כשייפול האסימון מה שייוותר הוא להוציא את הסולמות והחבלים מהימ"חים

על "המדחיקים", "יושבי היציע", "הפרגמטים" ומה שביניהם. וגם: האיזונים והבלמים בביטחון חייבים להישאר תקינים ואל תקנאו בהרצי הלוי

אבי בניהו  02/12/2022

1.

"אל תחשוש בניהו, אלו ימים שבהם לא נורא לראות קצת מטושטש", אמר לי רופא העיניים שעה שהרחיב את אישוניי לצורך בדיקה תקופתית. "החלטנו שלא לראות עוד ערוצים בטלוויזיה, רק נטפליקס", שחה לי השכנה מהקומה, בשעה שירדנו במעלית לחניון.

"אצלנו כבר לא קוראים עיתונים, הכל מדכא מאוד", סיפרה לי ידידה ממודיעין, שהיא ובן זוגה הם צברים עתירי זכויות שמאחוריהם קריירה יפה בזרועות הביטחון של ישראל.

ויש עוד חבר אחר, שעשה לאחרונה אקזיט נאה וסיפר לי שקנה קרקע ובנה וילה בפאפוס, "שיהיה לילדים ולנכדים לחופשות, אבל אולי ניסע לשם לכמה חודשים עד שנראה מה קורה". ויש עוד, הרבה עוד.

אלו הם "המדחיקים", אלו שחושבים שאם יטשטשו את הראייה, יסתמו את האוזניים, לא יראו טלוויזיה, לא יקראו עיתונים וייסעו קצת לחו"ל – הכל יהיה בסדר והכל יחלוף ו"הסרט ייגמר".

המודל השני אלו "יושבי היציע", לרוב אנשי שמאל ותיקים ואנשי מרכז חדשים, שנותרו ללא מנהיגות משמעותית ורלוונטית, לנוכח מה שנראה כהלם בקו"ם של יאיר לפיד ובני גנץ. יושבי היציע טוענים בערך כך: "סבבה, הם ניצחו, נראה אותם מנהלים את העניינים, נראה אותם משנים חוקים, נראה אותם מייצרים כאוס ומתעמתים עם העולם. שאיתמר בן גביר ינהל את המשטרה, שיחסלו את בג"ץ, שיעשו מדינת הלכה, שתישרף המדינה. נראה אותם".

אולי הם רוצים לנקום בדתיים, בביביסטים ובחרדים, אבל בפועל הם נוקמים לדעתי בעצמם, בעמם ובמדינה. הזמירות הללו מייצרות אצלי גועל וסלידה, אף אחד כאן לא יושב ביציע, כולנו על המגרש, ואם מישהו כאן יישרף – כולנו נישרף, ואם יהיה גן עדן – כולנו נהנה. הישיבה ביציע בעת הזאת ובמציאות הפוליטית הזאת היא בעיניי גישה בדלנית, מתנשאת ולא ראויה.

הגישה השלישית היא "הפרגמטית". תומכיה גורסים שהשמאל־מרכז הפסיד את הבחירות לא מעט באשמתו, לא התלכד, לא התחבר, עבד בכמה ראשים, לא עשה הסכמי עודפים, לא רב בתוך הנגמ"ש, כי לא היה נגמ"ש, לא הצליח להטמיע משילות וביטחון ברחובות ולא הציג חזון מעבר ל"רק לא ביבי". הפרגמטיים די מסכימים בצער עם המיקום שבו נמצאים כעת יאיר לפיד, בני גנץ ומרב מיכאלי. הם רכשו את מיקומם במחיר מלא.

הפרגמטיים סבורים שתם עידן הנידויים והחרמות, שבנימין נתניהו לטוב ולרע הוא עובדה קיימת, שהעם בחר בו ובגוש שהוא מוביל, שבית המשפט לא מוצא לנכון לפסול אותו לכהונת ראש ממשלה, למרות משפטו המתנהל, שהוא עדיין לא הורשע, שמשפחתו היא חלק ממנו לטוב ולרע, ושהוא עומד לנהל את ענייני המדינה שלנו, של כולנו (ולא רק את שלהם).

הפרגמטיים מבינים שנתניהו נאלץ להקים ממשלה שמורכבת מקיצוניים, כשהוא עצמו משמש הסמן השמאלי שלה, ממשלה שתתקשה לתפקד, שתייצר משברים פנימיים ובינלאומיים מדי בוקר, שתנהג בקיצוניות בענייני משפט, ביטחון, הלכה ועוד.

