לכבוד חנוכה: על התקווה הטובה שמבצבצת מתוך האפלה | בניהו

1. הלוחמים

הכשל המודיעיני והמבצעי הענק שנחל צה"ל בבוקר ה־7 באוקטובר נותר לתחקירים, לחשבון הנפש האישי והלאומי ולהיסטוריה הכואבת. אבל מאז ועד היום ניצבים לוחמי צה"ל בסדיר ובמילואים בחירוף נפש בשבע חזיתות שונות ומספקים לישראל ניצחונות שעוד ילמדו עליהם בבתי ספר צבאיים בעולם.

"דור הטיקטוק" והמסכים מתגלה כ"דור הניצחון". צעירות וצעירים עזי נפש מותירים דעות פוליטיות מתחת לכרית בבית ומתייצבים למערכה הכבדה במסירות, בהזדהות ובהקרבה.

אמרו פעם שיצחק רבין ז"ל חתר להסכמי שלום, בין היתר כי חשש שאין עוד כוח אצל הדור הצעיר להילחם, ואם כך אכן היה – אז הוא טעה ביחד עם רבים אחרים. צבא גדול, חזק ואיכותי צריך להרחיק מלחמה ולקרב שלום, אבל אם צריך – להילחם. והלוחמים הללו בסדיר ובמילואים, שחלקם נפצעו ושבו למלחמה ונפצעו שוב, מונהגים בידי מפקדים מעולים, שחלקם מח"טים ומג"דים שנפלו בראש חייליהם. ואנו חבים להם תודה גדולה, בעיקר למילואימניקים ולמשפחות. "דור הניצחון" שלפנינו יספק לנו גם מנהיגות עתידית בכל התחומים והרבה מאוד תקווה.

2. החברה האזרחית

זהו הרוב הדומם של הארץ הטובה, ליבת העם, מן העמק וההר, מהעיר, מהקיבוץ ומהמושב, דתיים וחילונים, אנשי שמאל וימין. אנשים טובים שלא רואים אותם באולפנים ולא שומעים אותם ברשתות, שקמו למחרת ה־7 באוקטובר, לקחו אחריות כל אחד בתחומו, ועשו מעשים טובים והיו תחליף לממשלה, למשרדיה ולשריה, שנקלעו להלם ולתת־תפקוד.

זה קרה בחברות הגדולות בהייטק, בבנקים, במגזר העסקי, זה קרה בקהילות של מתנדבים, של עמותות וארגונים, זה נמשך בקבוצת וואטסאפ של ועדי בתים משותפים ובהתארגנויות של קבוצות הורים בבתי ספר: מי מסיע חיילים, מי מכבס למפונים, מי מציע אוכל בצמתים, מי מסייע בבייביסיטר לנשות המילואימניקים, מי משחק עם ילדי העקורים במלונות, מי תומך במשפחות שכולות ובמשפחות חטופים, ומי סורגת כובעי צמר לחיילים.

זה היה קונצרט לאזרחות טובה של ליבת הארץ, שהיא הרוב הדומם ומעורר התקווה, מה שמלמד שככל שהפוליטיקאים ידחפו למטה – העם ידחוף מעלה, והוא ינצח.

3. הקיבוצים, המושבים והחקלאים

הם לא פריבילגים ושודדי קרקעות, כפי שכינו אותם כאן ברשעות אין קץ – הם השכפ"ץ של המדינה מבארי וכפר עזה, דרך מנרה, מרגליות וחניתה, המשך בעין זיוון ושניר ודן ועד לפצאל ויטבתה.

אנשים טובים, פריפריה רחוקה, קהילות חזקות, חקלאים שמעבדים שדות ומטעים עד למטר האחרון של הגדר. האנשים והנשים עם הידיים המצולקות שלא רק שמגינים עלינו בגופם, אלא גם דואגים לנו לביטחון התזונתי במדינת האי שלנו.

