ישראל תנצח, אך לא תחזור במהרה להיות מה שהייתה | אבי בניהו

אין לישראל אפשרות לא לנצח את המערכה הנוכחית, וזו צריכה להיות המלחמה האחרונה. אני מכיר את המפקדים, את צה"ל ואת היכולות – והם יעמדו במשימה

אבי בניהו 13/10/2023

1. המחנק, המלחמה והשבועה

כבר כמה יממות שאינני מאמין לדיווחים ולפרשנויות שיצאו מפי ברשתות הטלוויזיה, ברשתות החברתיות ובשיחות עם בני משפחה וחברים. מדבר ולא מאמין שאכן אמרתי את שאמרתי. מאורעות תשפ"ד בלתי ניתנים לעיכול. יעברו שבועות, חודשים ויותר עד שנבין ונפנים את עוצמת האירוע, את גודל ההפתעה, את ממדי ההרס והחורבן, את השכול הענק, הפצועים וכמות החיילים, המפקדים, הגברים, הנשים והילדים שנחטפו לרצועה.

מדינת ישראל בשנתה ה־75 חווה אירוע טראומתי בין־דורי, שיירשם בהיסטוריה ביחד עם השואה ומלחמת יום הכיפורים. השבוע, תחת הטראומה, ההלם, המראות והקולות, נזכרתי בנאומו של משה דיין על קברו של רועי רוטברג ז"ל בנחל עוז ב־1956. רועי נרצח על ידי פדאיון מעזה ועל קברו תהה דיין בשאלה "הלנצח תאכל חרב?". התשובה היא כנראה שכן.

נזכרתי גם בנאום של הרמטכ"ל אז אהוד ברק בביקור ראשון של רמטכ"ל במחנה אושוויץ־בירקנאו ובאמירה שהגענו לכאן "50 שנה מאוחר יותר", ושהיום יש צה"ל וזה לא יכול לקרות. והנה זה קרה לנו השבוע, עם מדינה חזקה וצבא חזק, ואנחנו כעת אומה שכולה, מדממת, כואבת ונאבקת על מקומה וביסוס עצמאותה בשכונה הזאת.

צה"ל מכה כעת בעוצמה חריגה בעזה, בהסכמה לאומית רחבה שלא הייתה כאן שנים רבות ועם לגיטימציה בינלאומית ללא גבולות, תוך חשש להתלקחות הזירה הצפונית, בהתאם לחזון המלחמה הרב־זירתית שמקדמת איראן. בחודשים האחרונים, בלחץ איראני, עלתה רמת התעוזה של חיזבאללה באופן שאירוע בודד "מוצלח" יכול היה להביא למלחמה. לפי שעה, לא ברור אם חיזבאללה מזדכה על מדרגות של הזדהות עם עזה, או שהוא מתכנן בהשראה איראנית מאבק רצחני מדורג. אבל בזירת הצפון כבר לא נופתע – אנחנו מוכנים וערוכים.

החברה הישראלית, שנקרעה בחודשים האחרונים, התאחדה באחת כפי שצפינו דווקא על ידי אויב ולא בכוחה שלה. אם יש משהו אחד שאנחנו צריכים להישבע לעצמנו כעת בשעה הקשה הזאת, הוא שאחרי שנקבור את מתינו וננצח את האויב, זוהי השבועה שלא ניתן עוד לאיש לפלג, לשסע ולהשניא אותנו זה על זה. השבוע כבר למדנו שאם לא נהיה תלויים זה בזה – אנחנו ובנינו נהיה תלויים זה ליד זה. ככה פשוט.

2. מה קרה לנו?

ההפתעה. ישראל החזקה, עם הצבא הכי חזק והכי מוסרי והכי טכנולוגי והכי מצויד, עם השב"כ המתקדם ויכולות המודיעין ששמען יצא למרחוק – הופתעה בהפתעה אסטרטגית כואבת מצד ארגון טרור, כאן ליד הבית, ממש מתחת לאף. זוהי הפתעה חמורה מהפתעת מלחמת יום הכיפורים. שכן מדובר בארגון טרור קטן מחיזבאללה ולא מצד מדינה. ועל ההפתעה הזאת עוד ידובר.

הקונספציה. גם הדרג המדיני וגם הצבאי היו שרויים בקונספציה, שלפיה בין סבב צבאי למשנהו עזה וחמאס ממושטרים כלכלית עם מאזנים של כניסת סחורות, יציאת פועלים לעבודה וכסף קטארי. זו הייתה קונספציה שגויה. התברר שייעודה של חמאס הוא לא האזרחים העזתים שתחת אחריותם. ייעודה הוא לחסל את ישראל ולטבוח באזרחיה.

