הממשלה העריכה שהציבור לא יציית להנחיות, וזה בדיוק מה שקרה

הסגר השלישי בעיצומו והכל נראה רגיל, מבט מרחפן על השמאל־מרכז, ההחמצה של גבי אשכנזי (ושל כולנו) וגם על ג'ונתן פולארד, תחיה הורוביץ והקורבן התורן של הביביסטים

אבי בניהו 01/01/2021

1.

אם לא שמתם לב, ״הסגר השלישי" בעיצומו, ואני שמתי עצמי השבוע לכמה דקות בנעליו (ובמצוקותיו) של עורך מהדורת החדשות בטלוויזיה, המבקש לשגר צוות צילום לתעד אותו. לאן ישלח את הצוות והיכן ימצא את הסגר? לפקקי התנועה? למקומות העבודה? למערכת החינוך? לאיקאה, מקס סטוק וכו'? לרשתות השיווק? לשווקים? לבתי המשפט? למגדלי המשרדים? שם הכל כרגיל. אפשר לצלם סגר רק בבתי המלון, במסעדות, בבתי הקפה ובחלק מחנויות הרחוב שלא השכילו לשים ארגזי בננות ואבוקדו בכניסה.

בפרוס 2021 "הישראבלוף" בשיאו. ממשלת ישראל מכריזה על סגר בן שבועיים ובונה על זה שהציבור לא יבצע אותו ולא ישתק את המשק. איך אני יודע? אינני שומע עוד את הקרבות בין משרדי האוצר והבריאות, ואני יודע שברגע שבתי הספר פועלים כרגיל, ההורים יכולים לצאת לעבוד.

איך אני יודע? כי אין אכיפה משטרתית על הסגר ברחובות, ואין אכיפה עירונית. איך אני יודע? כי החליטו שכל מי שמגיע לנתב״ג מפונה לבידוד במלוניות, ואחרי יומיים ביטלו. שרי הממשלה וראשיה יודעים כי הציבור לא נותן אמון בשיקולים ובהחלטות, וממילא לא מבצע אותן. וככה פחות או יותר כולם מרוצים.

2.

ישראל מתחסנת. בחיסון נגד הקורונה וביעילותו הציבור דווקא נותן אמון, גם כי אין חלופה, גם כי העולם כולו מתחסן, וגם בגלל הדוגמה האישית שנתנו מול המצלמות ראש הממשלה, שרים ובעלי תפקידים ממלכתיים.

החיסונים עומדים להיות חלק מרכזי ממערכת הבחירות של נתניהו (שזיהה ראשון), והציבור עשוי לחשוב שבלעדיו ישראל הייתה נותרת ללא חיסונים ועמוק בתוך המגיפה. ראש הממשלה אכן נרתם בשיא המרץ לקידום הבאת החיסונים, ניהל שיחות טלפון עם היצרניות, הקצה סכומי כסף והאיץ במשרד הבריאות לשלם מה שצריך ולהבטיח מלאי מספיק.

בשבוע שעבר חלקתי לו שבחים על כך, כי מגיע לו בהקשר הזה, כמו לעוד כמה בעלי תפקידים אלמוניים במשרד הבריאות. אבל בכל פעם שאני מדבר על החיסון בטוויטר או בטלוויזיה, מיד מזכירים לי תומכיו שלא הודיתי בפה מלא לזה "שהציל את חיי".

לחלק מהם עניתי בציניות שבכל בוקר שאני מתקלח אני מודה ללוי אשכול על המוביל הארצי, לזאב אלקין על מפלס הכנרת, למנחם בגין על השלום עם מצרים, לאהוד ברק על כך שבנים רבים לא נפלו בלבנון, לעמיר פרץ על ש"הציל" את חיי משפחתי בדרום עם כיפת ברזל, ועוד ועוד. משל לא בחרנו אותם כדי לעבוד עבורנו, להזיע עבורנו ולספק לנו פתרונות ותוצאות. ולמען הסר ספק – שוב: תודה לך, נתניהו, על החיסונים.

3.

נסו לרגע להתרומם מעט עם רחפן סביר מעל לגוש המרכז־שמאל הציוני, וזאת התמונה שתתגלה לכם על המסך: הנה לכם מפלגת העבודה, המפלגה שהקימה את המדינה, מפלגתם של בן־גוריון, רבין ופרס – מחכה שמישהו יגאל אותה, את פעיליה וסניפיה ואת מורשתה, וקונים בינתיים אין. המותג לא משדר יוקרה.

הנה כחול לבן, החלופה שהוצבה לשלטון נתניהו, שהגיעה להישג של 35 מנדטים ללא שום ניסיון פוליטי של ראשיה וחבריה, והצטמקה לממדים שמלחכים את אחוז החסימה וממשיכה להתמודד.

הנה יש עתיד של יאיר לפיד, ותיקה ויציבה, עם תשתיות טובות בשטח, שלא חברה לגנץ ואשכנזי לממשלה, אבל מתקשה להבקיע את תקרת הזכוכית של המנדטים לבדה ולהוות חלופה גדולה דיה לנתניהו.

והנה "הישראלים" של חולדאי וניסנקורן, שהם למעשה מפלגת העבודה ללא המותג החבוט, שמבקשים להביא בית ובשורה לפליטי כחול לבן שהחלו נוהרים לרשימתו של גדעון סער, שאותו זיהו ככלי היעיל ביותר להדחת נתניהו (חולדאי עומד להיות הסיפור הצבעוני והמעניין של הבחירות הללו).

והנה בפינה עפר שלח, שהתפצל מיש עתיד ביחד עם מפלגת העצמאים ושם עצמו על המדף למיזוגים ורכישות. וכבר מגיע גם זליכה… ומה יהיה עם בוגי יעלון, שהוא לא בדיוק שמאל ולא בדיוק מרכזי.

