כולה תיגנז בטקס פומבי בעומק של 1,000 מטר בים המלח – תיוותר ישראל פצועה ושסועה למשך שנים רבות

אבי בניהו 21/07/2023

1

זה לא סרט בלהות. אנחנו בתוך מציאות עגומה, קשה וחסרת תקדים שסופה מי ישורנו. לא היה אצלנו תקדים שבו ראש הממשלה מנצל את כיסאו ומעמדו לקידום עניין אישי, ומוביל את המדינה בעזרת ממשלה מטורללת ומשיחית לכאוס ענק ולחורבן. לא היה תקדים למחאת ענק, עוצמתית, קשה ונחושה להצלת המדינה. לא היה תקדים לתחושה כה קשה של פגיעה במדינה, בחלום, במפעל הציוני, בדמוקרטיה שלנו, במערכת המשפט, בכלכלה ובביטחון.

לא היה תקדים לכך שהיועצת המשפטית לממשלה זועקת בפומבי שמופעלים עליה לחצים לא סבירים על תיק מסוים. לא היה תקדים לצעדים שנוקטים מפקדי יחידות, קציני מילואים ולוחמים שחשים שההסכם הבלתי חתום בינם לבין המדינה נפרם באופן גס ובוטה – מה שמביא אותם לקבל החלטות אישיות על הפסקת התנדבות. אין לזה תקדים, זה מסוכן לביטחון, אבל גם ההתעלמות מסוכנת לדמוקרטיה.

אין תקדים לממשלה שכל כך מנותקת מסדר היום האמיתי: איראן, הסכנות למלחמה בגבול הצפון, המצב הנפיץ בגדה, יוקר המחיה, הפשיעה הגואה, המשילות בנגב ובגליל ועוד, וששקועה כולה בחקיקה הזויה ומשיחית שנועדה להגשים את חלומו של יריב לוין, את חזונם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר ואת תקוותיו של בנימין נתניהו להיחלץ מאימת הדין.

לא היה תקדים לדאגה ולהתבטאויות כה קשות, ברורות וחמורות של נשיא אמריקאי על המתרחש בישראל ועל החשש שבסיס היחסים האסטרטגיים בין ישראל לארה"ב, הבנוי על ערכים משותפים, יישמט. ג'ו ביידן אולי הנשיא האחרון מהדור שנוטה חסד, חמלה וכבוד לעם היהודי, ולמה שהצליחה ישראל להשיג. הוא לא רוצה שזה יקרה במשמרת שלו.

אם אחרי פגישה עם הנשיא יצחק הרצוג ושיחת טלפון עם נתניהו הוא מזעיק אליו את תום פרידמן להעביר מסר חמור ומודאג לישראל, זהו סימן שהוא בקיא בתרבות הפייק ניוז של נתניהו. זה חסר תקדים באמת. לא היה כדבר הזה בישראל.

אנחנו בתוך מציאות כאוטית, בתוך מלחמת עצמאות שנייה, בתוך מאבק על אופי המשטר ודמותה וערכיה של ישראל. אם תרצו, אז אפילו על ספה של דיקטטורה זוחלת.

2

המחאה הציבורית המתמשכת והנחושה מצילה את מדינת ישראל. בלעדיה היה סמוטריץ' שר הביטחון, היו עוברים חוקי דרעי וחוק המתנות, והחקיקה הייתה כבר מקודמת ברובה. המחאה מפיחה חיים בנוער שלנו, היא מקור התקווה של העולם, של נשיא ארה"ב, של חברות דירוג האשראי.

זה כמו שאנחנו בישראל ובעולם המערבי עקבנו בהתרגשות ובתקווה בהפגנות הצעירים בביירות ובהפגנות הסטודנטים באיראן. אהבנו אותם, חיבקנו אותם מרחוק, התפללנו להצלחתם. כך מתבוננים כעת בעולם על המחאה הישראלית המגוונת, היצירתית, הלא־אלימה, שמובילים אותה מפקדים בכירים, אנשי רוח, אנשי מחקר, רפואה, הייטק, נשים וגברים דתיים וחילונים.