המכשול. השקענו 5 מיליארד שקל במכשול תת־קרקעי שנתן מענה למנהרות, והנה הטרור פרץ דרך הגדר, לאחר ששיבש את מערכות האלקטרוניקה והחיישנים, והשתלט על מספר בסיסים וחמ"לים בשטח ישראל. בכך מימש חמאס את עוצמת החולשה וחוכמת הפשטות, וישראל נתפסה בחולשתה של העוצמה.

ההלם והתפקוד הראשוני. צה"ל נתפס בהפתעה, לא מוכן, לא ערוך, לא פרוס ונתון בכוננות שגרה. החיילים והמפקדים הגיעו מאוחר, חיל האוויר החל לפעול מאוחר והאזרחים – גברים, נשים וטף – נאלצו להילחם ולבלום בעצמם את המחבלים חיות האדם בעצמם בקרב פנים אל פנים עד שבאה העזרה.

קולות השבר מחדרי הביטחון בקיבוצים הזכירו לי ולרבים את קריאות המצוקה של הלוחמים במעוזי התעלה ב־73׳ וחילוץ אַיִן. התפקוד הראשוני פגע קשות באמון הציבור בצה"ל, באופן שיצטרך להיבדק בתחקור עמוק ובמסקנות ובלקחים.

3. למה זה קרה?

זה קרה בראש ובראשונה משום שאנחנו מוקפים באויבים בעלי אידיאולוגיה קיצונית, עם השראה וכסף איראני, שרוצים לחסל אותנו. ככה פשוט. זה קרה משום שבשנה האחרונה הממשלה הרעה הזאת אימצה אג'נדה הרסנית, הייתה מנותקת מהמציאות, סימנה את בג"ץ ואת הנשיאה אסתר חיות כאויבי האומה, במקום את חיזבאללה וחמאס.

זה קרה בגלל חטא היוהרה, השחצנות, הביטחון העצמי והשכנוע שלנו את עצמנו שאנחנו בריוני השכונה, הכי חזקים והכי מוגנים. וזה קרה משום שהצבא היה עסוק בחודשים האחרונים בגלי המחאה, בקרע החברתי שחדר לצה"ל ובאיומים שלא זכו לקשב ראוי בדרג המדיני.

4. ומה עכשיו?

המאמץ הצבאי. הוא החשוב והעיקרי, ותכליתו להפעיל את מלוא הכוח הצבאי שלרשותו בעזה, ואם צריך גם בצפון, כדי להסיר את האיומים לשנים רבות ולהראות לכל אויבינו שביציע שישראל חזקה, חדה ומאוחדת. אני מכיר מצוין את צה"ל, את המפקדים ואת היכולות, ואני קובע בפניכם שלמרות התקלה החמורה מאוד בעזה, שעוד תיחקר – יש על מי לסמוך. עם ישראל ניצב כולו מאחורי צה"ל. אין לנו צבא אחר ולא מדינה אחרת. אין לנו ברירה.

המאמץ האזרחי. מתנהל בעצלתיים, כאשר חלק ממשרדי הממשלה נתונים בתת־תפקוד חמור, חסר תקדים ומסוכן. למעט משרדי הביטחון, החוץ והבריאות, משרדי הממשלה הרלוונטיים רדומים, והשרים ממעטים לרדת דרומה. אין "אוטובוס מנכ"לים" שאמור להוביל מנכ"ל משרד ראש הממשלה, אין חמלה ואין רגישות, ואת מקום הממשלה ממלאים האזרחים הנותנים דוגמה אישית ל"מנהיגים".

מאות אלפים של מתנדבות ומתנדבים בעשרות יוזמות ומקומות הן לכיוון צה"ל, הן לכיוון הקיבוצים והמושבים שנפגעו, הן לסקטור האזרחי והן להסברה בעולם. ועל הבושה הגדולה הזאת עוד ידובר. היא נובעת מאנשים שמונו ואשר אינם מתאימים לתפקידם. המאמץ הפוליטי. עיקרו קבינט מלחמה ראוי, מנוסה, שרואה אך ורק את טובת ביטחון המדינה. כעת, כשבני גנץ וגדי איזנקוט נמצאים ליד ההגה וליד דוושות הגז והבלמים, אני רגוע יותר.

5. הגיבורים שלי

האזרחים. בראש ובראשונה הם שהתייצבו מול פני האויב, לחמו מולו פנים אל פנים, הגנו על ילדיהם ועל סבתא וסבא. הם שחיכו לצבא, שנטבחו ונרצחו, שנפגעו ונלקחו בשבי, שבתיהם נשרפו, שרכושם נבזז, שבנותיהם ונשותיהם נאנסו באכזריות ושחבריהם נלקחו בשבי. גבורתם ועוז רוחם ייזכרו לעד.

