מה עוד צריך לקרות כדי שהמדינה וצה"ל ישקמו את מה שפעם נקרא "גדר ההפרדה"?

מבחינה ביטחונית יש לחזק ולשמר את מכשול קו התפר שנבנה לפני 15 שנה, וגם: איך תשרוד איילת שקד את הקרוסלה הפוליטית ומה יכולים האמריקאים ללמוד מאיתנו

אבי בניהו 16/09/2022

1.

ביום רביעי בבוקר, כשאני מעל האטלנטיק, נתבקשו בתי תמר ונכדי הרך יהב, ביחד עם חברי קיבוץ להבות חביבה, להסתגר בחדרם ולנעול את עצמם. תמר ומשפחתה בנו את ביתם בקצה הקיבוץ, סמוך לגדר המזרחית. אלו הם החיים במה שנקרא "קו התפר", שהוא די מוזנח, עם עשרות ומאות פרצות המשמשות דורשי עבודה, שוהים בלתי חוקיים, מבריחים, מסתננים שחשקה נפשם בחוף ים וגם גורמי טרור.

האירוע האחרון הסתיים בנפילתו הטרגית של רס"ן בר פלח ז"ל, אולם הוא יכול היה להסתיים בטבח באחד היישובים כפי שאירע בעבר בקיבוץ מצר הסמוך או בהריגתם של חיילים רבים. חסימת הגדר בינינו לבין הרשות הפלסטינית היא משימה ברורה וידועה זה זמן, אך במקום לתקן את שדרוש תיקון, מציב צה"ל כוחות שמתניידים על הגדר. הסיבה: העלות הגבוהה של העבודות, משך הזמן שיארכו וחוסר הוודאות שלא יצטרכו לחזור על הריטואל מדי שנה. התוצאה: הפיגועים הגדולים שאירעו כאן במרכז הארץ לפני מספר חודשים ואלו שעוד חלילה יתרחשו.

נכון, החיים בלהבות חביבה וביישובים אחרים לאורך קו התפר הם "חיי לוקסוס", לעומת חייהם הלא חיים של תושבי עוטף עזה, של המתיישבים ביש"ע או של תושבי גבול הצפון, שלא יודעים מתי תפוג ההרתעה מול חיזבאללה ומניין תפרוץ מנהרה כלשהי מתחת לגדר הרצועה. אני יודע שמבחינה ביטחונית (ולא רק), יש לחזק ולשמר את מכשול קו התפר שנבנה לפני 15 שנה, על פי המודל שלפיו הממשלה והצבא הביאו לעולם תינוק, אבל יש קושי לגדל אותו ולטפל בו. וזהו מחדל מתמשך שחייב להיעצר.

גם ראשי הרשויות הערביות באזור שלנו פונים שוב ושוב לעצור את המסתננים לישראל דרך הכפרים במשולש, הם חוששים שהכתם של פיגוע חלילה, ידבק גם בהם, אבל להם לא מקשיבים כל כך.

2.

לא יודע כיצד איילת שקד שורדת את הקרוסלה הרעיונית־פוליטית שעליה היא מתנהלת מבלי שהראש יתפוצץ לה מכאבים. הבטן כבר כאבה והיא שרדה יפה, אבל הראש, הסחרור, הקמיקזה, הוורטיגו?

לפני חודשיים שקד הייתה על מלא בתוך ממשלת השינוי שגרסה רק לא בנימין נתניהו – באנו לתקן ולשנות. אחרי שנפתלי בנט הלך, היא המציאה עצמה מחדש עם יועז הנדל והבטיחה להביא את הצדדים לממשלת אחדות לאומית רחבה, אם תהיה לשון המאזניים. והנה, השבוע היא מחליפה את השלטים, את הקמפיין, והיא רק ממשלת ימין על מלא בראשות נתניהו. אני הייתי מסתחרר עד אימה.

רק לפני שלוש שנים הייתה שקד הפוליטיקאית הבכירה והמבטיחה ביותר בממשלה, אחר כך לא עברה עם בנט את אחוז החסימה, אחר כך דווקא כן והייתה שותפה לראש ממשלה שנשען על 7 מנדטים.

איילת מטיילת, קצת מבולבלת ומבלבלת גם אותנו, אבל האמת היא שגם היא וגם הנדל הם אנשים מוכשרים וראויים, שניהם היו שרים טובים במשרדיהם. הבעיה היא שצריך גם להיבחר, וזה לא פשוט במפה הפוליטית שלנו. יועז החליט לשבת על הגדר ולחכות להזדמנות הבאה במקום לבזבז קולות ולהתבזות. נראה מה תחליט איילת – או מה יחליט עבורה נתניהו.