וזו בדיוק הבעיה של השמאל־מרכז (אם בכלל יש עוד דבר בשם הזה). כל אחד רואה עצמו כראש ממשלה בפוטנציאל, כראש שבט, כראשון בין שווים, וכל אחד מתעקש להתפלל בבית הכנסת שלו עם הניב המיוחד של עדתו. השכילו שם להתאחד, להתחבר וליצור גוש גדול וחזק שיציב אלטרנטיבה או יהווה אופציה לרבים וטובים בישראל, שלראשונה בחייהם חשים שאין להם בית פוליטי ראוי ויציב? גם הפעם אני "אופטימי עם ניסיון".

4.

השבוע הודיע שר החוץ גבי אשכנזי על החלטתו שלא להתמודד במערכת הבחירות הקרובה ברשימת כחול לבן. לפני שנתיים, מעל עמודים אלה, הפצרתי בו להצטרף לחיים הפוליטיים ולתרום מניסיונו, כישוריו ויכולותיו. עשיתי זאת כי אני מכיר אותם מקרוב, כמו את מנהיגותו, ולא פחות את תפיסותיו בתחום המדיני, הכלכלי והחברתי.

כששאלו אותי השבוע כיצד אני חש נוכח הודעתו, השבתי שעבורי וכנראה גם עבורו זו "החמצה", וייתכן שזמנית. אשכנזי עשה ועושה עבודה מדהימה במשרד החוץ, הוא ניהל בהצלחה את קמפיין השטח של כחול לבן, הוא הצליח ליצור אהדה והקשבה בחוגי ימין ושמאל והצטרף כ"גרוש ללירה" לבני גנץ, ללא תנאים ובלי להביא איתו אנשים לרשימה. לאורך כל הדרך, גם כשסער ורגז, הוא שמר על לויאליות לגנץ באופן שלא מוכר בפוליטיקה הישראלית – לא מפחד כמו שרי הליכוד לנתניהו, אלא מרעות שנמשכת מהשירות הצבאי. אני יודע שההחמצה היא לא רק שלו. היא גם שלנו. עוד נכונו לו עלילות.

5.

ידידי מנחם הורוביץ נוהג בשנה האחרונה להתקשר אליי מעת לעת ולבכות באוזניי שרעייתו תחיה, שתחיה, הפכה לפופולרית ממנו מאז החלה לככב לצדו בטלוויזיה. אנשים מבקשים יותר סלפי איתה ופחות איתו, הפניות לסיוע מגיעות אליה ולא אליו.

תחיה הורוביץ, אשת קריית שמונה, היא סגן ניצב בגמלאות ואשת חיל, וחשתי שכדי להקל קצת על מנחם יעשו טוב נפתלי בנט או גדעון סער אם ישבצו את האישה המיוחדת הזאת ברשימתם. זה יהיה טוב להם, לנו, לתחיה ובעיקר למנחם.

6.

כבר למעלה משנה ש"שופרותיו" של נתניהו בערוצים השונים בפוליטיקה, בתקשורת וברשתות החברתיות רודפים את המשנה לנשיאת בית המשפט העליון, חנן מלצר. הם העלילו שהיה גם יו"ר ועדת הבחירות לכנסת, ולא הזיז לכאורה מנדט נוסף לכיוון נתניהו, כפי שהיה צריך לעשות לדעתם של הביביסטים.

"שדה הטרף" האחרון נגד שופט העליון התנהל סביב אירוע חתונת בנו, שהתנהל בבית מלון, בהתאם לתו הסגול. אף על פי שחזקה על שופט העליון שהוא יודע לקרוא נהלים ותקנות, התקשרו בני המשפחה למשרד הבריאות וקיבלו הנחיות לגבי פעילות מותרת בבתי מלון. 70 בני משפחה השתתפו באירוע, התאכסנו במלון על פי הנהלים וסעדו בחדר האוכל שהיה מוגבל לתפוסה של 35% על פי הנחיות הממשלה.

אבל ה"עליהום" לא איחר לבוא. אחד הכתבים פנה למשרד הבריאות ושם אמרו שלא ניתן היתר וכו'. והנה השבוע, כשמומי למברגר מהפרקליטות פסק שלא נמצא כל דופי בהתנהלות השופט מלצר – גברה המהומה, ובגלי צה"ל שמעתי שזוהי בדיוק ה"חונטה" שמגינה על השופט ועוד כהנה וכהנה, על פי דף המסרים הקבוע כנהוג לגבי כל מי שמייצג כאן את שלטון החוק ואת מערכת המשפט.

הרחיקו הדברים עד כדי כך שאילצו את שופט העליון בדימוס ונציב תלונות הציבור של השופטים, אורי שוהם, לפרסם הודעה מיוחדת שמפריכה את כל הפייק ניוז שנלווה לאירוע הזה ולעליהום ההזוי על השופט מלצר.

7.

ג'ונתן פולארד שוב בבידוד, אבל הפעם בישראל, עם רעייתו, ומסיבות טובות של הגנה על בריאותו. לאורך שלושת העשורים האחרונים עקבתי אחר המשבר העמוק והמהותי שפערה הפרשה ביחסי ארה"ב־ישראל, וגם אחר המאמץ הישראלי להביא לשחרורו – שלעתים פעל הפוך. כעת אני מציע לנו ולו לשמור על צניעות, ואני מקווה שיפנה אל חייו הפרטיים במדינתו ושלא יעלו רעיונות הזויים להריץ אותו לכנסת, ליו"ר הסוכנות, ל"יד ושם" ועוד מהסוג הזה. צניעות, אלמוניות ופרטיות – זהו צו השעה. שבת שלום.