התנועה הקיבוצית הפכה ב־7 באוקטובר לתנועה שכולה. רבים מחבריה נרצחו, נשרפו, נבזזו ונחטפו לעזה, קהילות שלמות חרבו. אבל תגידו לי איפה עוד תמצאו אנשים כמו אסנת פרי, מזכירת ניר עוז שנחרב ואלמנתו של חיים פרי, שנחטף ונרצח בשבי, שכותבת לספקים של הקיבוץ יומיים לאחר הטבח "הנהלת החשבונות נשרפה ויהיה איחור בתשלומים"?

התנועה הקיבוצית נחשפה לציבור מחדש בשעתה הקשה. היא נחושה לקום מעפר ואפר, להשתקם ולצמוח ולהתחזק. יש לה עוד תפקיד חשוב במדינת ישראל: בשיקום, בריפוי, באחדות ובהמשך המפעל הציוני בשילוב ידיים עם השכנים בערים ובעיירות בישראל. איך אומרים בניר עוז? "לא עייפי דרך, כי אם מחפשי נתיב".

4. הציונות הדתית

הציונות הדתית איננה מקשה אחת. רבים מחבריה לא מרוצים מכך שבצלאל סמוטריץ' וחבריו לקחו מהם את המותג. בכל מקרה, החבורה האיכותית הזאת, שעל חלקה אני חלוק פוליטית, רכשה ורוכשת במחיר דמים כבד כרטיס כניסה למעורבות עמוקה בחברה הישראלית, ובמידה רבה הופכת לאליטה חדשה.

יש הרבה דמיון בינה לבין התנועה הקיבוצית, שלה אני משתייך: חתירה להשפעה, החינוך לנתינה, הצעידה בראש הטור, ההליכה להתיישבות ולהגשמה, הקריאה לשוויון בנטל, החלק הלא פרופורציונלי בבתי העלמין הצבאיים.

אני פוגש את נציגיה לא מעט, בביקור אצל משפחות שכולות או באולפן הטלוויזיה. יש כל כך הרבה משותף בינינו, עד שנדמה לי שאם נוכל לנהל יחד בתבונה את סעיפי המחלוקת, נוכל עם הכוחות והעוצמות של האנשים הללו לעשות כאן בובה של מדינה. בתנאי שאת הקיצוניים משני הצדדים נותיר ביחד בשוליים. את הציווי לכך אנחנו מקבלים מהנופלים, דתיים וחילונים, שנהרגים יחד בתוך הטנק או הנגמ"ש ומצווים לנו חיים. ביחד.

5. הצוותים הרפואיים

בתי חולים, רופאים ורופאות בשדה הקרב, פרמדיקים של מד"א, זק"א, איחוד הצלה, אנשי הרנטגן, מנתחים, אחיות, סניטרים וכל קהילת הרפואה שלנו – נחשפנו לאיכותם כבר בתקופת הקורונה, כשהקרינו לעולם עוצמה, יכולת ותוצאות.

אנחנו יודעים שהם הכי טובים שיש, ובמלחמה הזאת הם עושים עבודת קודש מצילת חיים עם הישגים שעוד ידובר בהם גם בשדה הקרב וגם בבתי החולים. והם עושים זאת במסירות, במקצועיות ובצניעות. גם הממשלה וגם אנחנו לא תמיד מעריכים, מוקירים ומתגמלים.

לאחרונה התפרסם שרבים מהם לא חוזרים מהתמחויות מחו"ל ושרבים עוזבים את הארץ. זהו אסון לאומי. לצד ההחלטה לפתוח עוד פקולטה לרפואה באוניברסיטת רייכמן, צריכה הממשלה למצוא דרך להשאיר כאן את כוחות הרפואה שלנו ולהוקיר ולתגמל אותם. הם הרבה יותר מרפואה. הם פוליסת חיים.

6. טראמפ

בעוד חודש הוא ישוב בשנית לבית הלבן וכבר כעת מתחיל לשלוף איומים, הצהרות וכוונות, כרוצה לומר: "השריף שב לעיירה". היות שהחיים שלנו הם בחירה בין חלופות, אזי דונלד טראמפ, שאנחנו יודעים מיהו ומהו לטוב ולרע, עדיף על "החתול בשק" של קמלה האריס, שאיננו יודעים מיהי ומהי. אם נוסיף לכך את העובדה שטראמפ דובר את שפתה של השכונה שלנו ואת העובדה שהוא ממנה פרו־ישראלים ואנטי־איראנים (גם אם מוזרים משהו) לקבינט שלו, זה נראה כמעט מושלם.