3.

גם אותי עצבנו האמריקאים כשביקשו לבחון לנו את הוראות הפתיחה באש בשטחים או כשהמליצו לסגור את גדוד נצח יהודה. אם צריך לסגור משהו, לתקן או לשנות משהו, זה לא צריך לבוא מהאמריקאים. למה? כי גם צבא ארה"ב נלחם בטרור וגם במזרח התיכון. הם היו בעיראק, בלבנון, באפגניסטן ועוד, ויחס ההרוגים החפים מפשע (בלתי מעורבים) אצל האמריקאים עמד על 22 בלתי מעורבים על מחבל אחד.

אצלנו, בשומר החומות, היחס היה שני בלתי מעורבים על מחבל אחד. ואילו בעלות השחר (שהיה מוגבל וקצר) עמד על 1:1. יעברו עוד הרבה שנים עד שצבא ארה"ב או צבא מערבי אחר יאמץ את נורמות המוסר של צה"ל בנהלים כמו "הקש בגג" וכל הנלווים לו או ביכולת למוטט מהאוויר מגדל בלב עזה פנימה אל תוכו, מבלי שייגרם נזק סביבתי ברכוש או בחיי אדם. יש טעויות, יש שגיאות ופה ושם גם עבירות כמו אלאור אזריה ואחרים, אבל גם יש הרבה מה ללמוד מאיתנו לפני שמטיפים לנו מוסר.

4.

נראה לי שטוב יעשו ראשי המודיעין שלנו לו ישובו מעט אל הצללים, אל האלמוניות ואל החשאיות. הם צריכים לנווט בחזרה מהכותרות, מהתדרוכים, מימי העיון במכוני המחקר בחזרה אל חדרי המודיעין והמבצעים. הם עומדים בראש ארגונים שהמייחד אותם הוא ערכי הממלכתיות והחשאיות על פי "מגן ולא ייראה" או "בתחבולות תעשה לך מלחמה".

בניגוד לארה"ב, הם אינם מחויבים בשימוע טרם מינוי או בדוח לציבור, אלא צריכים לדווח לוועדות המשנה של ועדת החוץ והביטחון ולקבינט הביטחוני. דיבורי היתר פוגעים בחשאיות, מפרים את התחרות המיותרת בין הארגונים, מחלחלים אל הדרגים שמתחת ומשמשים גם ככלי לניגוח פוליטי.

בעבר זה לא היה קיים. זהותם של ראשי הארגונים הייתה חשאית והם לא היו מוכרים בציבור. הזמן הזה עבר ולא נורא אם יצטטו אותם פה ושם, אבל מכאן ועד לרצף של נאומים והצהרות המרחק גדול והתוצאה עלולה להזיק, בטח לא להביא לתועלת (בשל ההגינות יש לומר שראש השב"כ דיבר השבוע לראשונה בפומבי).

ספקו לנו מודיעין איכותי, ספקו לנו יכולת מבצעית מעולה, כל אחד בתחומו, ואתם עושים זאת נהדר – כל היתר שולי, מיותר ולעתים מזיק. חזרו לצללים.

5.

בנמל התעופה בן־גוריון בשעות הערב ניצבת בעמדת הבידוק הביטחוני עובדת רשות שדות התעופה ממטה החברה. "בניהו, תכתוב שאנחנו עושים כל מאמץ. אני כאן מתגברת בביטחון, חסרים עובדים והורידו אותנו לשטח ואנו עושים זאת באהבה". הבטחתי לכתוב.
נמל התעופה בן־גוריון עומד לפני פיצוץ בהיקף הנוסעים ועדיין חסרים עובדים, לא כולם רוצים לעבוד, לוקח גם זמן להכשיר. ישראל היא מדינת אי, ושדה התעופה הבינלאומי היחידי שלנו הוא עם שלושה וחצי "שרוולים" בלבד. תוצאה של איוולת תכנונית מבישה. בנו קניון מעגלי כדי לתמרץ רכישות דיוטי פרי והכנסות, ואחר כך מיקמו שרוולים לטיסה.

