לא הכל שקט בכחול לבן, וללא הבחירות היא הייתה מתפצלת בחודשים הקרובים
מפלגת הגנרלים הייתה סוג של סטארט-אפ להחלפת השלטון, ולמרות 35 המנדטים, יש בה לא מעט בעיות. וגם: החברה הערבית, הקמפיין של ליברמן והבעיה של כחלון
אבי בניהו 31/05/2019
1.
"אמריקה זה כאן", נהג אביגדור ליברמן לומר בחיוך, כשהעיד על עצמו כדוגמה לעולה חדש, שומר ברים שהגיע לעמדה בכירה של שר חוץ, שר ביטחון וחבר קבינט. אני זוכר אותו כיד ימינו של נתניהו מגיע בשנת 1996 ללשכת ראש הממשלה, מתהלך ב"אקווריום" בגרביים ומנקה את "השאריות" שהותירו שם יצחק רבין ושמעון פרס.
תוכנית "החרצופים", שכמו רבים התקשתה לקבל אותו, נתנה לו את הדימוי הכוחני של "ולדימיר". מאז חלפו הרבה שנים, ליברמן שרד אין ספור חקירות משטרה, ולאחר שירש את האלקטורט של עולי ברה"מ מנתן שרנסקי ומהליכוד, הוא נערך אל הבאות.
לאחר שעבר את אחוז החסימה, בניגוד להערכות חלק מהסקרים, ליברמן מבין היטב שהוא צריך לעשות שני דברים: הראשון – לבסס אלקטורט חדש ורחב יותר נוכח הירידה בכמות התומכים העולים (שהופכים לאט־לאט לישראלים לכל דבר); והשני – להתמקם קרוב לירושת נתניהו.
גם כחלון עצמו (והפעם מעמדת חולשה) מבקש להתמקם קרוב ככל שיוכל לירושת נתניהו לכשתבוא. נכון שהוא איבד קרדיט בציבור הכללי וגם בתוך הליכוד, שם אומנם מקבלים את "השבים הביתה" כמו זאב אלקין וצחי הנגבי מקדימה או אחרים, אבל מציבים להם תקרת זכוכית. כחלון יצטרך להתמודד כעת עם בעיית האמינות שיצר לעצמו במו ידיו, וכשהכעס ישקע, לנסות לפתוח בדיאלוג חדש עם הציבור. זה לא יהיה טיול בפארק ביום אביב, אבל אין לו ברירה.
3.
אם לא היו נקבעות בחירות חדשות, אני מעריך שכחול לבן הייתה מתפצלת (בהסכמה) במהלך החודשים הקרובים. כעת, בהינתן בחירות, הבינו שם שזו תהיה טעות קריטית לכלל מרכיביה.
כחול לבן הייתה סוג של סטארט־אפ לריכוז עוצמה פוליטית שתוכל להחליף את השלטון, כולם נאלצו לבלוע את האגו, לעשות ויתורים אידיאולוגיים ואישיים, ואכן הרשימה הגיעה להישג לא מבוטל של 35 מנדטים. אבל לא הכל שקט שם. לא הוויתור לכאורה של יאיר לפיד לבני גנץ, לא ההסכמה של גנץ לרוטציה בראשות הממשלה, לא הפער האידיאולוגי בין גנץ, גבי אשכנזי ולפיד לבין משה (בוגי) יעלון, ולא הפער שנחשף השבוע בין יעלון לצבי האוזר ויועז הנדל, שלא הגיעו להפגנה בגלל נאומו של איימן עודה והותירו את מנהיגם לבדו על הבמה בכיכר.
כחול לבן טרם הספיקה להקים מנגנון, מפלגה ומוסדות. כעת עליה להקפיא את הרשימה, להתכנס למסרים קצרים, חדים וברורים ועם הפקת לקחים ותיקון ליקויים מהפעם האחרונה.
4.
הפחד מפני התגובות וההסתה מצדו של נתניהו הרחיקו בבחירות האחרונות את כחול לבן ואת מפלגת העבודה מהמגזר הערבי. זו הייתה טעות גדולה. אזרחי ישראל הערבים הם בני שיח, וככל שאני מעריך – יותר ויותר מהצעירים המשכילים מעוניינים להשתלב בחיי המדינה. רובם יהיו מוכנים לשירות אזרחי כתחליף לשירות צבאי, ורובם מבינים שיש לכולנו גורל משותף במדינה הזו: במערכת הבריאות, בכבישים וברכבת, במוסדות להשכלה גבוהה ובצורך לשמור על הדמוקרטיה.