אבל, אסור להתבלבל ולבלבל. ראשי המחאה צריכים להבהיר כי המחאה מכוונת אך ורק לשמירת הדמוקרטיה ועצמאות מערכת המשפט – ולא לתוצאות של בחירת העם בקלפי. עם זה יתמודדו בקלפי. נתניהו קיבל את המפתחות לניהול ענייני המדינה כמו כל קודמיו. הוא "הקצין התורן" של מדינת ישראל. הוא לא קיבל מנדט לשנות את אופי המשטר ואת הדמוקרטיה, ולעצב לעצמו ולחבריו בית משפט ידידותי ונוח. זה לא יקרה.

3

צריך להכיר מקרוב את חיל האוויר כדי לדעת ולהבין שעבור מפקדיו בסדיר ובמילואים אין שום דבר שהוא אוטוריטה מעל מח"א (מפקד החיל). הוא "האלוהים" של החיל, מעליו יש רק שמיים. בעיניהם הוא בכיר מהרמטכ"ל ומשר הביטחון. זו התרבות של החיל המיוחד הזה, עם הדיוק, התחקור, המצוינות והשליטה המרכזית של מח"א על כל משימה וכל תא טייס בתקיפה.

ורק מי שמבין ויודע יכול להעריך עד כמה גדול השבר, כשבכירי הטייסים והמפקדים אומרים "לא" למפקד חיל האוויר ועומדים על החלטתם להפסקת התנדבות במקרה של מעבר חקיקה שפוגעת בעצמאות מערכת המשפט ובדמוקרטיה. הם חשים שהחוזה הלא־כתוב עם המדינה נפרם, והם עלולים להימצא בפעם הבאה בפני בית משפט בהאג. הם רוצים שמח"א ייצג אותם בפני הרמטכ"ל, גם בפני שר הביטחון והאחרון בפני ראש הממשלה.

צודקים הטוענים שהטייסים ומפקדים אחרים משתמשים ב"נשק יום הדין", אבל בעיניהם זהו יום הדין. צודקים הטוענים שיש בהחלטה פגיעה בביטחון ישראל, אבל אלו סבורים שבמעשיהם הם מייצגים את ביטחון ישראל. הטייסים הם "מובילים", כך מכנים אותם בעגה הצבאית "מוביל זוג לתקיפה", "מוביל רביעייה". הם מובילים בהתנדבות, מובילים בסיכון חיים, מובילים בהקניית ביטחון וכיפת ברזל לאזרחי ישראל ומובילים כעת במאבק. ההיסטוריה תשפוט אותם לכאן או לכאן. אני חושב שאני יודע להעריך שהיא תוקיר אותם, למרות ההליכה על הסף ונטילת הסיכון שהם לוקחים על עצמם ועלינו.

עשרות שנים אני מלווה את צה"ל, את הרמטכ"לים ואת המשברים הביטחוניים, הערכיים והפוליטיים שעמם התמודד הצבא – ואפשר לקבוע שמעולם לא נדרש רמטכ"ל להתמודדות עם משבר בסדר גודל שכזה. רא"ל הרצי הלוי ומפקדי הצבא מופתעים מעוצמת האירוע, מעמדת מפקדי המילואים והטייסים.

אין ביכולתו של הרמטכ"ל, בהיותו לובש מדים, להתייחס פומבית לסיבה ולמסובב הפוליטי של אירוע הבלהות שנכפה עליו. אין בארגז הכלים שלו מכשיר לפתרון אמת, למעט הליך מנהלי של גירוש המוני מהצבא באופן שעלול להביא רבים נוספים לנקוט צעדי מחאה.

הרמטכ"ל באירוע היה לבד. הדרג המדיני שמעליו מפקיר אותו, משדר לו שהאירוע הוא "שלו" ושהוא צריך להתמודד. כמות השעות שאותן משקיע הרמטכ"ל בהתמודדות עם מחאת המפקדים והלוחמים, עם ראש אכ"א, האלופים, הפצ"רית וראש ממד"ה (מערך מדעי ההתנהגות) ואנשי מקצוע נוספים, באות על חשבון הכנות למלחמה, על חשבון הערכות מצב מבצעיות – ואלו אמורים להטריד מאוד את נתניהו, את הקבינט ואותנו.