הפרגמטיים (ואני, אגב, ביניהם), סבורים שאין כל חשיבות למי ולמה הצבענו, על מה חלמנו ומה רצינו, ושעלינו להכיר את המציאות ולפעול בתוכה. הפרגמטיים היו רוצים לסייע לנתניהו לכונן ממשלה רחבה, רצינית, ראויה, מכובדת, מקובלת, מאוזנת, תוך הבנה שאין לנו מדינה רזרבית, תוך הבנה שהחברה הישראלית ממילא מפולגת, שסועה, מוסתת ועל סף פירוק, ושבמלאת לנו 75, עלינו לעשות כל מאמץ משותף לשלב ידיים ולהציל את עצמנו מפנינו.

כל אלו היו רוצים ממשלה שבמרכזה המרכז מימין ומשמאל. עם נתניהו, לפיד, גנץ והחרדים. היו מודלים כאלה בעבר, אבל הבעיה היא שנתניהו, למרות הסיוט שניצב מולו, מחויב למחנהו, שמגיע לשלטון רעב ולא רוצה להתחלק בו עם אף אחד אחר; לפיד לא מוכן לשמוע על שיתוף פעולה עם נתניהו; גנץ חושש להיכוות שוב, אף על פי שאצלו ישראל באמת לפני הכל; ואריה דרעי כבר לא יכול לתת ערבות פוליטית לאף אחד.

אז מה ומי נותר? אנחנו, הציבור, והנשיא יצחק הרצוג, ועוד כמה שבועות או חודשים עד שלכולם ייפול האסימון. ואז מה שייוותר לנו הוא לפתוח את הימ"חים ולהוציא מהם את הסולמות והחבלים כדי לרדת מהעצים וההצהרות הבומבסטיות.

2.

היות שראש הממשלה המיועד נתניהו עומד להיכנס למשבצת הבכירה של "המבוגר האחראי" בממשלה הקרובה, גם בשל ניסיונו רב־השנים, גם בשל היותו הראשון בין שווים וגם בגלל אופיו כזהיר ואחראי בענייני ביטחון והפעלת כוח צבאי, עליו לוודא שההבטחות הקואליציוניות בענייני ביטחון לא יתממשו.

רוצה לומר, שלראש הממשלה ולשר הביטחון המיועדים אסור להסכים בשום פנים ואופן שהאחריות על המינהל האזרחי תחולק עם משרד אחר שאיננו משרד הביטחון. אסור להסכים למציאות בפועל שבה מדיניות הפעלת המשטרה וסמכויותיה יועתקו מהמפכ"ל לשר לביטחון לאומי, היות שהשלב הבא יהיה העברת סמכויות מהממשלה, שהיא המפקד העליון של צה"ל, ומהרמטכ"ל, שהוא מפקד הצבא – לידי שר ביטחון.

האיזונים והבלמים חייבים להישאר תקינים, ואסור לראש הממשלה ולשר הביטחון לאפשר לבן גביר – שקול, מתון ואחראי ככל שיהיה (כך מבטיחים) – להחזיק מיליציה פרטית משלו כדמות מפקדת מג"ב ביהודה ובשומרון. זה עלול להסתיים בבכי לאומי גדול.

בשטחי יהודה ושומרון שולט הריבון, שהוא אלוף פיקוד המרכז. יש לו מפקד אחד, חוק אחד ונשק אחד, והוא מתנהל בסמכות צה"ל. תארו לכם שצה"ל מחליט, באישור שר הביטחון, לפנות מאחז כלשהו. מפקד האוגדה נערך לביצוע, ואילו מפקד מג"ב איו"ש מודיע לו ש"השר שלו" אסר עליו "ליטול חלק בפינוי יהודים". וישנם תרחישים גרועים יותר. מדינה אחת, חוק אחד ונשק אחד.

גם שינוי "פקודת המשטרה" והעתקת סמכויות מהמפכ"ל לשר לביטחון לאומי מהווים מהלך מסוכן והרה אסון. המשטרה צריכה לפעול על פי חוק, ולהיות עצמאית בניהול חקירות בתיאום עם הפרקליטות.

השר לביטחון לאומי עם הממשלה צריכים לקבע סדרי עדיפויות, לחוקק חוקים, להעניק תקציבים וגיבוי, אבל לא לנהל את המשטרה, לא את הפרקליטות ולא את בית המשפט, ואם זה יקרה – זה ייגמר בבכי גדול.

3.

אל תקנאו ברמטכ"ל הנכנס הרצי הלוי. חייו לא הולכים להיות קלים ופשוטים. הוא ייכנס לתפקידו בתקופה שבה צה"ל ומפקדיו נמצאים "על המנגל", בתקופה שבה אבירי המקלדת לא מהססים לכנות את הרמטכ"ל ומפקדי צה"ל בכינויים מעליבים ובוטים, ובימים שבהם אמון הציבור בצה"ל זקוק לבוסטר רציני.

