כבש רק כותרות ונשים: האם נתניהו באמת רוצה לכבוש את עזה? | אבי בניהו

לראש הממשלה מותר בהחלט להיות "ראש החוג לדרמה" | סיור במוחו של הרמטכ"ל | הזכויות של עידן עמדי | משילות או שליטה? נא לדאוגוסט | טעינת מצברים בתאילנד

1. הרשו לי לפקפק בפניכם בדבר רצונו של ראש הממשלה בנימין נתניהו "לכבוש את עזה". הוא לא טיפוס של כובש, והדברים היחידים שכבש עד היום הם אין־ספור כותרות, ליבותיהן של שלוש נשותיו, וליבן של מאות צעירות יהודיות ברחבי ארה"ב במחצית הראשונה של שנות ה־90, עת כיהן כשגריר ישראל באו"ם (במו עיניי ראיתי ושמעתי). לא רק שלא כבש כלום, אלא אפילו שחרר שטחים שנכבשו על ידי קודמיו – כמו חברון ועוד – ואף תמך בהצבעתו בהתנתקות מרצועת עזה.

לכן הרשו לי לשתף אתכם בתחושת הדז'ה וו שאופפת אותי ולוקחת אותי כמה שנים לאחור, כשנתניהו רצה "לתקוף באיראן". הרמטכ"ל, ראש המוסד ועוד לכאורה לא נתנו לו ו"הכשילו אותו", ותוך כך יצר עימם נתניהו עימות פומבי מבוקר ומיותר לצרכיו האישיים. הוא רצה יותר שיעצרו אותו מתקיפה מאשר לתקוף.

לראש הממשלה מותר בהחלט להיות "ראש החוג לדרמה". מותר לו לצעוק שהוא רוצה "לכבוש את עזה", ותוך כך "לכבוש" את ליבם של בצלאל סמוטריץ' ואיתמר בן גביר, שהם הקביים הרעועים של ממשלתו הממוקדת בהישרדותה. אך במקביל אני חושד בו שהוא מבין מצוין מה המשמעות של כיבוש עזה וקבלת אחריות ישראלית על 2 מיליון עזתים, הן מבחינת המשאבים, הן מבחינת הלגיטימציה בעולם, והן מבחינת ההתמודדות עם טרור גרילה שמכוון נגד ה"כובש".

הדבר היותר אמין בהצהרות שיוצאות מכיוון האב, הבן ורוח הקודש (ינון מגל) הוא כוונת נתניהו להביא להכרעה בעזה ולהנחות את צה"ל בהתאם. וכאן חייבת להישאל השאלה: איפה היו נתניהו והנחיותיו בשנתיים האחרונות? והאם לא הייתה כאן הנחיה להכריע את חמאס? זה דבר חדש?

נראה כאילו נתניהו רצה ליצור תחושה שקיבל אדמה חרוכה מקודמו, שאותו החליף רק שבוע קודם לכן. מי ניהל את המערכה הזאת? מיהו ראש הקבינט שאמור להיות הדירקטוריון של הצבא והנושא באחריות? שר הביטחון הוחלף, הרמטכ"ל הוחלף, מפקד הפיקוד הוחלף, מאות חיילים נפלו, עשרות אלפי עזתים נהרגו, עזה חרבה – ועכשיו נתניהו רוצה להנחות ל"הכרעת חמאס". אם זה לא היה עצוב וכרוך במחיר דמים יקר, זה היה יכול להצחיק.

להכרעת חמאס יש תמיכה ציבורית רחבה, אבל דרך הביצוע שלומיאלית, נטולת אסטרטגיה, מלווה בשיח רעוע בין הדרג המדיני לצבאי וטבולה בפוליטיקה קואליציונית עד צוואר.

בשורה התחתונה, אני מעריך ומקווה שנתניהו מספיק מפוכח, אחראי ומבין היטב שלכיבוש עזה אתה יודע איך אתה נכנס, אבל לא יודע איך ומתי תצא. הבעיה היא שהילדים שלנו יהיו שם בבוץ העזתי, בתוך מלכודת הטרור הזאת, ולא ילדיהם של אלה שיחליטו לשלוח אותם לשם. וזה כבר פחות לגיטימי.

