"והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום"

השבוע האחרון מעלה את השאלה מה יישאר מאיתנו כחברה וכדמוקרטיה ביום שאחרי הקורונה. המציאות הבלתי אפשרית של משטרת ישראל, הנסיקה של בנט ופרידה מאיתן הבר

אבי בניהו 09/10/2020

1.

"והארץ הייתה תוהו ובוהו וחושך על פני תהום". זוהי בדיוק הרגשת רבים בשבוע הזה, שבו מתברר מעל לכל ספק שהממשלה, שריה ויועציה אינם יודעים לעמוד בגזירות שהטילו הם עצמם על הציבור.

זה החל בראש הממשלה עצמו, בנשיא המדינה, בשרים וחברי הכנסת, המשיך עם יועציו של בנימין נתניהו, הגיע לשיא עם השרה גילה גמליאל, ולמיצוי תחושת האכזבה הגיעה הידיעה של כרמלה מנשה על כך שגם ראש השב"כ נדב ארגמן הפר את כללי הסגר כשאירח בביתו את בני משפחתו.

והשאלה המתבקשת היא אם מפקדו של ראש השב"כ, ראש הממשלה נתניהו, יכול בכלל לדרוש הסברים או להעיר לו הערה. התשובה היא לא! נתניהו איבד את הסמכות שלו בעניין הזה. כך גם יתקשה להעיר לגמליאל ולאחרים. כל המפירים, החוטאים ונותני הדוגמה השלילית שמשתינים מהמקפצה יכולים לטעון כי נהגו על פי הציווי "ממני תראו וכן תעשו".

השבוע החולף התאפיין בתחושה נוראית שאין מאחורי הסגר היגיון מוסבר, חשיבה וחמלה. כך סגירת נמל התעופה מנימוקים של "שוויוניות בין בעלי יכולות למעוטי יכולת", כפי שטענה ראש שירותי הבריאות, משל הפך נתניהו לגדול הקומוניסטים בשעה שבנו יאיר מכלה זעמו בקיבוצניקים ומכנה אותם קומוניסטים ועוד כינויי גנאי שהנייר (שלי לפחות) לא סובל. בלט גם חוסר החמלה כלפי העיר אילת, שיכולה בקלות להידמות ליוון או לקפריסין, כדי לשמר את פרנסתה ועתידה, וכלפי העסקים הקטנים שיכולים לפעול כמו חנויות מכולת, פיצוציות, ירקניות, מאפיות ועוד.

התחושה היא שאין ממש הנהלה ואין דירקטוריון שמפקח על ההנהלה. אני יודע שהסגר בעיקרון הוא מחויב המציאות, אבל היה צריך להכניס בו היגיון, הערכת מצב והפקת לקחים מהירה, בנוסף להגברה משמעותית של ההסברה ותיאום ציפיות במתכונת של "גל פתוח" של הממשלה כלפי הציבור.

אבל אני מתאמץ לשמור על אופטימיות ויודע שנעבור את זה, כי העם שלנו עדיין חזק וממושמע ממנהיגיו וכי אנחנו תאבי חיים. השאלה היא מה יישאר מאיתנו כחברה וכדמוקרטיה ביום שאחרי. מי יוביל, ואיך ננהל את השלב המתחייב של התיקון, הפיוס והאחדות? לפנינו עוד לפחות שלוש־ארבע שנים קשות ומאתגרות בתחום הבריאות, הכלכלה והחברה, ובדרך שבה אנו מתנהלים כעת – זה יהיה קשה.

2.

נתניהו והשר לביטחון הפנים אמיר אוחנה יודעים בדיוק מדוע עדיף להם ממלא מקום מפכ"ל משטרה ולא מפכ"ל קבוע. בדרך כלל פוליטיקאים אוהבים ממלאי מקום שלוטשים עיניים למינויי קבע, מרצים את אדוניהם ואיתם יחד יתר הטוענים לכתר. וכך אין לנו מפכ"ל במינוי קבע, ואין פרקליט מדינה, ואין ראש אגף תקציבים, ואין תקציב מדינה ואין עוד הרבה. כי ככה נוח למישהו. זוהי לא גזירת גורל. ואולי דווקא העתירה שהוגשה השבוע לבג"ץ תפתור את העניין.

משטרת ישראל פועלת כיום כאשר בנוסף למשימותיה היא אוכפת את חוקי הקורונה ומתמודדת עם מאות מוקדי הפגנות במקביל.
לארגון הזה אין מפקד קבוע ואין גיבוי מוחלט ומלא מהשר ומראש הממשלה שמעליהם. והנה לכם ארגון חיוני שפועל במציאות כמעט בלתי אפשרית.

אמון הציבור במשטרת ישראל כיום הינו עניין קריטי, שכן למרות מספר תקלות המשטרה משמשת גם כמשמר הדמוקרטיה, והיא מאפשרת לקיים את החוק ואת החלטות היועץ המשפטי בתחום ההפגנות תחת המגבלות. וזאת בדיוק הסיבה לכך שהמשטרה חייבת לתחקר ולתקן ולהפיק לקחים מאירועי האלימות הלא מוסברים דוגמת מוצאי השבת שעברה בתל אביב וביום שלמחרת בריכוזים חרדיים בבני ברק ובירושלים.

