ישראל תמשיך להיות ספקית חדשות מרכזית, אבל לאחרונה מתחיל להיות משעמם

מהדורות החדשות משקפות את הנורמליות, מי מפחד משלום ומיחסי אמון ומדוע אני מתעקש לספר בכל שנה על רצח רבין. וגם: על הנהירה למכינות החילוניות, העוול שנעשה לישראל כ"ץ ועוגות לא משמינות

אבי בניהו 12/11/2021

1.

בתקשורת מדווחים כי מהדורות החדשות המרכזיות בירידה (אולי זמנית). אלו שהיו פעם "מדורת השבט" ושכולנו התכווננו לפיהן אל הטלוויזיה ב־20:00, הופכות לפחות ופחות מרכזיות בחיינו ומפנות את מקומן לרשתות החברתיות, לפושים, לסלולר, לאתרים ולתוכניות בידור ופנאי.
אל דאגה, ישראל הייתה ותמשיך להיות ספקית חדשות מרכזית, אבל בתקופה האחרונה מתחיל להיות קצת משעמם. תודו. יש קואליציה, יש ממשלה, יש תקציב, יש התמודדות עם הקורונה, יש עשייה ביטחונית שקטה. עדיין לא שווייץ – אבל הנורמליות משתלטת על חיינו ואנחנו מסתגלים באיטיות. אין שערוריות, המינויים באופן כללי טובים, עד כדי כך שמינוי זניח בקק"ל של קרובת משפחה של יאיר לפיד הופך (אולי בצדק כגודל הציפייה מ"השינוי") לאירוע לאומי, וכל קללה במליאת הכנסת הופכת לכותרת.

זה נכון, הממשלה קצת מנופחת, יש הרבה ח"כים נורווגים, אבל הקורונה נשלטת, הכלכלה מתפקדת (עם היערכות לעליית מחירים) ורמת הביטחון, טפו טפו… סבירה. השבוע שיתף בהערכתו הפרשן הפוליטי של גל"צ יעקב ברדוגו שהשקט מדרום והעובדה שאין ירי טילים – נובעים כנראה מתמיכת חמאס בממשלה ובנוכחותה של רע"ם בתוכה. נו שוין.

בכל מקרה, מתחיל קצת לשעמם כאן וצריכת החדשות פוחתת, ואני ממליץ לכם לנסות להתמכר לשקט, לשלווה ולנורמליות. תזכרו שפעם היו כאן מילים ומשפטים שמילאו את חיינו כמו: בלפור, הגברת, מעונות ראש הממשלה, ערוצי אל־ג'זירה, השמאל הקיצוני, יאיר נתניהו ואני ואני ואני.
ש… שקט. תנשמו עמוק ותתמכרו. עד שיעירו אתכם.

2.

וכשיש שקט יחסי, כל דבר בולט מקבל תהודה ותלי תלים של פרשנות, עד כדי כך שפגישה של ח"כ ערבי עם מלך ירדן הופכת לאירוע לאומי ש"מסכן את ישראל". כאילו שזהו המפגש הראשון בין המלך לבין ח"כים ערבים מישראל שבו דיברו רחמנא ליצלן גם על העניין הפלסטיני. במשך שנים נוהג המלך, כמו אביו, לארח נכבדים, חברי כנסת וראשי רשויות ערבים ולנהל איתם דיאלוג, כמו עם שרים וח"כים יהודים. מה רע בכך? מי מפחד מנורמליות, משלום, מיחסי אמון והערכה הדדיים?

בליכוד ובימין מיהרו להסביר כי "מנסור עבאס נושא ונותן עם עבדאללה" על עתיד השטחים ומנהל איתו מו"מ מדיני. לא פחות. במקום לברך על חידוש יחסי האמון בין הממשלה בישראל לירדן לאחר חמש שנות נתק – הם מפחדים.

בנימין נתניהו, שבמשמרת שלו איבדה ישראל את האדמות החקלאיות בצופר ובנהריים, האשים לאחרונה את ראש הממשלה נפתלי בנט בשיתוף פעולה עם ירדן "שמתחבקת עם איראן". נתניהו, שבמשך חמש שנים לא נפגש עם המלך שאיבד בו כל אמון (כמו מנהיגים אחרים באזור ובישראל), מתבונן בעיניים כלות בפגישותיו של בנט עם המלך ועם נשיא מצרים, וכדי לפגוע בממשלה הוא וסיעתו יקריבו גם את היחסים עם ירדן.

גם בוושינגטון, גם בקהיר וגם בירדן וברמאללה, כמו גם בחדר סיעת הליכוד בכנסת – יודעים היטב שבממשלה הזו, שמתפקדת יותר כמו חברת ניהול, שום מרכיב פוליטי לא יוכל להגשים את חלומותיו המדיניים והאחרים: לא יהיה בתקופתה של הממשלה הנוכחית סיפוח ולא פשרות. מה שכן יהיה זה חיזוק האמון, הדיאלוג והתיאום הביטחוני, המודיעיני והכלכלי, ונחישות לשים "רגל בדלת" ולא לאבד עתיד, תקווה וחלום.
זוהי סיבה לבהלה?

3.

בליל שישי האחרון נסעתי עד לקיבוץ עברון שבגליל המערבי, אכלתי לאחר שנים בחדר האוכל (אצלנו בלהבות חביבה סגרו כבר לפני 20 שנה) וסיפרתי במועדון לחברות ולחברים על שראו עיניי בליל רצח רבין בכיכר העיר, וגם בימים שקדמו לו.