לוחמי צה"ל ואנשי המילואים. אלו שהתייצבו ביחידות רגע לפני שקראו להם, אלה שעטו מדים בגאווה, אלה שנדחפו למטוסים מרחבי העולם הביתה, לקבור חברים ולהצטרף ליחידה, הם אלה שיובילו אותנו לניצחון בעוז רוחם ובמחיר כבד. ממש כמו במלחמת יום הכיפורים. הם שיכסו על מחדל מנהיגינו ומפקדינו הבכירים, והם שייתנו לנו חיים.

הטייסים. הם לא "אנרכיסטים" ולא "מוגלה", אבל השר שלמה קרעי ששלח אותם לעזאזל, ידע על מה הוא מדבר. הם כבר שם, מעל עזה, הם מילאו את הטייסות ואת עמדת ניהול הקרב. בלי אבל ובלי חבל, לא סירבו מעולם, אבל רצו להזהיר, להתריע ולבקש מבנימין נתניהו: אל תשנה לנו את המדינה, אל תפגע בדמוקרטיה ובבית המשפט.

נשיא ארה"ב. ג'ו ביידן הוא כיום האדם האהוב ביותר בישראל. ביידן הוא הטוב בנשיאי ארה"ב מבחינת ישראל, הוא אוהב אותנו, דואג לנו וחרד לגורלנו. נאומו השבוע, כמו גם שיגור הסיוע הביטחוני המשמעותי, נושאות מטוסים וטייסות מיוחדות לאזור, מחייבים שורה ארוכה של שרים, שרות, חברי כנסת ועיתונאים שהשמיצו והשחירו והוציאו דיבתו רעה – לעמוד בתור, להרכין ראש, לקוד קידה ולומר לו "סליחה, אדוני הנשיא".

אחים לנשק. ביקרתי אותם השבוע, את המפקדים והלוחמים הללו במרכז שהקימו ב"אקספו" תל אביב. מאות ואלפי מתנדבות ומתנדבים, הטובים שבטובים, שמלמדים שאינם "אנרכיסטים" אלא גיבורי המדינה ומגיניה. יאיר גולן. האלוף במילואים ש"חזה תהליכים", הפך לשנוא ביותר בישראל והוּצא מהחיים הפוליטיים עם סיעתו. לאט־לאט הבינו כאן על אילו "תהליכים" דיבר. הוא לבש מדים, ירד לדרום והפך לאחד מיקירי האומה.

6. הקיבוצים וההתיישבות העובדת

כמו ניצנים, נגבה ויד מרדכי בתש"ח. כמו משגב עם, מנרה, דן ודפנה בשנות ה־70. כך קיבוצי ומושבי העוטף בפרעות תשפ"ד. הקיבוצים, שכונו כאן "פריבילגים", שנתניהו לא ביקר בהם מעולם היות שהם אינם מבוחריו, אלו שמעבדים את האדמה עד לדונם האחרון ומשמשים אסם התבואה של ישראל, שחולבים עשרות שנים תחת אש – הם, הם, השכפ"ץ של המדינה הזאת. נקודה.

קיבוצים שלמים נמחקו. חברים, חברות וילדים נרצחו, נשחטו ונחטפו. כך בארי, כך ניר עוז, כך כפר עזה וכך נוספים. בין החטופים ידידי עודד ליפשיץ, עיתונאי עמית מ"על המשמר", חבר קיבוץ ניר עוז. כבר שנים הוא מסיע חולים עזתים וילדיהם ממחסום ארז לבתי החולים בישראל לטיפול. עכשיו הם שהסיעו אותו בתמורה לעזה. הקיבוצים בישראל, החלוצים והנושאים בנטל, צריכים להיות גיבורי האומה הזאת ולא עוד שנואיה.

7. בחצר של דדי

אורית ותא"ל (מיל') דדי שמחי הם חברים ותיקים שקברו השבוע את בנם גיא, לוחם בצנחנים. הסיפור ההרואי של אבא דדי, שנסע בגפו לחלץ את גופת בנו, הרטיט אומה שלמה הנתונה באבל וביגון, אך מלאה ברוח קרב ובמלחמה על החיים ועל הבית. השבוע בביתו בגדרה לקח אותי דדי למרפסת האחורית לשיחה בארבע עיניים: "בניהו, אל תספר עליי כעל אב שכול. אני מבקש ממך ומכולם: עִמדו מאחורי צה"ל, תנו לו רוח גבית, אנחנו חייבים לנצח. בכל היתר נטפל אחר כך". הבטחתי לו שכך יהיה.

דדי צודק, אם לא נכריע את הצוררים הללו של 2023 – אין לנו מה לחפש כאן. ישראל תנצח, אבל לא תחזור במהרה להיות מה שהייתה. "השם עוז לעמו ייתן, השם יברך את עמו בשלום".