גם אם תקום כאן ממשלה חדשה בעוד חודשיים וגם אם תתקבל החלטה על הקמת שדה בינלאומי משלים בנגב או בעמק, זה ייקח עשר שנים. את הפקקים שאנחנו פוגשים היום באיילון או בכניסה לערים בבוקר, נפגוש בשנה הבאה בנתב"ג ובעוד שנתיים באוויר. ובינתיים סגרו לנו את שדה דב, את אילת, את עטרות, את קריית שמונה ולא מרחיבים את שדה התעופה בחיפה, שיכול להוציא נוסעים מהצפון ומהשרון – לפחות לטורקיה, ליוון, לקפריסין, לדובאי ולאיטליה.

אין כאן חזון ואין תכנון, ויש הרבה מגבלות ביטחון ומגבלות רעש ואיכות הסביבה, אבל המחדל זועק, ומה שנותר לעשות כעת הוא לעשות: להרחיב את נתב"ג, להשתמש יותר בטרמינל 1 ולהרחיב את שדה התעופה בחיפה, מכיוון שדוח מבקר המדינה הבא לא יעזור לנו להמריא ולנחות.

6.

למי שהכיר את יונה ברטל לא היה ספק שהיא תפרסם ספר של חוויות וריגושים ולא של סודות מדינה וסודות אישיים ומעילה באמון לטובת פרסום ורווח אישי. וזה מה שהיא עשתה.

הכרתי את יונה כשעבדנו בימיו האחרונים של יצחק רבין ז"ל ובהמשך עם שמעון פרס ז"ל, עד להפסדו לנתניהו בבחירות 1996. היא המשיכה עם פרס למדבר הפוליטי ולאחר מכן לשניים־שלושה תפקידים "מבזים" יחסית כשר לכלום ושום דבר, אבל פרס כמו פרס, הפך אותם ליוקרתיים. היא כמובן המשיכה איתו לבית הנשיא לכהונה מרשימה, סיירה עמו בעולם, השתתפה במפגשים חשובים, וספרה הוא עדות מ"זבוב על הקיר" במגבלות של אתיקה, נאמנות וכדומה.

הספר הוא למעשה אסופה של סיפורים מדרך ארוכה לצדו של מנהיג דגול, איש חזון ומעש, שההערכה אליו משום מה גדלה רק בימיו כנשיא. היא מביאה סיפורים ורגעים מהמפגשים עם ראשי מדינות, נשיאים ואפיפיורים וגם נותנת כמה עצות פרקטיות למי שמתעניין איך אורזים, מה לובשים ואיפה, ושופכת אור על אחורי הקלעים של הדיפלומטיה, הפוליטיקה והממלכתיות.
יונה ממשיכה את דרכו של פרס ז"ל, הקימה את חוג הידידים של מרכז פרס לשלום, והיא נשיאה של המועדון המסחרי והתעשייתי, ואני בטוח שהוא היה גאה בה מאוד וגם כותב לה הקדמה מרגשת לספר.

7.

הרבה תגובות קיבלתי למה שכתבתי כאן על עורכי הדין מני מזוז מ"ישראל הראשונה" וציון אמיר מ"ישראל השנייה", שניהם לכאורה. הסבירו לי שמזוז הוא תוניסאי ואמיר הוא מרוקאי (מה ההבדל?) ושמזוז בעמדת השפעה (כאילו שציון לא). אחסוך מכם את ההערות, אבל אצטט ראש עירייה לשעבר שהתקשר אליי ואמר: "בניהו, אתה 'ישראל הראשונה', אבל 'ישראל השנייה' מבעבעת בתוכך מבלי שתדע". נו, שוין…

8.

פעמיים בשנתיים האחרונות ביטלתי מסע הרצאות בפני יהודים וחברי הפרלמנט הישראלים במיאמי ובאזור. זה היה ברגע האחרון ובגלל הקורונה. בחודש האחרון התפללנו יחד, הם במיאמי ואני בארץ, שהביקור יתממש וכי אגיע להרצאות שנקבעו לי. והנה אני כאן במיאמי. הייתי כאן לפני שנים רבות עם שר הביטחון לשעבר יצחק מרדכי, שהינו במלון ענק בשם "הילטון פונטנבלו", ואני קיבוצניק מעיר, פחדתי לצאת מהמלון מהחשש שלא אדע לחזור, עד שעמידרור המזכיר הצבאי והקונסול לקחו אותי לסיבוב. עכשיו אני עם ביטחון עצמי מלא ומצליח גם להרצות, גם לטייל וגם לשתף. שבת שלום לכם מגולת מיאמי.