האתגר של הלוי הוא לא רק חיצוני, אלא פנימי ברובו. ללא אמון הציבור בצבא ובמפקדים – לא יוכל הצבא למלא את יעדו האמיתי ולהגן על מדינת ישראל מאויביה הקרובים והרחוקים ולהתמודד עם הטרור. הימים האחרונים מהווים תזכורת כואבת למציאות שבה אנו חיים ופרומו למה שהולך להתרחש כאן בהובלת ממשלת נתניהו, בצלאל סמוטריץ' ובן גביר.

עשרת ימי המחבוש שגזר "מג"ד מצטיין של גבעתי" על לוחם שהתבטא פוליטית ואולי פעל לא כשורה (לא חקרתי), גרמו לו לספוג נאצות, שיימינג. תמונתו מתפרסמת ברשתות החברתיות ודמו כמעט מותר. תוך שנייה הפך הלוחם, שעל פי מפקדו כשל, ל"ילד של כולנו". הפוליטיקאים נזעקים לבית הוריו, עיתונאים נוטלים עליו חסות, וכל ענישה עוד מעט תגיע למשאל עם, לדיון תקשורתי ולהכרעת הכנסת.

לקח לרמטכ"ל אביב כוכבי כמה ימים כדי להבין שאף אחד רלוונטי לא יגן עליו ועל צה"ל, עד שהוציא הודעה חריגה מאוד מפי לובש מדים נגד סמוטריץ'. לא הייתה לו כל ברירה. עיניהם של מפקדים רבים בשטח נעוצות בגבו, ועליו היה לחרוג מהפרוטוקול הנהוג במדינה מתוקנת, כי המציאות לא מתוקנת.

האמת צריכה להיאמר בקול רם: צה"ל, מפקדיו ולוחמיו מתמודדים מדי יום ולאורך שנים בשם כולנו עם מציאות של כיבוש ושל שליטה על עם אחר, ועם טרור רצחני. זו לא משימה של צבא, והצבא לא יפתור את הבעיה. זה ברור למדינאים, זה ברור למפקדים וזה ברור לציבור. אנחנו נתונים למעשה במציאות כאובה ומתמשכת שבה מקיים צה"ל "תחזוקת שבר" של הביטחון להתיישבות ולמתיישבים ביהודה ובשומרון, ופועל למניעת זליגת טרור לשטח ישראל. וכל זאת בתנאים פוליטיים קשים בצד הישראלי והפלסטיני.

תפקידו של הצבא בשטחים הוא למעשה לאפשר לדרג המדיני את דרגות החופש לקבל החלטות מדיניות, אבל אין ממשלה שבכוחה לקבל החלטות כאלה וגם אין כל כך פרטנר בצד השני, לפחות לא כרגע. לכן, בתוך המציאות העגומה הזאת, תפקידו של הרמטכ"ל הוא להוביל את צה"ל למלחמה בטרור, לניצחון עליו ככל שניתן, ולוודא תוך כדי כך שצה"ל שומר על דמותו וערכיו בתנאים הקשים הללו. "לנצח ולהישאר בני אדם" – כך הגדיר זאת הרמטכ"ל לשעבר דן שומרון ז"ל, בעת שצה"ל נקלע לדילמות מוסריות וערכיות קשות.

לא הולך להיות כיף לרמטכ"ל הבא. בעוד אחריותו צריכה להתמקד במניעת איראן גרעינית, במלחמה אפשרית עם חיזבאללה, בהתבססות איראנית בסוריה ובמאבק בחמאס ובטרור באיו"ש – הוא יידרש להפנות לא מעט משאבים, סבלנות ותעצומות נפש לפוליטיקה הישראלית החדשה, לחברי הכנסת הרעשנים שיבקשו "לעשות עליו סיבוב" (לא מעט פוליטיקאים אוהבים לתקוף את אלו שמנועים מלהשיב להם), לגיבורי המקלדת ולאבות החדשים של "הילדים של כולנו".

אם נתניהו ושר הביטחון המיועד גלנט לא יעניקו להרצי הלוי גיבוי מוחלט ומלא ויעמדו לצדו ולצד צה"ל במלוא העוצמה מול הרוחות הרעות – מרה תהיה אחריתנו.

4.

ראיתי השבוע את אמא שלי לאה תבדל״א, שהיא גם סבתא וגם סבתא רבתא, פוסעת בשבילי הקיבוץ, אוחזת בעגלתו של יהב נכדי, האח של אלמה והנין השישי שלה, והוצפתי באושר, נחת, גאווה והודיה לבורא עולם על שזכיתי.
שבת שלום.