2. ניסיתי השבוע לערוך לעצמי סיור וירטואלי במוחו הקודח של רא"ל אייל זמיר. לא פשוט. ספק אם היה אי פעם רמטכ"ל בסיטואציה ביטחונית כה סבוכה, עם צבא שחוק, עם מערך מילואים קורס, מול ממשלה הזויה שאין לה כבוד והוקרה לאף אחד חוץ מאשר לעצמה, שרואה ברמטכ"ל "עוד פקיד".

בחלומותיו הגרועים ביותר לא צפה זמיר מציאות בלתי אפשרית שכזו כשנעתר לבקשה לחזור לצה"ל ולקבל את התפקיד. הוא חשב שהוא מכיר את נתניהו היטב מהתקופה שבה היה מזכירו הצבאי, וגם מהימים שלו כמנכ"ל משרד הביטחון במלחמה, אך לא כך הדבר.

המציאות הרעה עולה על כל דמיון, השפה שנוקטים כלפי הרמטכ"ל לא נשמעה כאן מעולם, ו"סדרת החינוך" שמנסים אנשים כמו ח"כ עמית הלוי או בן גביר להעביר את רא"ל זמיר – היא חסרת תקדים. הם עולבים בו, יורים חיצים בגבו, מלגלגים על כישוריו הצבאיים ומאשימים אותו ב"חוסר התקפיות".

ולא רק הם, גם ערוצי הימין וגם בנו של נתניהו – שהרחיק לכת והאשים את שר הביטחון ישראל כ"ץ שהמליץ על זמיר, ואולי בכך "הכשיל" את אביו, שאף פעם לא אחראי לכלום, וכאילו שלא התהדר בפומבי שהמינוי הוא שלו וש"עת הזמיר הגיעה".

גם הדיבורים על התפטרות הרמטכ"ל הם מוקדמים מדי ומוגזמים. זו אופציה שנתונה לכל משרת ציבור שלא יכול לבצע את המוטל עליו, אבל אנחנו טרם שם. במיוחד כשהרמטכ"ל מבין ויודע שהוא "מפקד מוצב עליון" במדינה, שנטישתו תביא לכאוס בצבא ועלולה לגרור גל התפטרויות בפיקוד הבכיר.

הוא יודע מי רוצה בהתפטרותו ואת מי היו רוצים תחתיו, ומבין שאין לו ולנו הלוקסוס שיתפטר בשלב הזה. הוא מבין שחלק מהעליהום נובע מהתעקשותו על חוק גיוס מלא ועל חוסר נכונות "לזרום" עם מתווה רבנים כזה או אחר, או לעגל פינות על חשבון צורכי צה"ל וביטחון המדינה.
לרא"ל זמיר אני יכול לתת עצה שקיבלתי מהנשיא לשעבר שמעון פרס ז"ל. באחד הימים הקשים שעברתי כדובר צה"ל בהתקפות פומביות שהטיח בי שר הביטחון דאז אהוד ברק – צלצל אליי פרס ואמר: "בניהו יקר, תישבע בפניי שמרגע זה והלאה, אתה הוא היחיד שמחליט ממי אתה נעלב וממה אתה נעלב". הבטחתי לו, ומאותו הרגע חיי נעשו קלים יותר ומחשבותיי צלולות יותר. המפקד רא"ל זמיר – שמע לי ותאמץ.

3. לעידן עמדי, שאני אוהב ומעריך כמו רבים וטובים בציבור, אין שום זכויות יתר לגבי הבעות דעה על מצב המלחמה בעזה, על מה שעובר שם על הלוחמים, ומה נגרם לישראל בעולם כתוצאה מכך. בטח לא יותר מאשר לחוה אלברשטיין ולגידי גוב ולאומנים אחרים שחתמו על עצומה מוגזמת שעלולה לפגוע גם בלוחמים. בטח לא לכנות את האומנים "אפסים".

כי אכפת להם מהמדינה הזאת ומהצבא הזה ומהלוחמים לא פחות מאף אחד אחר כאן; כי יש להם ילדים ונכדים שנמצאים שם בעזה, וכי הם מוטרדים ממצבה של ישראל בעולם ומהכרסום בתדמיתנו, וכי הם רוצים לא פחות מעידן עמדי ומאייל גולן להחזיר חטופים ולקבל עזה ללא טרור וללא חמאס, ואולי הם מוטרדים מכמות החיילים המתאבדים ומהבוץ העזתי ומהיעדר תכלית אסטרטגית.