3.

המציאות המתעתעת, שבמסגרתה הפך נפתלי בנט בתוך שנה אחת מ"בר מינן" פוליטי למטאור שמאיים מגובה העיניים על שלטונו של נתניהו, מלמדת שישראל היא אכן ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, כפי שטען פעם אביגדור ליברמן.

הנסיקה של בנט מבטאת יותר את צניחתו של נתניהו, המתברר כמנהל גרוע ביותר, שכישלונו בניהול משבר הקורונה והנימוקים להעברתו מתפקידו מאפילים אפילו על כתבי האישום שלו, ומבטאת גם את המשבר שפוקד את כחול לבן ואת המחיר שהיא משלמת על כניסתה לממשלה.

לצד שני אלה, בנט, תלמיד חרוץ עם תכונות מולדות של מנהיגות ויכולת לדבר עם הציבור בגובה העיניים, זיהה את המשבר הקורונה כהזדמנות הגדולה שלו. הוא למד מהטוב ביותר – מנתניהו. ביחד הם זיהו את משבר המנהיגות ואת חוסר האמון הציבורי בממשלתו של אהוד אולמרט לאחר מלחמת לבנון השנייה, וביחד הם יזמו וניהלו את "מחאת המילואימניקים" נגד אולמרט, עמיר פרץ ודן חלוץ.

אבל בנט הוא אדם פיקח וזהיר. אני בטוח שהוא מבין שהסקרים משקפים כרגע סוג של "מגרש חניה פוליטי", ושתצפית לעברו עם אמצעי ראיית לילה אלקטרו־אופטיים תגלה כי רוב המכוניות החונות בו לא דוממו מנוע, אלא ממתינות להתבהרות המפה הפוליטית או עד יעבור זעם.
המשימה של בנט כעת היא לתחזק את מספר המנדטים בסקרים, להתנהל בתבונה ובאחריות ולהמשיך למלא את תפקידו כ"מצליף הלאומי בקורונה".

הוא יודע גם שהמספרים המחמיאים הם דווקא שמרחיקים וירחיקו אותו מבחירות ומבלפור, והוא מבין שנתניהו ובני ביתו יעדיפו בכל רגע נתון את בני גנץ על פניו, ולכן יש להעריך נכון לעכשיו כי ממשלת האחדות הזו תאריך ימים.

ועכשיו, אם יורשה לי לערוך עבורכם סיור וירטואלי קצר במוחו הקודח של נתניהו, זהו היעד הפוליטי הבא שלו – שיתנהל כנראה במקביל למשפטו: כיצד לשכנע את גנץ לוותר על הרוטציה ולהסתפק במעמדו כשר ביטחון וכראש ממשלה חליפי, בנימוק שחלופת הבחירות אומנם גרועה לנתניהו אך גרועה שבעתיים לגנץ.

4.

ממחצית שנות ה־80 היה איתן הבר ז"ל עבורי מורה דרך כעיתונאי וככתב צבאי, ואחר כך כדובר ויועץ תקשורת. הוא היה לי מודל לחיקוי, ואני ביקשתי להתהלך בדרכו. שנים אחרי שעזב את העיתון ללשכת ראש הממשלה יצחק רבין, הצטלבו דרכינו בשיחות השלום עם הירדנים והפלסטינים. הוא כראש הלשכה ואני כראש ענף עיתונות וכדובר במשלחות ישראל לשיחות. היינו יחד גם במרתף בית החולים איכילוב באותו לילה שחור שבו נרצח רבין וישראל נפצעה קשה.

איתן היה האיש שהמליץ לרבין למנותי ליועצו לתקשורת, ועל כך אהיה אסיר תודה לו לעד. שנים התבוננתי עליו, הן כעיתונאי והן כיועץ תקשורת, על דרך החשיבה, על זוויות המבט, על תכנון מהלכים תקשורתיים, על ניהול משברים ועל יכולת נדירה לכתוב נאום היסטורי בטוש עבה בתוך דקות.

איתן אהב את צה"ל ואת מפקדיו עד מאוד. הוא אהב את המדינה והתפעל מבניה. הוא נשא את השכול הכבד בישראל על גבו. לא פעם סיפר לי כי מאות הפעמים שבהן נשלח על ידי עיתונו להתדפק על דלתותיהן של משפחות שאיבדו את יקיריהן עיצבו גם את אופיו וקיבלו ביטוי בכל נאום ומאמר שכתב.

לפני כשנה, כשכבר היה חולה וחלש, דיברתי בפניו בפורום מצומצם באירוע שערך לכבודו עיתונו, "ידיעות אחרונות". אמרתי לו עד כמה אני אוהב, מעריך ואסיר תודה. שעות לאחר מכן הוא התקשר אליי ובקולו החלש אמר לי כי התרגש מדבריי. ואני הזלתי דמעה.

תודה לך, איתן. אתה מצטרף כעת לרעייתך גילה ז"ל ולחברך הטוב זאב שיף, ואני בטוח שגם שם למעלה תמצאו שדות קרב, תהליכי שלום ונושא לספר חדש.

שלום, חבר. עצוב לי מאוד.

שבת שלום.