לרמטכ"ל אין ולא יהיה פתרון לאירוע הכאוטי הזה, שבו טייסים ומפקדים במילואים הולכים על המצוק. המפתח הוא אצל נתניהו. רק אצלו. גם המפתח, גם האחריות וגם הדין.

4

אם ישנם ישראלים שיכולים להעיד שימיהם ולילותיהם כתמול שלשום – שיקומו. אני לא מכיר כאלה – לא משמאל ולא מימין, לא מתומכי הרפורמה ולא ממתנגדיה. כולם מוטרדים וחוששים. כמעט מדי בוקר, כשאני קם משנת לילה לא שגרתית, אני מחפש את נתניהו הישן והאחראי שהכרתי בעבר.

אני חולם שהוא יופיע, יהלום בחוזקה באגרופו על השולחן ויאמר "די! עד כאן, אני חוזר להגאים של המדינה. אני הולך לעסוק בעיקר ולא בטפל.  מי שלא נראה לו, יכול לעזוב כעת. אני אפנה פומבית לבני גנץ וליאיר לפיד להצטרף לממשלת אחריות לאומית, נראה אותם משיבים לי בשלילה לאחר גניזת החקיקה. נראה אותם". אבל זה לא קורה. נתניהו הקודם לא מופיע יותר, וספק אם הוא קיים, אבל גם חלום טוב הוא משהו בימים הללו.

5

השנה יום ט' באב, יום הזיכרון לחורבן הבית, מקבל אופי ומשמעות עוצמתית אצל כל אחת ואחד מאיתנו. מי אנחנו, לאן אנו הולכים וכיצד נחזיק את הבית השלישי? מה נותיר כאן לילדינו ולנכדינו חוץ ממשבר כדור הארץ, משבר אקלים ומזון, מדינה בלב אזור עוין, ומה עלינו לעשות כדי להבטיח להם עתיד טוב יותר?

צריך להודות באמת. גם אם נתניהו ייעלם מחיינו הציבוריים וירחיק מכאן, וגם אם החקיקה כולה תיגנז בטקס פומבי בעומק של 1,000 מטר בים המלח – תיוותר ישראל פצועה ושסועה למשך שנים רבות.

באחת השיחות שקיימתי השבוע, השוויתי את ישראל אחר המשבר הנורא הזה ל"אדמות התע"ש" – לכאורה יקרות ובמרכז הארץ אך ספוגות בחומרים רעילים, כגון כספית. ייקח זמן לנקות, לטהר, להתאחד ולהתפייס. אבל אין לנו כל ברירה אחרת.

חברים טובים שלי, עזרא לאטי, נועם קום, חגי נהיר ונוספים, פנו אליי בנפרד לאחר המאמר הקשה והנוקב שלי בשבוע שעבר ואמרו לי שהשליחות שלי והתפקיד שלי בעת הזו הם להעביר מסרים של אחדות, של חיבור ופיוס ושל הסכמות. אני באופי שלי כזה, אבל המצב הקשה מוציא ממני את המילים מהראש והלב אל הנייר ואליכם.

אז כמנהג נביאי ישראל, שמהם אנו שואבים לא אחת אחרי דברי תוכחה, יבואו דברי הנחמה. אני מאמין בנצח ישראל, אני מאמין בעוצמתנו כעם וכמדינה, אני חרד אבל אופטימי, אני יודע מתוך העיסוק היומי שלי שאפשר וצריך לצאת ממשבר גדול לצמיחה וגאולה. אני יודע שהחברה הישראלית הצעירה, השסועה והמתמודדת מחפשת את עצמה ועוברת תהליך קשה של גיבוש ועיצוב, ואני יודע שנצא מזה חזקים. יהיה ארוך, קשה ומייסר, אבל נצליח.

אני מתפלל שמי שיושב ליד ההגאים יעצור את הטירוף ושנטפל יחד בעצמנו. ה' עוז לעצמו ייתן, ה' יברך את עמו בשלום. כן. אני יהודי מאמין. יש כאלה גם בקיבוץ. שבת שלום.