טראומה ארוכת שנים: השיקום הפנימי של ישראל מתחיל | אבי בניהו

זהו שחר של יום חדש ומלא תקווה למדינה – עם אתגרים רבים הנוגעים לעתידה ודמותה בבית, באיזור ובעולם | אסור להסתפק בפחות מוועדת חקירה ממלכתית עם מנדט רחב | שיעור חשוב בהכוונת ילדים בדרכם בחיים

אני רוצה לשתף אתכם בחג הזה בכמה דברים שלמדתי אני מילדיי. אשתמש לצורך זה בעניין טריוויאלי כמו הלימודים האקדמיים, ואפתח בגילוי נאות שאת התואר הראשון שלי עשיתי בגיל 45 ללא כל חשק וכאילוץ של צה"ל שבו שירתי.

הייתי אז בדרגת סא"ל, אחד מתוך שניים־שלושה סגני אלופים בצה"ל ללא תואר ראשון, באופן שהכתים את "שנתון מנהל הסגל". הסיבה הייתה פשוטה, למדתי בקיבוץ בבית ספר מקצועי ללא בגרות. לאחר הצבא, הקיבוץ אישר לי לצאת ללימודים אקדמיים כמקובל, הלכתי כמי שכפאו שד להירשם באוניברסיטת תל אביב למדעי המדינה – והסתבר לי שאצטרך שם שנת מכינה כחלופה לבחינת הבגרות.

כמעט התעלפתי, אבל אז באה לעזרתי מנהלת הרישום שראתה שאני קיבוצניק, ופסקה: "אנחנו לא מקבלים יותר קיבוצניקים לשנה הבאה, יש לנו הסכם עם התנועה הקיבוצית על כמות מסוימת, והמכסה מלאה". שמחתי בלב, אבל כעסתי עליה בשם הנימוס המתחייב. ואז היא שאלה מאיזה מוצא אני, ועניתי "מסוריה". היא ניגשה למגירה, שלפה נייר כלשהו עם כתובת, ואמרה לי: "לך לשם ואולי תקבל מלגה, יש לנו מכסה ליוצאי עדות המזרח".

יצאתי, זרקתי את הפתק לפח, ופצחתי בקריירה קיבוצית – ובהמשך עיתונאית, צבאית וממשלתית – ללא כל השכלה אקדמית. עד שהגיע תא"ל אבנר ברזני ז"ל. הוא לקח אותי בכוח במכוניתו לאוניברסיטת חיפה והורה לפרופ' גבי בן דוד להחזיר אותי עם תואר ראשון. היה כיף. למדתי בכיתה מיוחדת של אנשי המוסד, השב"כ וצה"ל עם ישראל חסון, יורם כהן ורוני אלשיך, ו"עשינו תואר".

במובן הזה הצלחתי למזלי לשמש דוגמה טובה לילדיי, בני הקיבוץ. אחרי שהשתחררתי מצה"ל, ולאחר שהפריטו את הקיבוץ ופתחתי משרד לייעוץ והרווחתי מעט, הודעתי לילדיי בארוחת השבת שאני מממן להם לימודי תואר ראשון, ולמי שירצה גם תואר שני, ואולי מכונית קטנה להתחלה – רק שילכו ללמוד. והוספתי שאני ממש דורש מהם שלא ללמוד משפטים עבור אבא ולא רפואה עבור אמא, אלא פשוט מה שבא להם. שייהנו מהדרך ויגשימו חלומות.

אורי הבכור, שהיה בשלהי שירותו כקצין, היה הראשון להודיע לי: "אבא, אם ככה, אז אני רוצה ללמוד ניהול בתי מלון". "מה?!", שאגתי, "זו עבדות!". אבל הוא היה החלטי, למד מנהל עסקים וניהול בתי מלון במכללת כנרת, וכיום הוא מנהל מלון בתל אביב.

תמר, "המרכזית", החליטה ללמוד תקשורת. "למה?", שאלתי, ותשובתה הייתה כנה: "כדי שתעזור לי בלימודים ובעבודות". והיא, תמר מהכיתה הקטנה בבית ספר שחר בעין החורש, סיימה בהצטיינות תואר ראשון בתקשורת באוניברסיטת רייכמן, ומאז עובדת דווקא בחינוך. שיהיה.

אבל הסיפור הוא ענבל, בתי הצעירה. כשהשתחררה היא נרשמה ללימודים פסיכומטריים אצל יואל גבע, כדרכם של משתחררים מהצבא. זה המסלול. יום אחד כשהגעתי הביתה, מצאתי אותה ממררת בבכי, והדמעות שוטפות את פניה וזולגות למחברות שמולה. "קשה לי, אבא, אני לא יכולה". הסברתי לה שקשה זה השפיץ של הבגט, ואם קשה באימונים – יהיה קל בלימודים.

שבוע לאחר מכן גבר הבכי, ורחמיי נכמרו עליה. סגרתי את הדלת, וענבל אמרה לי: "אבא, אני לא רוצה לאכזב אותך, אבל אינני יכולה". לקחתי מיד את הספרים והמחברות, הנחתי אותם בפח האשפה, חיבקתי אותה ושאלתי: "מה את רוצה לעשות, ענבל?". והיא ידעה בדיוק מה היא רוצה: "אני מבקשת ללמוד להיות קוסמטיקאית אצל חוה זינגבוים".

למחרת כבר רשמתי אותה – והיא למדה ביסודיות, באהבה ובהתמדה במשך שנתיים. אחר כך, עם תעודה והסמכה, הלכה לעבוד במשך שנתיים אצל המגה־קוסמטיקאית קרן ברטוב ברמת אביב. עד שיום אחד באה, התבוננה לי עמוק בעיניים, ואמרה לי: "אבא, אני בשלה והחלטתי להיות עצמאית ולפתוח קליניקה משלי".

גם נלחצתי וגם הייתי גאה, והיא התקינה לעצמה קליניקה באזור, ציידה אותה בשיא הטכנולוגיה, ייצרה ליין של מוצרים עם הלוגו שלה, והיא צוברת לקוחות בקצב מצוין (בלי עין הרע), ואני צופה לה בע"ה עתיד גדול בתחום.

ואני למדתי ממנה, מתמר ומאורי שיעור חשוב מאוד בהכוונת ילדים, שעיקרו: "אבא, אל תכוון אותי. יש לי כיוון, ואני יודע/ת מה אני רוצה". ואני מתבונן בשלושתם, בשניים עם התואר האקדמי ובשלישית המקצועית, היזמית והנועזת עם המקצוע המבוקש, גאה מאוד בשלושתם – ולא מגלה לאורי ולתמר שרבים שלמדו עובדים לרוב אצל אלה שלא למדו, כי זה מסר שלילי.

ושכרי? אני מתחיל להיקרא בעיר ובקיבוץ "אבא של ענבל", או "אבא של אורי בניהו", או "אבא של תמר, הגננת הנהדרת", ואין אושר גדול מזה.

חג שמח, שבת שלום ושנהיה טובים וראויים.