אני מקפיד לעשות זאת, היות שאני חושש שבעוד כמה שנים תתנחל כאן הסברה ששמעון פרס ז"ל נתן הוראה לרצוח את רבין, שהשב"כ התנקש בחייו, או שהוא בכלל התאבד. היות שהייתי עד אישי לרצח ולהסתה שקדמה לו, אני לא מפסיק לתת את עדותי בכל במה אפשרית.
יותר משכתוב ההיסטוריה, מה שמטריד אותי הוא האפשרות שההיסטוריה הנוראית הזו תחזור על עצמה. אני חושב שאנחנו קרובים לשם.

השבוע נחשפנו לעדויות של יאיר לפיד על האיומים לרצח שהוא מקבל, לעדותה של עידית סילמן (אני נוטה להאמין לכל מילה שלה), שעברה בשנה האחרונה מסע מטורף של איומים והשחרה, ועמדה בו בגבורה. אבל שמענו גם את עדותו של שר הביטחון בני גנץ, שסיפר שהוא מחליף את מספר הטלפון בכל חודשיים בשל איומים שמגיעים מהשמאל. גנץ צודק. בתוך השמאל הישראלי פועלת חבורה אלימה, קיצונית ואנרכיסטית, שלא בוחלת בשיטות, באמירות בוטות ובאיומים חולניים. ראינו את חלקם (בתוך הרוב התמים והמסור) בהפגנות בבלפור, וגם מול ביתם של מיכל ויצחק הרצוג, לאחר שהנשיא העז למנות ללא אישורם דובר שעבד בעבר עם נתניהו.

השימוש במילה "בוגד" משני הצדדים הוא טעינת האקדח של הרצח הבא, ואת זה הפוליטיקאים, הנשיא, הרבנים הראשיים ואנשי התקשורת צריכים לעצור.

4.

המכינות הקדם־צבאיות הן סטארט־אפ והצלחה ישראלית מסחררת ואלפי בני ובנות נוער מתדפקים על דלתותיהן מדי שנה. אל תקלו ראש בכך שבני 18, על סף גיוס חובה, מוכנים לתת שנה תמימה בתקופה חשובה בחייהם להעצמה אישית, להתבוננות פנימית ולרכישת כלים באווירה ישראלית מקרבת, שמחזקת מחויבות אישית וקבוצתית.

השנה היא שנת שיא בביקושים למכינות, בעיקר החילוניות (הדתיות מלאות ממילא). יש מאה מכינות חילוניות שצרות מהכיל את הביקוש, והחסם הוא משרד הביטחון וצה"ל, שמגבילים את דחיית הגיוס בשנה לטובת שנת מכינה ל־3,000 בני נוער בלבד, וכתוצאה מכך רבים נדחים ומתאכזבים.

מהיכרות אישית עם התחום אני יכול לקבוע כי כתוצאה מהמדיניות הזו, לא רק הנערים והנערות מפסידים, אלא גם צה"ל והמדינה, שיכולים לקבל לשירות הצבאי ולאזרחות נערים בוגרים יותר, מועצמים יותר, מחויבים יותר, ועם רצון לשירות משמעותי ולפיקוד גבוה בהרבה.
בקרוב, לוחשים לי, יוגש "בג"ץ האלף" – עתירה שעליה יחתמו אלף בני נוער שיתבעו מהמדינה להכיר בזכותם לשנת שירות במכינה. יהיה קצת מביך לראות את המדינה ואת הממשלה דוחות את בקשתם. וכדי למנוע את הביזיון הזה מוטלת המשימה על השרה איילת שקד, בוגרת המכינה של ארז אשל עין פרת, ועל השר חילי טרופר, בוגר מכינת נחשון, לבוא אל לפיד, בנט וגנץ, ולשחרר את הפקק בדרך לישראל טובה יותר וחזקה יותר, עם נוער משימתי ומאותגר.

5.

יש לי לא מעט הערות פוליטיות או מקצועיות בנוגע לאמירות שמפרסם ח"כ ישראל כ"ץ בטוויטר, כמו גם לתמונות לא מוצלחות שהוא מפרסם, אבל אני סבור שהרשתות החברתיות עושות לו עוול, מכפישות אותו ומבטלות את עשייתו והישגיו במשך כעשור במשרד התחבורה. גם כהונתו כשר האוצר בתקופת הקורונה תחת נתניהו לא צריכה לפסול זאת.

כ"ץ פרס מסילות ובנה כבישים ומחלפים וחיבר בין המרכז לפריפריה. השבוע נסעתי לגליל המערבי ולנגב, ואין מה להשוות לעבר. יש עדיין פקקים והייתה קונספציה שגויה, אולי בין השקעה בתשתיות להשקעה בתחבורה ציבורית, אבל אסור לעשות לכ"ץ עוול, ומה ששלו, שלו. גם הטעויות וגם העשייה הרבה בכבישים, במסילות, בנמלים ובכלל.

6.

מומו אנטקוביץ הוא חבר שלי ודור שלישי של משפחת אופים ואני אוהב אותו, כי העוגות שלו, לעדותו, אינן משמינות, אלא רק מי שאוכל אותן.
בימים אלו ההתרגשות במשפחת אנטקוביץ רבה. מומו עם בנו יותם, דור רביעי בעסק, מחזירים את המותג "אנטקוביץ" לתל אביב, לאחר שאבי סבו שעלה מאירופה הקים בשנות ה־30 את "מאפיית פינסק", שהייתה לשם דבר בעיר.

בשנים האחרונות מומו מנהל מאפיית ענק בברקן עם 300 עובדים יהודים ופלסטינים בדו־קיום מדהים, ומספק מאפים לרשתות, מלונות, חנויות, בתי קפה וחברות קייטרינג. השבוע, בהרצה, טעמתי עבורכם מהקרואסון, מהסברינה ומעוגת הגזר. חגיגה. הפתיחה ברחבת שוק בצלאל בקרוב. תאכלו במידה. בתיאבון. שבת שלום.