מה שהייתי רוצה שייצא מכל האירוע הזה, זה קונצרט משותף של אחדות בהיכל התרבות ובקיסריה של חוה אלברשטיין ועידן עמדי עם תזמורת ועם לוחמים וחולמים בקהל. קונצרט שיחזיר לנו את אהבת החינם, את התקווה ואת המדינה שאהבנו ושאסור שתלך לנו לאיבוד.

4. שלושה דברים מרכזיים מונעים מהממשלה ה"מיוחדת" (איך אני במכבסת מילים?) לממש את מה שהיא מכנה "משילות!" – עליונות שלטון החוק, השוויון בפני החוק ועקרון הפרדת הרשויות.

בכל אלה, יש לומר, הם מטפלים בחריצות וביעילות חלקית בדרך לפילוס דרכם ל"משילות". אבל אל תטעו, לא למשול הם רוצים, כי אם לשלוט. בתקשורת, באקדמיה, בביטחון, במשפט, בכלכלה ובחברה. שליטה שלא יכנו אותה דיקטטורה, אבל היא בהחלט תהיה מבואה למצב הזה.
ונתניהו? הוא נותן לנערים ולנערות לשחק לפניו, לחוקק, לכבוש כותרות ולקרוץ לבוחרים שלהם, כל עוד זה משרת אותו אישית או לא מפריע לו אישית. אם עורך העיתון היה מבקש ממני ככתב מתחיל לתמצת עבורו את החלטת "ממשלת הפה האחד" להדיח את היועצת המשפטית לממשלה במבחן כניסה לעיתון, הייתי מציע לו: "נתניהו, הנאשם בפלילים, מדיח את התובעת במשפטו באמצעות ממשלתו הצייתנית". זה בדיוק המצב, שום משילות ושום נעליים.

אז אם אתם שואלים אותי, תשובתי היא: נא לדאוגוסט! לדאוג, להפגין, למחות, להתארגן, להרים ראש, לחזק את הצבא ואת בית המשפט ואת השירות הציבורי, לתת להם להרגיש שהם לא לבד ושזה יעבור.

5. שני אנשים יקרים שעשו משהו במדינה הזאת הובאו השבוע למנוחות לאחר התמודדות ממושכת עם מחלה קשה. שניהם אנשי חזון ומעש, אוהבי אדם, שבנו אימפריות כלכליות. היו ואינם עוד.

האחד, זכי שלום ז"ל. המייסד, הבעלים והרוח החיה של רשת חצי חינם, שהחל מבסטה בשוק הכרמל, ועם שותפיו הפך חזון לאימפריה קמעונית אדירה. אהבתי והערכתי אותו, את דרכו הייחודית. למדתי ממנו רבות והייתי עד לאין־ספור מעשי חסד ותרומות לחיילים, למשפחות שכולות, לעובדים ולנזקקים שניתנו ביד רחבה ובצניעות גדולה.

השני הוא דדי בורוביץ' ז"ל, "מר תעופה" של ישראל הנבנית. איש עסקים דיסקרטי שהיה שותף למהלכים בחברת כאל, בארקיע ואחר כך כבעליה של חברת אל־על. הוא השקיע עם רעייתו תמי מוזס בתשתיות תעופה, בציי מטוסים ובפיתוח מנהלים, והותיר חותם גדול בתחום. יהי זכרם ברוך.

6. השבוע חזרתי מחופשה בקו סמוי בתאילנד. לא הלכתי להאכיל פילים, לא ביקרתי באי החזירים ולא עשיתי מצנחי רחיפה. נחתי, קראתי ספרים, האזנתי למוזיקה, רבצתי בבריכה, התמכרתי לחוף ופגשתי שם – במלון, במסז'ים ובמסעדות – יותר ישראלים מאשר בנתניה.

היה לי טוב ורגוע ומטעין, ואני גם כועס שגיליתי מאוחר את חשיבותה של ה"חופשה", וגם שמח שלא ממש מאוחר ושאפשר להשלים פערים. קשה כאן במדינה ומאתגר ומותח ומלחיץ, ויש לנו הרבה משימות לפנינו. אז קחו לכם ספרים, אוזניות ובגד ים וצאו – לא חשוב לאן. שנהיה טובים וראויים, מועדים לשמחה ושבת שלום.