ולמה אני רואה בזה הבזק של תקווה? כי אני חושב שטראמפ יסייע לממשלת בנימין נתניהו הקיצונית לקבל החלטות מחייבות. אני מעריך שהוא ידרוש מנתניהו לשלם במטבע פלסטיני על הסכם עם סעודיה, ואולי יביא לבחירות כבר ב־2025 על רקע זה. הוא גם יגרום לנתניהו ולסמוטריץ' התקפי געגועים לג'ו ביידן. תרשמו לפניכם. בהצלחה אדוני הנשיא, המזרח התיכון המתעצב מחדש זקוק לך, והוא חייב להיות נקי מגרעין איראני – איתך או בלעדיך.

7. ערביי ישראל

אל תקלו ראש בהתנהגות האזרחית האחראית שמפגינים כאן אזרחי ישראל הערבים מאז ה־7 באוקטובר. הם גם מתמודדים עם האסון שהמיט חמאס על בני המשפחות שלהם ברצועת עזה, וגם עם ניסיונות של הימין הקיצוני לגרור אותם ל"שומר החומות 2".

גם המנהיגות הארצית והמקומית, גם התקשורת וגם האזרחים הערבים גינו בתוקף את טבח ה־7 באוקטובר, והדור הצעיר מבין שישראל היא מדינתם ושכאן הוא רוצה להיות ומבקש להשתלב. קיצונים ועלובי נפש יש בכל הצדדים.

לדעתי, קיימת גם בשלות לחוק שירות אזרחי לכל, לרבות ערביי ישראל, ורק צריך לדעת להרים את זה. מבחינתי, ערביי ישראל שלחו ראש גשר לכיוון שלנו, ואם נשכיל להושיט יד לשותפות, ניתן יהיה לעצב כאן עתיד אחר. לא בלי קשיים ומהמורות, אבל אפשרי והכרחי.

8. יהדות העולם

אם בעבר יהודי התפוצות היו שולחים במלחמות חבילות לחיילים הישראלים בחזית, הרי שכיום הם יכולים להשתתף פיזית במלחמה, לפחות בתחום התודעה. יהודים וקהילות העולם התגייסו למאבק ההסברה, אספו עשרות ומאות מיליוני דולרים, הם תומכים במשפחות שכולות, במשפחות חטופים, ביחידות צבאיות, בקהילות שנחרבו ועוד.

אבל לא זה הסיפור. גל האנטישמיות ששוטף את העולם, כולל את ארה"ב, מחייב את ממשלת ישראל ואת המוסדות הלאומיים לגבש בהקדם תוכניות לעידוד עלייה וקליטה של יהודים. לא אגזים אם אעריך שאפשר בדרך נכונה להביא לכאן חצי מיליון עולים בחמש שנים, באופן שיחזק את ישראל ואת הדמוגרפיה, הכלכלה והביטחון הלאומי.

אנחנו צריכים לקרוא ליהדות העולם לבוא הביתה לישראל. גם הם מבינים לאט־לאט שכאן זה המקום הבטוח ביותר ליהודים. איתם נעשה את ישראל גדולה וטובה יותר. אור לגויים מאז ולתמיד.

9. השַמָש שידליק

המאחד הוא הרצון של כולנו לצאת מחושך לאור גדול. השַׁמָּשׁ הוא התקווה והאמונה שבאחדות, שגם אם תתמהמה – בוא תבוא. האור יגרש את החושך, התקווה את הייאוש, האחדות את הפילוג והשיסוע. אולי זה ייקח זמן, אבל זה יקרה אם רק נשכיל לראות את הבזקי האור והתקווה. לא לאבד עימם קשר עין, להציב תוכניות ולפעול יחד. שנהיה טובים וראויים. שבת שלום.