תמכתי בהשתתפותו של עודה בעצרת למשמר הדמוקרטיה, אין בעניין הזה שמאל וימין, זהו עניין משותף לכל אדם מכל דת, גזע ומין. עודה דיבר לעניין, הוא רוצה להיות שותף, הוא רוצה להשפיע והוא מבין שלא יוכל לעשות זאת לבד. ישראל בת ה־71 בשלה לניסיון לקיים דיאלוג כן ועמוק עם החברה הערבית, וכחול לבן והעבודה הן שצריכות להוביל אותו.
5.
כשהוזמנתי להשתתף ולשאת דברים בפאנל הפתיחה של כנס עורכי הדין השבוע באילת, התבוננתי על הכותרת שנתנו המארגנים לפאנל והתקשיתי לעכל: "האם המשפט הפלילי הפך לכלי לחיסול חשבונות פוליטי?". המסקנה שלי הייתה שאו שאכן יש דבר כזה בפועל, או שיש רק תחושה כזו שצריך להפריך אותה.
כשהייתי צריך לתת תשובה על הבמה, החלטתי לומר שהתשובה שלי על השאלה היא "לא" – אבל לא עם שלושה סימני קריאה, אלא עם שלוש נקודות.
את הפאנל הנחתה דנה ויס, ולצדי השתתפו המשנה ליועמ"ש רז נזרי, עו"ד אורי קורב, אלי זוהר, טל שפירא והשופט דוד רוזן. התשובה שלהם הייתה "לא" רבתי. שלי קצת יותר מהוססת.
הקדמתי והודעתי שהאמון שלי במערכת המשפט ושלטון החוק הוא גבוה וכי במהלך שנים שבהן נחקרתי (וגם בלילה שבו ביליתי במעצר במסגרת החקירה ההזויה של פרשת הרפז), לא איבדתי אמון במערכת ולו לרגע אחד. נכון שיש טעויות ונכון שיש ניסיונות למניפולציה פוליטית ושיש הרבה מה לתקן. אז מה פשר שלוש הנקודות? הסברתי לנוכחים כי צבר התיקים נגד פוליטיקאים מטריד, סיפרתי להם כיצד חשבתי שאני "מתאבן" לקראת הניסיון לבלום את אשכנזי מלהיכנס למערכת הפוליטית, סיפרתי על אביגדור קהלני שישב בוכה בחדרי בגלי צה"ל כשסיפר לי כיצד המדינה מערערת שוב ושוב על זיכויו לאחר שמינה מפכ"ל מחוץ למשטרה. וישנם יעקב נאמן, חיים רמון וגל הירש ועוד רבים וטובים יותר ופחות.
לנבחרי ציבור אסור שתהיה כל הנחה; נהפוך הוא, הם אמורים להיות תחת זכוכית מגדלת ולהישפט לחומרה, אך יחד עם זאת, התחושה שצצה לפעמים ולפיה המשפט הפלילי משמש ככלי לחיסול חשבונות פוליטי היא נוראית, ועובדה שהקדישו לה את פאנל הפתיחה בכנס.
במהלך אותו פאנל הזכיר השופט בדימוס דוד רוזן מניין בא חוק החסינות ומה לעזאזל מנסים לעשות בו. כעת הוא הזכיר שהחוק בא להגן על המיעוט הפרלמנטרי מפני הרוב, מפני השלטון, והנה בפעם הראשונה בהיסטוריה שלנו, בא השלטון ומבקש את החסינות לעצמו. ולא רק השלטון, אלא העומד בראשו. בכלל, התחושה בכנס הייתה שהשלטון הוא ש"תופר תיק" לפרקליטות ולמשטרה ולא ההפך.
6.
כשבתי תמר זרקה לי ביבושת בארוחת ליל שבת "אבוש, מעולם לא בילינו ביחד כל המשפחה בחו"ל", ספקתי פנַי בידַי בבושה גדולה. זה נכון. פעמיים לפני שנים היינו כבר עם המזוודות בדרך, וביטלנו ברגע האחרון בגלל העבודה של אבא.
"בוא ניסע ליוון, אבא, ביחד, כולנו. זה קרוב ונחמד", אמרה, ואני פתאום הבנתי שמעולם גם לא הייתי ביוון. אז אנחנו עכשיו בכרתים עם כל הילדים והכלות והחתנים, וגם עם אמא לאה, שהפעם האחרונה שהייתה בחו"ל הייתה לפני שנים ארוכות.
שבת שלום.
0 תגובות